כל מה שחשוב ויפה
רוצחי פרח הירח. צילומים: פורום פילם
רוצחי פרח הירח. צילומים: פורום פילם

״רוצחי פרח הירח״: סקורסזה, דה נירו, דיקפריו. 206 (!) דקות וסיימנו

סרטו החדש של מרטין סקורסזה הוא פרויקט שאפתני, יקר וחשוב מבחינת הנושא שבו הוא עוסק. למרות שייתכן ועדיף היה לו להפוך אותו לסדרה טלוויזיונית - הוא עדיין מוכיח שמדובר באחד הבמאים הגדולים של זמנינו

בגיל 81 חוזר מרטין סקורסזה, אחד מגדולי הבמאים של זמנינו, עם חלום קולנועי שאפתני: דרמת פשע מערבונית המבוססת על סיפור אמיתי. היא מגיעה אחרי אחד מסרטיו החלשים ביותר – ״האירי״, שראה הקרנה מצומצת ועלה מהר לשירותי הסטרימינג של נטפליקס.

אבל הפעם זה לא רק פרויקט שאפתני. זה פרויקט יקר, רחב יריעה וחשוב מבחינת תוכנו. ״רוצחי פרח הירח״, שנכתב על ידי אריק רות, משרטט פרשה עקובה מדם שהתרחשה בתחילת המאה ה־20 והובילה לרצח טראגי, אכזרי ומתוחכם של עשרות מבני הילדים האמריקאים, בני ובנות שבט האוסייג׳. זה היה יכול להיות סרט מושלם, רק ששני דברים מעיבים עליו – בחירה נרטיבית ובחירה מדיומלית.

הסיפור המזעזע עוסק בילדים האמריקאים שהוגלו מאדמתם וקיבלו בעסקה גרועה, לכאורה, קרקעות אחרות. אך הפלא ופלא, הקרקעות חסרות התועלת הפכו למכרה של זהב שחור. היה שם נפט שהפך את בעלי הקרקעות לעשירים כקורח. לא במפתיע, איפה שיש כל כך הרבה כסף ומעט השגחה – נולדת תרבות של שחיתות ופשע קר, שממנה הדרך לנהרות של דם הזורם ברחובות – קצרה היא. הלבנים באמריקה הבינו את הפוטנציאל הטמון באדמות ומצאו דרכים פתלתלות ואכזריות להתחתן עם האדמות הללו באמצעות נשות האוסייג׳, ולאט לאט לצמצם ביורשים הפוטנציאלים על מנת שהממון יזרום לידיהם.

מי שנוחת בתוך הקנוניה הזו היא דמותו של ארנסט ברקהארט (ליאונרדו דיקפריו) שלאחר המלחמה מגיעה לדודו ״קינג״ (רוברט דה נירו), אדם שכבר בתחילה נראה כמבשר רעות. מה שמתחיל כסיפור תמים לכאורה, הופך למסע של רצחנות סיסטמטית ובלתי אנושית של נשים, בעלים, ילדים וילדות, חברים וחברות. הכל על מנת להעביר את האדמות ואת המשאבים היקרים לידיים של אנשים שחיים עבור כסף וכוח.

ארנסט מתחתן עם מולי (ליל גלדסטון), אחת מבנות האוסייג׳. לבקשת דודו ולמרות שאינו נראה כאדם רע בבסיסו, הוא נשאב לשרשרת של מעשים נוראיים, פשע ובגידות ללא אלוהים. למרות השחיתות, הממשל הפדרלי שנולד באותה העת על ידי ג׳יי אדגר הובר, נשלח לחקור את האירועים בצורה פחות מוטה מהשלטון המקומי על כל זרועותיו, שכן כולם לוקחים חלק כזה או אחר במזימה הזדונית: אנשי החוק, הממסד ואפילו הרופאים.

סקורסזה מתאחד פה עם שני השחקנים המזוהים ביותר עם גוף יצירתו – דה נירו ודיקפריו. והם שילוב משמיים. המשחק בסרט זה, מהתפקידים הקטנים ועד הגדולים, הן של הכוכבים והן של השחקנים הפחות מוכרים – הוא פשוט בית ספר למשחק

סקורסזה מתאחד פה עם שני השחקנים המזוהים ביותר עם גוף יצירתו – דה נירו ודיקפריו; והם שילוב משמיים. המשחק בסרט זה, מהתפקידים הקטנים ועד הגדולים, הן של הכוכבים והן של שחקנים פחות מוכרים כמו גלדסטון וג׳סי פלמונס (שמגלם את הסוכן הפדרלי טום וויט) – הוא פשוט בית ספר למשחק. אם לא די בכך, הצילום יפהפה, מגובה בעריכה נהדרת ומשולב בקווי סיפור מרתק כפי שהוא נוראי. אבל שתי בחירות לא מוצלחות הופכות את הצפייה בו לקשה ומעט מבולבלת.

