כל מה שחשוב ויפה
דרך צרה אל האושר. צילומים מ״ל
דרך צרה אל האושר. צילומים מ״ל

״דרך צרה אל האושר״: סיפור סינדרלה של זוג גייז מהונגריה

זוג גייז צעיר בקהילת צוענים בהונגריה שחולמים ליצור מיוזיקל על חייהם, הם גיבורי ״דרך צרה אל האושר״ שיוקרן בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה בת״א. הבמאית קאטה אולה מספרת על הדמיון בינה לבינם ועל היותם מקור השראה עבורה

ג׳רגו ולנרד (Gergo & Lénárd) הם זוג גייז צעירים שגדלו בקהילה צוענית באזור עני בהונגריה. בקהילה הדתית שאליה משפחתם משתייכת, להיות הומו זה חטא בלתי נסלח. הם מחליטים לעזוב הכל, לעבור לבודפשט ולהתחיל בחיים חדשים. ויש להם גם חלום – לעשות מיוזיקל שהם יהיו הגיבורים שלו.

איך הם יגשימו אותו? הם כותבים מייל לרשימה ארוכה של מפיקים ואנשי קולנוע בהונגריה ומציעים לכל אחד מהם את הרעיון. קאטה אולה, מפיקה ובמאית מהונגריה, מקבלת את המייל, נפגשת איתם, ומציעה להם לצלם אותם לסרט תיעודי. הסרט ״דרך צרה אל האושר״ שיוקרן בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה בתל אביב, הוא תיעוד של הזוג במהלך חמש שנים.

דרך צרה אל האושר

דרך צרה אל האושר

קאטה אולה

קאטה אולה

הפסטיבל, שיפתח בסוף השבוע הבא, היה אמור להתקיים באוקטובר ונדחה בשל המלחמה. אולה, הבמאית, היתה אמורה להגיע להקרנות של הסרט, אולם בשל המלחמה מרבית האורחים לא יגיעו לפסטיבל. לקראת ההקרנה נפגשתי איתה לשיחה על הסרט, ועל שאלות הקשורות בו: להט״ביות בהונגריה, (פייק) דמוקרטיה וקולנוע בהונגריה (ובישראל).

הריאיון נערך לפני המלחמה. שאלות שעמדו אז בלב השיח הישראלי – לדוגמה הדמיון ההולך ונבנה בין הסכנות האורבות לדמוקרטיה הישראלית לבין הדמוקרטיה ההונגרית – הוזזו לכאורה הצידה מאז, אבל הן ממשיכות להיות נוכחות, גם אם באופן סמוי יותר. הן יתעצמו שוב, יש להניח, ביום שאחרי המלחמה.

יעל: אולי נתחיל ממחשבות על כאן, על ישראל. כשצפיתי בסרט חשבתי שזה סרט שיכול היה להתרחש גם כאן. זה יכול היה להיות סיפור על זוג גייז שמגיעים ממשפחה או ישוב מוסלמי, או ממשפחה או ישוב יהודי דתי, וההתמודדויות שלהם יכולות להיות דומות להתמודדויות של זוג הבחורים בסרט. אפשרויות הדמיון קשורות לא רק בעניין הדתי או הקהילתי, אלא גם בסכנה האורבת לדמוקרטיה. כשהקשבתי בסרט לדברים ההומופוביים שאומר אחד המחוקקים בהונגריה – לא יכולתי שלא לחשוב גם על כאן

קאטה: כן, למיעוטים קשה הרבה יותר במצבים האלה, גם מבחינת החוקים שהממשלה מחוקקת, אבל גם מבחינת האופן שבו העמדות של נבחרי הציבור משפיעות על היחס של אנשים אליהם. אנחנו יודעים שבהונגריה זה נהיה כל הזמן יותר גרוע.

ג׳רגו ולנרד אוהבים להעלות פוסטים לאינסטגרם. מאז שהתחלנו לצלם את הסרט הם כל הזמן מעלים פוסטים: ״יש, עושים עלינו סרט״ ו״הנה צילמנו כאן״, או ״מקרינים כאן״. הם מתעדים את החיים שלהם ושל הסרט. דיברנו אתמול והם סיפרו שהתגובות לפוסטים נעשות כל הזמן יותר ויותר נוראיות

יעל: הפוסטים האלה קשורים במשהו מרכזי לגבי הזוג הזה. לפעמים נדמה שמה שהם בעיקר רוצים זה להיות מפורסמים

קאטה: כמו 99.9% מהאנשים הצעירים. אבל יש בזה עוד דבר – זו דרך לצאת מהעוני. הדרך היחידה כביכול בשבילם לצאת ממנו, היא להיות מפורסמים

יעל: כן, זה כמו סיפור סינדרלה

קאטה: בדיוק

יעל: אבל לא כמו בסינדרלה, עבורם זה יכול להיות גם מסוכן להיות מפורסמים

קאטה: נכון

הם אף פעם לא יצאו מהונגריה קודם וכשכל זה קרה – הטיסות, הצעידה על השטיח האדום, ההתלבשות החגיגית, זה היה ממש וואו. הכל היה מרגש, יפה וגדול מהחיים. כשהיה זמן לשאלות הם סיפרו ״החלום שלנו התגשם, זה הסרט שקיווינו שיהיה לנו״

יעל: הם מתחילים עם שאיפה לעשות מיוזיקל, משהו גרנדיוזי. את לא נתת להם את מה שהם רצו, אלא עשית עליהם סרט תיעודי. איך הם הרגישו עם הפער בין הסרט שהם רצו לבין זה שאת עשית?

קאטה: לאורך התהליך הם המשיכו להתעסק בזה שהם רוצים מיוזיקל על החיים שלהם. רק בפרמיירה עצמה, כשהסרט הוקרן בפסטיבל הקולנוע התיעודי בסלוניקי, הם פתאום הבינו שהנה, יש עליהם סרט. זה היה אירוע מלא התרגשות. הם אף פעם לא יצאו מהונגריה קודם וכשכל זה קרה – הטיסות, הצעידה על השטיח האדום, ההתלבשות החגיגית, זה היה ממש וואו. הכל היה מרגש, יפה וגדול מהחיים. כשהיה זמן לשאלות הם סיפרו ״החלום שלנו התגשם, זה הסרט שקיווינו שיהיה לנו״.

עוד דבר שקרה הוא שלאורך העבודה על הסרט, בגלל שהם קיבלו מאיתנו הרבה התייחסות ותשומת לב שהם לא היו רגילים לה, הם התחילו לחיות את החיים שלהם כאילו הם סרט. הם נהנו מזה מאוד ומשהו באמת קרה להם

יעל: זה לא החליף את הסרט, זה הפך להיות הסרט

קאטה: כן. לכן השתמשתי בכל כך הרבה מוזיקה בסרט, מה שאני לא עושה בדרך כלל. אבל כשהבנתי שזה הסרט שלהם, הכנסתי יותר מוזיקה

יעל: ליווית אותם הרבה זמן, וחלק גדול מהסיפור בעצם לא יכולת לתכנן. בעיקר את הדבר המרכזי שמתרחש ומשנה הכל – מותה של אמא של ג׳רגו

קאטה: זה נכון. המוות איפשר את הסרט, שזה דבר נורא לומר על מוות, אבל זה מה שקרה. כשקיבלתי מהם את המייל הראשון חשבתי שזו בדיחה. חשבתי שלא יכול להיות שאיש צעיר, שלא סיים בית ספר, שמעולם לא ראה מיוזיקל – מחפש במאי או מפיק למיוזיקל שלו. איך הוא בכלל דמיין את זה?

שמחה שהיינו שם

קאטה: כשהתחלתי לעבוד זה מיד היה מעניין, אבל לא הייתי בטוחה שיהיה סרט. בהתחלה הם אמרו שלא אוכל לפגוש את המשפחה שלהם ולא לצלם בכפר. אבל כשאמא שלו נפטרה, ג׳רגו התקשר ואמר שאבא שלו (שידע שאנחנו מצלמים אותם) אמר שאנחנו יכולים לבוא איתו למשפחה. הם הזמינו אותנו למשהו שהוא דומה לשבעה אצל היהודים (יש הרבה מנהגים דומים בין צוענים ליהודים, אני ממשפחה שמהצד של אבא שלי אנחנו צוענים, ומהצד של אמא שלי אנחנו משפחה יהודית של רבנים). אני ובעלי, שעבד איתי על הסרט, היינו שם איתם בימים האלה. באנו גם ללוויה, והאבא איפשר לנו אפילו לצלם שם. כשהאבא אמר שאנחנו יכולים לבוא לנרד ממש נלחץ, כי זו הפעם הראשונה שהוא היה בבית של בן הזוג שלו

יעל: המשפחה של ג׳רגו דחתה אותו, מבחינתם הוא חוטא. אבל אחרי שאמא שלו מתה – האבא אמנם אומר לו שזה לא בסדר, שהוא צריך להשתנות, אבל הוא בעצם מקבל אותו לגמרי. אולי גם עצם הצילום של הסרט, הנוכחות שלכם, השפיעה עליו?

קאטה: אני לא יכולה להגיד שלא. אפילו אם אנחנו זבוב על הקיר, לא מתערבים או מפרשים – זה יהיה שקר להגיד שהנוכחות שלנו, שההתעניינות שלנו בבן שלו – לא השפיעה. אף פעם לא נדע אם ואיך זה השפיע, אבל אני שמחה שהיינו שם

הקרנת הסרט בכפר הצועני

הקרנת הסרט בכפר הצועני שבו גדלו הגיבורים, גאווה מקומית. צילום: מ״ל

יעל: ג׳רגו עצמו שבר לי את הלב. הוא אומר בתחילת הסרט שהוא יודע שהוא חוטא, ושהוא היה מעדיף להשתנות. אלה לא דברים קלים לשמוע

קאטה: ברור. בשבילי אלה שני הדברים המרכזיים בסיפור. האחד זה שהוא אומר שהוא חוטא, והשני זו האמא. אני מאמינה שהדבר המרכזי בחיים הוא האהבה של האמא, ואם אין לנו את האהבה הזו – שום דבר לא יחליף אותה. לכן חשבתי שהסצנה שבה הוא מדבר עם אמא שלו בבית הקברות היא כל כך חשובה. זו סצנה שהיא טאבו אצל הצוענים, בגלל סוג האבל שלו שם, אבל בשבילי היא היתה חשובה. זה שהוא אומר ״אני אעשה הכל בשביל אמא שלי אם היא אי פעם תסלח לי״ – זה שובר לב. זה משהו שלעולם לא יהיה לו

יעל: אני רוצה לשאול שתי שאלות, אחת עליך ואחת על ג׳רגו ולנרד. הן שונות, אבל הן קשורות אחת בשנייה, ובעיקר בשאלה על החיים בהונגריה.

אתחיל איתם. הם בורחים מהמקום שבו הם נולדו, מההומופוביה, מזה שזרקו אותם מהבית. כשהם מגיעים לבודפשט הכל אמור להסתדר, אבל זה רודף אחריהם לשם. מתחילה חקיקה נגד הומואים, הסתה של פוליטיקאים, ההומופוביה מתפשטת. איך הם מתמודדים עם זה, אחרי שלכאורה הצליחו לברוח?

השאלה אלייך, כקולונוענית בהונגריה, קשורה באותו עניין. מה קורה במדינה מבחינת אפשרויות ההקרנה של סרט כזה? יש פסטיבלים רלוונטיים? אפשר להקרין אותו בבתי קולנוע? איך, במילים אחרות, עושים קולנוע בהונגריה או איך חיים בה, בזהות או באופן שהמשטר לא אוהב?

כמוהם, גם אני. כולנו לפעמים כועסים, מתוסכלים ורוב הזמן סוגרים את עצמינו בעולם הקטן שלנו. בסוף מה שאנחנו חושבים עליו זה על מי שאנחנו אוהבים ועם מי טוב לנו להיות, וזו הדרך היחידה לשרוד

קאטה: הבחורים ואני עושים דבר דומה. אנחנו סוגרים את עצמנו בתוך מעגל קטן. הם לא באמת מוצאים קהילה או חברים, כי הם אפילו לא חלק מקהילת הלהט״ב בבודפסט. הם אחרים. איך הם חיים? הם פשוט אוהבים אחד את השני. לפעמים הם פשוט חיים את היומיום, לפעמים הם מוצאים עבודה, ואז נזרקים ממנה, לפעמים הם כועסים על זה או על החוקים החדשים שיוצאים כל הזמן. אבל רוב הזמן הם מנסים לא לראות או לא להבחין בזה.

לג׳רגו יש השקפת עולם חיובית ובעיניי הוא דוגמה טובה לכולנו. כי מה יכול להיות יותר נורא מלהיות הומו צועני בלי כסף ותמיכה בהונגריה? ובכל זאת, הוא חיובי, ויש לו חוש הומור נפלא, שזו דרך נהדרת להתמודד עם כל זה. הוא ממש מהווה השראה בשבילי. כמוהם, גם אני. כולנו לפעמים כועסים, מתוסכלים ורוב הזמן סוגרים את עצמנו בעולם הקטן שלנו. בסוף מה שאנחנו חושבים עליו זה על מי שאנחנו אוהבים ועם מי טוב לנו להיות, וזו הדרך היחידה לשרוד

קאטה: לגבי ההקרנות, יש שני פסטיבלים עצמאיים בהונגריה שרוצים את הסרט; מפיצים שמוכנים לקחת את הסיכון ולהקרין אותו אין. פניתי לשגרירויות זרות בהונגריה, והיום עודכנתי שקיבלנו מענק משגרירות גרמניה שאמצעותו נוכל להקרין את הסרט באזור של הקהילה שלהם. גם ההקרנה הראשונה של הסרט בהונגריה היתה שם. לא בבודפשט, שהיא המרכז של הקהילה הגאה, לא במקום ליברלי, אלא במקום שבו הם גדלו. בעיר שלהם. זה היה לי חשוב.

כולם הגיעו אליה עם תינוקות וילדים, שתי מורות שלהן הגיעו, והכנתי איזה מאה חתיכות של עוגה, ופוסטר, והיו ריקודים אחרי ההקרנה, ושרנו. זה היה נפלא. כולם אמרו, ״כן, ככה היה הסיפור, זה אמיתי. זה סרט צועני אמיתי״. זה היה הקומפלימנט הכי גדול בשבילי.

עכשיו עם המענק הזה נוכל לקיים עוד הקרנות כאלה. אם זה יוכל לשנות חיים של עוד שתי משפחות, זה יהיה דבר גדול. לפעמים אני מקבלת מיילים שכתובים בהם דברים כמו ״אני גם צועני, וגם לי יש חבר, אולי תעשי סרט גם עליי?״ ואני עונה: ״לא, אתה מוזמן להקרנה, אבל זה לא אומר שאני אעשה עכשיו סרטים על כל הצוענים ההומואים״

birds

יעל: מה תרצי להדגיש לסיום?

קאטה: היה לי חשוב שלא יהיו בסרט סטריאוטיפים של צוענים. הגזענות כלפיהם גדולה, ורציתי סרט שלא יגרום לרחם עליהם, אלא יגרום לאהוב אותם. זה הכלי הכי טוב לקבל אותם. היה לי חשוב לעשות סרט שאפשר לצחוק ממנו, להנות, שהוא לא יהיה רק סיפור עצוב. זה עצוב, אבל לא רק

יעל: נראה שככה הזוג הזה חי

קאטה: נכון. אני לא אוהבת סרטים שהכל בהם כבד ועצוב ושכל מה שנותר לנו הוא להתאבד ביחד. אני רוצה שתהיה תקווה. שאם אתה מוצא את האהבה שלך ושיש לך משהו לחיות למענו – אז שווה לחיות


דרך צרה אל האושר
בימוי: קאטה אולה
83 דקות; הונגריה, 2023
הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה בתל אביב
21-31.12, סינמטק תל אביב

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden