ציבי גבע בגלריה פרטר: מצייר את המצב האנושי

גלריה פרטר שוכנת בחצר פנימית חבויה בלב תל אביב. אי ירוק של שלווה, דשא ועצי פרי, חבוק בין הבניינים שתכנן האדריכל אריה שרון בתקופת הקמת המדינה. בשקט של יום שישי בבוקר קשה לנחש שלא רחוק מכאן מתחוללת מלחמה; שבמרחק פחות משעה נסיעה עומדים קיבוצים נטושים ובתים חרבים, שיושביהם נטבחו ונחטפו. אבל השקט התל אביבי הוא אשליה. מועקה שורה באוויר כמו ערפיח וכל שיחה או ביקור בתערוכה נעשים תחת השפעתה הבלתי מתפוגגת.

תערוכת היחיד של ציבי גבע נפתחה לקראת סוף ספטמבר ונעצרה בפתאומיות, כמו החיים של כולנו, ב־7.10. בשבועיים באחרונים חזרה הגלריה לפעול ולאט לאט החלו מתקבצים אנשים שמחפשים נחמה, הסחת דעת, משמעות – כל התשובות נכונות. גם הפגישה שלנו בתערוכה נפתחת בשיחה על ״המצב״. כשאני שואלת לשלומו, גבע אומר: ״אני מרגיש נורא״.

מכונית ללא נהג

״יש בי המון כעס, סוג של זעם וכאב וזה הולך איתי לאורך כל היום. אני לא מצליח ׳להתפייס׳ עם הסיטואציה. זה קשור באיזה דיסוננס פנימי שברקע שלו המחאה והעימות הפוליטי והחברתי שהתקיים פה בשנה האחרונה – שהיה חשוב בצורה בלתי רגילה והוא היה במובן מסוים מאבק על ערכים, מאבק על החיים כאן ממש. עם פרוץ המלחמה כל קהילת המחאה נרתמה ׳להציל את המצב׳. יש פה עם, יש פה התגייסות נפלאה, אבל אין מנהיגות, אין גורם מסדיר. גם באופוזיציה אין מנהיגות. המדינה משולה למכונית בלי נהג.

״באופן פרדוקסלי ההתגייסות הטוטלית הזאת, נכנסה לוואקום של מוסדות המדינה והממשלה שלא תפקדו. אז באיזשהו אופן, עשינו להם את העבודה ואנחנו תומכים או מאפשרים את המשך השליטה הפיקטיבית שלהם, ואיתה העוינות המושרשת והעמוקה שלהם כלפי הרוח הישראלית. בכל המלחמות שראיתי – ועברתי בימי חיי כמה – גם כשהייתה הנהגה עם תפיסת עולם שלא הזדהיתי איתי ערכית ופוליטית – היה גורם שמוביל את המערכת, שיש לו ראיה מרחבית, אסטרטגית״.

ואילו עכשיו?

״עכשיו כל המערכות מפוררות – החל מהשירות הציבורי, הכלכלה, הבריאות, התקשורת, החינוך, התרבות והאמנות. ושלא תהיה טעות: זה לא התחיל במלחמה. המקום הזה נהרס באופן שיטתי ולדעתי בכוונת מכוון. יש פה אדם, שעמל במשך שנים לפורר את המערך החברתי הישראלי על כל מוסדותיו. כמו גוף שפשה בו סרטן והוא מפושט בכל שדה. כל מעגל שאני מסתכל עליו עבר רידוד ופירוק מכוונים. וזהו אותו גורם שטני, מושחת באופן עמוק, שמוביל אותנו גם עכשיו. אותו אדם, שהוא סוס טרויאני בלב העניין. אין בו אהבה למקום הזה.

בסוף מישהו יצטרך לקבל החלטות, לנווט את כל הדבר הזה, ואין שם איש. מנהיגות לא קיימת, המילה אסטרטגיה זרה לה. אין תכנון ואין מוכנות לתרחישי אסון. וזו אפילו לא הזנחה – זה ייבוש וניוון מכוון לאורך שנים

״אנחנו חיים בפרדוקס. כל פעולה יפה, כל התנדבות – כל דבר שעובד כאן, נעשה ביוזמה פרטית. התארגנויות מופלאות של אנשים. אבל בסוף מישהו יצטרך לקבל החלטות, לנווט את כל הדבר הזה, ואין שם איש. מנהיגות לא קיימת, המילה אסטרטגיה זרה לה. אין תכנון ואין מוכנות לתרחישי אסון.

״וזו אפילו לא הזנחה – זה ייבוש וניוון מכוון לאורך שנים. הרס שיטתי של מערכות מתפקדות, אפילו הצבא – שהיה בקונצנזוס. במובן הזה נשמט משהו מאוד משמעותי בתחושת הביטחון האישי – הפכנו ליתומים. אי אפשר לבטוח במנגנון או באיזשהו מבנה חברתי־מדיני שהאמנו ששומר עלינו. המכה שספגו ישירות באכזריות ובנטישה טוטלית אלה שנפגעו ב־7.10 בעוטף, מועברת אלינו לכולנו והיא כענן שחור התלוי מעל הקיום.

״אני יכול לדמיין תופעה של בלק אאוט אצל אדם פרטי. מישהו לקה בעיוורון וזה זה דבר שקורה. שטח מת. אבל כשמערכות שלמות שאמורות לגבות אחת את השנייה נמצאות בקריסה טוטאלית, בבלק אאוט, אנחנו לא מוגנים מכלום. זו תחושה של חרדה ואי ודאות מוחלטת״.

לקח לך זמן לחזור לסטודיו?

״כן הגעתי לסטודיו, כי שם החיים שלי. אני קם בבוקר ושואל את עצמי לאן אני הולך. זה המקום שבו אני מרגיש טוב, ואפילו חזרתי לצייר, אחרי הפסקה די ארוכה, ציור מגומגם משהו. מבחינתי זה סוג של ריפוי, וזה עושה לי טוב. כי חשוב לקיים חיים, לשוט איכשהו בינתיים, לפחות חלק מהיום לנסות לייצר איזה סדר בתוך הבלהה הזאת״.

לא מדברים על פגיעות

גבע, בן 72, מבכירי האמנים בישראל, יליד קיבוץ עין שמר, מבניה של משפחת אמנים ישראלית בולטת. הוא ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה ב־2015 עם התערוכה ״ארכיאולוגיה של הווה״ (אצרה הדס מאור), העמיד דורות של תלמידים ופועל גם כאוצר ומנטור לאמנים צעירים. אחיו הוא האמן אביטל גבע; בתו, מיכל גבע, היא מהיוזמות של מכירת התרומה אמנות עם שחר, שנערכה לאחרונה, למען אמנים וגופי תרבות שנפגעו במתקפת 7.10.

חלק מהחזרה לסדר יום נורמלי, כדבריו, הוא פתיחתן מחדש של גלריות ותערוכות. בתערוכה בגלריה פרטר, תחת הכותרת ״ויש דברים / שאני יכול לומר רק בחושך״ גבע מציג מספר קטן של עבודות, שבכל אחת מהן דמות יחידה, בגודל כמעט טבעי. זהו חלק קטן ונבחר מסדרה של כ־40 דמויות, כשליש מהן מוצגות בתערוכה במוזיאון פתח תקוה. כאן, בגלריה הצנועה, הן נכנסות לקונטקסט כמו־ביתי. זוכות למבט של אחד על אחד. צופה מול דמות.

בתערוכה בגלריה פרטר, תחת הכותרת ״ויש דברים / שאני יכול לומר רק בחושך״ גבע מציג מספר קטן של עבודות, שבכל אחת מהן דמות יחידה, בגודל כמעט טבעי. זהו חלק קטן ונבחר מסדרה של כ־40 עבודות, כשליש מהן מוצגות בתערוכה במוזיאון פתח תקוה. כאן, בגלריה הצנועה, הן נכנסות לקונטקסט כמו־ביתי. זוכות למבט של אחד על אחד. צופה מול דמות.

לדמויות הללו יש זהות ספציפית?

״אין להן רפרנט במציאות. הן לא עשויות על פי מודל או אדם ספציפי שיש לו שם בעולם, אלו הן ׳אפשרויות של אדם׳. אלו הן ישויות, שאני חושב אותן תוך כדי תנועה, תוך כדי ציור. זה יכול להתחיל כדמות גבר ולהיגמר כאישה, או להפך, להתחיל במבט פרונטלי ולשנות פוזיציה ולשנות שוב.

״הציורים נעשים בחשיבה דומה לחשיבה קוביסטית, אנליטית וסינתטית, פירוק והרכבה. לציורים הללו אין נקודת התחלה ונקודת סיום ידועות מראש. זהו תהליך שעובר שינויים ועריכה מחודשת כל הזמן. השאלה – מה אני רוצה, או – מה המבוקש, היא התוכן האמיתי של העבודות האלו. חשוב לי לאפיין את הדמות, שהיא לא תהיה מופשט קונקרטי אלא פיגורטיבי קונקרטי – שהיא תהיה ספציפית״.

ציירת אנשים באופן כזה בעבר? בעיני רוחי אתה מזוהה יותר עם ציורי דוגמאות – הבלאטות והסורגים, הכאפיה, הציפור – אבל פחות זוכרת אנשים.

״העשייה שלי רצופה במעברים ותנועה בין פיגורטיבי למופשט. ברבות מהעבודות שלי – גם כאלה שהוצגו בביאנלה בוונציה ב־2015, או בתערוכות שהצגתי בגלריה הקיבוץ (1982 ו־1998), יש אלמנטים של מעבר ושילוב של האלמנטים הדיגמיים, הכאילו־מופשטים לפיגורטיביים. דמות אדם הופיעה ובצבצה בעבודות שלי לאורך השנים, אבל בכל הציורים מסוג זה בעבר היו סצנות, ריבוי דמויות, יחסים. בסדרה הנוכחית מופיעה בכל עבודה דמות מבודדת שבמקרים רבים היא דיאלקטית או היברידית.

״את העבודות האלה התחלתי בדרך מקרה – במאי 2022. מצאתי גלילים של יריעות חומר בידוד מגומי שחור, ליד הסטודיו שלי בקריית המלאכה בתל אביב. זה היה בשלהי התקופה של הקורונה״.

אנחנו לא מדברים מספיק על פגיעות כמצב נורמלי. לרוב אנחנו רואים בה חולשה. המצב האנושי הבסיסי הזה לרוב נסתר תחת ביטוי של כח. הוא נחשף ברגעי משבר או סף, בילדות, בחולי, בזקנה, במיניות, בריקבון, באינטימיות או בבדידות

את הכותרת, שהושאלה משיר של אושן וונג, הוא מסביר בחיבתו לכותרות שאין בהן תיאור, שאינן מפרשות אלא שמהדהדות באופן פואטי את רוח העבודה. הכותרת, כותב על כך האוצר והגלריסט רועי ברנד, מביעה או משחררת פתיחות לצד האחר של החוויה האנושית – זה שנותר מודחק לרוב בשל פגיעותו: ״אנחנו לא מדברים מספיק על פגיעות כמצב נורמלי. לרוב אנחנו רואים בה חולשה. אבל כאשר אנחנו מכירים בה, אפילו לרגע, הפגיעות הופכת לעוצמה. כולנו, בעלי סימני זהות שונים, בעלי יחוד אינסופי כמו שאנחנו, שותפים בפגיעותינו. המצב האנושי הבסיסי הזה, הכל כך נורמלי, נותר לרוב נסתר תחת ביטוי של כח. הוא נחשף ברגעי משבר או סף, בילדות, בחולי, בזקנה, במיניות, בריקבון, באינטימיות או בבדידות״.

גבע: ״העבודות נוצרו בשלהי תקופת הקורונה שאפשר לראות בה שם־על. הקורונה, כמו האיידס, היא ׳מחלה של התרבות׳. מעבר למחלה הפיזיונומית, תופעת הבידוד החברתי והשיבוש הטוטאלי של אורח החיים היו כרוכים בשבר גדול – חברתי, עולמי. זה מזכיר את התקופה שהגעתי ללימודים בניו יורק ב־1985, בראשית מגיפת האיידס, אז לא ידעו עדיין איך נדבקים והייתה חרדה קיומית סביב המחלה. וכך גם השבר פוסט־קורונה, הותיר אותנו עם העיסוק בגוף, בחולי ובבריאות, בהסתגרות פנימה. וכל זה בא לידי ביטוי בסדרה הזו״.

אמרת לי שהיא התחילה מאילוץ של החומר – גודל היריעות אחיד והפורמט האנכי מתאים לדמות אחת.

״אלה עבודות שעוסקות בייצוג דמות אדם, והן מתכתבות עם עבודות של ציירים שונים – מהקוביזם דרך גאורג בזליץ, דה קוניג. העיסוק בדמות אדם בציור מעלה שאלות כמו מי היא הדמות ומה היא עושה, איזה תפקיד יש לה בתוך המכלול. פיקאסו אמר פעם לגרטרוד שטיין: ׳אינני מצייר דברים כפי שהם נראים, אלא כפי שאני יודע שהינם. בדומה לציור הקוביסטי הציורים הללו מציגים נואמות (התכוונותיות, סך כל המשמעויות), לא אובייקטים. זו פעולה שמתנסחת ובוראת את עצמה, עד שהיא עומדת כפי שאני רוצה לראות אותה.

״הציור נוצר מתוך תשוקה, חרדה, חוסר שלמות. הנחת הצבע, הארוטיקה של הכתם, נמצאת בתנועה, בג׳סטה; אני ניגש אל הדמות מתוך מצב מעורער, רועד, מגומגם, שמתנסח תוך כדי. הציור דן בזה, זה הנושא שלו והדמויות הן יותר סימני שאלה מסימני קריאה. הן מחפשות זהות או הגדרה עצמית״.

ברובן יש סוג של סגירות, התכנסות. כל אחת במסגרת היריעה שלה. המצע הזה שנראה קצת כמו מזרן יוגה. אבל הן לא תמיד נינוחות.

״החוץ פולש פנימה, סוגר עליהן או שהפנים פולש החוצה. העובדה שלמצע יש צורה מאורכת הכתיבה את המידות והפוזיציה. החומר השחור כמו גם החומריות, הגמישות, התכונות הפיזיות שלו, מחייבים החלטה – מה היחס בין הדמות לבין החלל סביבה. העניין שלי איננו בדמויות שחורות כזהות אתנית. הציורים הללו נעשים בניסיון לאפיין את ״המצב האנושי״ – לא מגדר, לא גזע – תחושה קיומית של יחיד בעידן של שבר. יותר נכון לדבר על העבודות האלה במונחים אקזיסטנציאליסטיים ופחות פוליטיים״.

אתה מרגיש שזה שלב בחייך כצייר, שבו אתה מסיר את הרקע, מצייר ״אחד על אחד״, ללא סצנה, ללא מכלולים?

״המאבק עם הזמן הוא על חופש פנימי. האמת של הציור לא נזקקת לקביים מילוליות ולמתן קונטקסט חיצוני. מי שמכיר את העבודות שלי מהעבר יכול למצוא את הקשר. בתקופות שונות אמן מתמקד בנושאים שונים, אבל יש תכונה משותפת (יונה פישר קרא לזה מלנכוליה) שעוברת כחוט השני לאורך השנים.

״לדוגמה – בסדרה אחרת שלי, שמוצגת כעת בתערוכה באיטליה, במוזיאון פינו פסקאלי בפוליה, העיסוק שלי יותר סטרוקטורליסטי, מבני, דגמי, והוא נראה יותר קשור לעבודות קודמות שלי. דגמים אי־רגולריים, צורות שחוזרות ולא חוזרות על עצמן ויוצרות חלל כאוטי.

״צריך להבין שבניגוד לנטייה החיצונית להגיד ׳הוא סיים עם זה ועבר לזה, הוא צייר ככה ועכשיו עושה כך׳  באמנות שלי יש תנועה ספירלית ופוליפונית. יש פיתוח של מוטיבים במקביל, השתרגות שלהם, התפצלות, תוך זרימה באפיקים מדיומליים שונים״.

הכן עצמך לבאות

בתוך כך, תיפתח מחר (ג׳) תערוכת בזק נוספת של גבע בגלריה תער, שבגינת אלוף בצלות (ליד הרצל 53, תל אביב). האוצרים יואב וינפלד, עומר שיזף ולילה רוז ברי הזמינו את גבע להציג כחלק מסדרת ״הטור השביעי״, שיזמו בעקבות אירועי ה־7.10. גבע מציג פיסת היסטוריה אישית -הדפסים/פוסטרים שיצר בשנת 1978, ״הכן עצמך לבאות״.

והוא מספר: ״הייתי סטודנט שנה ב׳ במדרשה. הימים היו סוערים, הפגנות של שלום עכשיו לפני הסכמי השלום עם מצרים, תחת ממשלת בגין. נפגשנו אז, כמה סטודנטים מהמדרשה ומבצלאל וחשבנו יחד על אופנים של פעילות ואקטיביזם פוליטי. עלה בדעתי ליצור כמה אובייקטים פשוטים ומאולתרים להגנה עצמית – ביטוי של חרדה ותחושת הדחיפות ששררה באותם ימים״.

את הכרזות הדפיס אצל טולי באומן, לימים מייסד ומפיק כתב העת ״סטודיו״. ״יום אחד הבאתי את ההדפס הזה כעבודה לביקורת לשיעור של רפי לביא במדרשה. על זה הוא אמר: ׳בתור פוסטר – זה אמנות מדי. בתור אמנות – זה פלקטי מדי׳. אולי היום זה פשוט רק עצוב מדי״.

בימים כתיקונם, אתה אדם אופטימי?

״אני משתדל. הראייה הכוללת שלי נוטה דווקא לפסימיות, אבל באופן פרדוקסלי הפעולה שלי בעולם, באמנות ובחיים, יש בה תשוקת חיים. זה לא תיאור אידילי, נדמה לי שזה יותר תמונת מצב. הייתי רוצה לחשוב שאני אדם חזק מספיק, מתמודד. והאמנות עוזרת מאוד״.

---

ציבי גבע | ויש דברים / שאני יכול לומר רק בחושך
אוצר: רועי ברנד
גלריה פרטר, פרישמן 37 (בחצר). הגלריה פתוחה כעת רק בסופי שבוע ובתיאום אישי במייל
נעילה: 16.12.

ציבי גבע | הכן עצמך לבאות
אוצרים: יואב וינפלד, עומר שיזף, לילה רוז ברי
גלריה תער, גינת אלוף בצלות, הרצל 53
פתיחה: 28.11, נעילה: 2.12