הראשונה היא בחירתו של סקורסזה להתמקד בפיתוח הדמויות, מה שכולל הרבה דיאלוגים וסצנות איטיות. זו לא בחירה רעה כשלעצמה, אבל היא גורמת לסרט, שאורכו יותר משלוש שעות, להרגיש אפילו ארוך יותר. היא גם מעוררת תהיה על הבחירה לוותר על ההעמקה בנקודת מבטה של מולי, ועל פרטים מסויימים שכדאי היה להסבירם יותר לעומק.

לדוגמה, המתודה והארגון השיטתי של המבצע חסר האנושיות לדלל את אוכלוסיית האוסייג׳ לאט ובזהירות, בצביעות וללא רחמים. רצח עם לכל דבר, שמסופר בצורה שגורעת מהקוהרנטיות הנרטיבית ומשאירה ספקות, גם באשר לדמות המרכזית ומניעיה – כמה ידעה וכמה עשתה מתוך רוע או מתוך נאיביות ולחץ.

אפשר היה לפרט קצת יותר במקומות מסויימים ולקצר באחרים. למרות שהסרט ארוך ודורש מנה מכובדת של קשב לאורך זמן, הוא היה יכול היה להיות ארוך יותר – וזה היה מוצדק. אבל לשם כך היה צריך להוציא אותו מאולמות הקולנוע ולהנגיש אותו ישירות לסטרימינג. שם, לטעמי, באווירת תרבות הצפייה העכשווית, הוא היה יכול להיות מועיל יותר – הן לצופה והן ליצירה.

birds

כמעט שלוש שעות וחצי לסרט בימינו עשויה להיות חוויה מאתגרת לצופה הממוצע. ומדובר בחומר שיכול היה לשאוב בקלות עוד פרטים, פיסות מידע וחלקים חשובים בסיפור, אם רק היה אפשר לחלק אותו ל… לא יודע, סדרת טלוויזיה למשל? הבחירה להפיץ את הסרט לבתי הקולנוע ולא ישירות לסטרימינג עומדת על בסיס מתנשא. למרבה הצער עדיין יש היררכיה לא מוצדקת בין המדיום הקולנועי לטלוויזיוני. מצערת לא פחות העובדה שההתחשבות בנוחות הצופה אף פעם לא הייתה בראש מעיניו של הצד ההפקתי והמפיצים.

אופנהיימר, שיצא מוקדם יותר השנה, היה ארוך מאוד אך ראוי לצפייה על מסך ענק מפאת טבעו הוויזואלי. במקרה הזה, מבחינה אסתטית, יש פחות הצדקה לראות את ״רוצחי פרח הירח״ על המסך הגדול, שכן כוחו הגדול נטוע בדינמיקת היחסים בין הדמוית, בפיתוחן, ובנרטולוגיה שהטלוויזיה דווקא הייתה מחמיאה לה. המסך הקטן לא היה גורע מהיצירה השאפתנית הזו, ואפילו מוסיף לה. למרבה המזל, אפשר להמתין עד שהיא תגיע לאפל טי.וי.

לסיכומו של דבר, מדובר בסרט מרתק הודות לכוח המשחק, לצילום היפהפה ולעבודת הבימוי של סקורסזה, שמוכיח שוב שהוא אחד מהבמאים הגדולים של דורו. זו גם אחת מיצירותיו הטובות ביותר. ועם זאת, נוכח העובדה שסקורסזה אף פעם לא המעיט במילים ובאורך, השינוי בתרבות הצפייה מחייבת גם שיקולים חדשים בנוגע לצורת ההפצה.

לכן, על אף זאת שמדובר בסרט מבריק, מעורר מחשבה ועשוי לעילא – אפשר לחלוטין לצפות בו בבית, מבלי להיות מופרע מרחשים, שלפוחית לחוצה והתחייבות לא מובנית מאליה למשך שלוש שעות ועשרים דקות של ישיבה דוממת בבית קולנוע. ועדיין, עיבוד קולנועי מרשים לכתם מוסרי נוסף על דפי ההיסטוריה האמריקאית.


רוצחי פרח הירח
בימוי: מרטין סקורסזה
206 דקות; ארצות הברית, 2023
4.5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. דניאל כהן

    חבל.. 3.5 שעות על כסא בקולנוע זה פיזית קשה כמעט לכולנו. יכלה להיות אחלה סדרת מופת חשובה בת 5 פרקים..

  2. א.ע

    זה סרט ענק! חכם שהולך איתי כבר שבוע. אבל הביקורת שלך ממש גרועה! לא מוסיפה ולא מעידה על שום חוכמה יתרה! היה צריך להיות בטלויזה או לא? את מי זה מעניין. דבר לעומק, כאדם, כפילוסוף. במאי אתה לא! אז מה אתה נותן הערות כאילו אתה יודע מה קורה בתהליך העבודה? קח מה שאמרתי ותעשה עם עצמך עבודה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden