יסורי מלכות וטיפול המרה כושל: שני סרטים בפסטיבל הקולנוע הגאה

בשני סרטים זוכי פרסים שיוקרנו בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה בתל אביב – הסרט התיעודי ״מלכות״ והסרט הקצר Blue Square Heart, הפרפורמנס של הדמויות תפס אותי לא מוכנה. בשניהם הוא היה מטלטל, בכל אחד באופן אחר לגמרי. זה לא דבר פשוט לתעד או לביים מחול או פרפורמנס במצלמה קולנועית. יש בתנועה תמיד משהו שחומק, יש במצלמה תמיד סיכון שתתפוס יותר ממה שהעין מסוגלת, לפעמים זה כל העניין.

ג׳נה מרווין היא אמנית קווירית שנולדה וגדלה ברוסיה. כשהיא יורדת במדרגות הנעות של תחנות הרכבת התחתית במוסקבה או סנט פטרבורג, כשהיא הולכת ברחובות בחורף הקפוא של רוסיה, הנשימה נעתקת. זה לא רק הלבוש המרהיב שלה, זו לא רק הנוכחות או הנראות האחרת לגמרי שלה, היא הולכת בעולם כאילו היא מבצעת את חייה, הפרפורמנס שלה והיא הם אחד. ההליכה שלה היא כמעט תמיד סוג של ריקוד, לפעמים הוא שבור או חשוף, לפעמים מתחצף, לפעמים מכונס אל עצמו, תמיד באיזו עוצמה שקטה שהולכת ונצברת, תמיד לבד.

היא נולדה במגדן, מחוז קפוא שהוא שאריות של גולאג סובייטי. כשהסרט נפתח היא יוצאת לערבות השלג בטייץ לבן, נעלי עקב לבנות, כאלה שאף פעם לא ראיתי בשום חנות ממשית, ומעיל פרווה. היא מטופפת על העקבים במרחב העצום הזה של סלעים ושלגים, ומצטלמת בלבן על רקע הלבן של המרחב, שנראה כמו הקצה של הקצה של העולם. היא נראית כמו דמות ממקום אחר, לא משם, אבל גם לא משום מקום אחר בעולם. היא לעצמה לגמרי. כשהיא מדברת עם חברה, זו שצילמה אותה לפני רגע, על איך רואים או מתייחסים אליה במקום הקטן והקשוח הזה, החברה אומרת לה בפשטות, אנשים פה פוחדים, הם עדיין זוכרים שדפקו להם בדלת, הרי זה היה פעם גולאג.

שום דבר בתיאור הזה שלה או של המקום לא מטאפורי, בטח לא ערבות השלג, בטח ה״לא משום מקום״, ובוודאי לא הזיכרון של הדפיקה בדלת. ובכל זאת יש לסצנה הזו, כמו לרבות בסרט הזה איזו איכות פיוטית של מחול. של תנועה, של גוף, של צבע (כן, גם הלבן על לבן הזה צבעוני ומרהיב) ובעיקר של יכולת של הגוף לנכוח באיזה אופן פיוטי שהוא מעבר לעצמו.

הסיפור שלה לא מסופר עד תומו. הסרט הוא יותר רישום של פורטרט מביוגרפיה. יש סבא וסבתא, הייתה אמא שהם דואגים שג׳נה ״תגמור כמוה״ (ולצופה לא ברור מה זה אומר), ומה שברור שאף אחד בכפר הזה או במחוז לא הולך לסטודיו למחול, בטח לא מכריז בקול רם על האפשרות של א־בינאריות מגדרית.

את הלבוש הקווירי שלה היא מכינה בעצמה מחומרים ושאריות, וכשהיא הולכת ברחובות היא אמנית גוף מרהיבה. יש לה כבר הזמנה להצטלם על השער של ווג, והיא מוזמנת להופיע בפסטיבל באירופה. היא טוטאלית, עם חושים אסתטיים נדירים, בונה לה עולם, בונה את עצמה בעולם

כשהיא נוסעת אל העיר הגדולה (כלומר טסה טיסה של שמונה שעות למוסקבה, שם היא אמורה ללמוד מקצוע), הסבא והסבתא רואים בכך הזדמנות בלתי חוזרת להסתדר כלכלית, ואילו היא יותר ויותר פורחת בעולמות אחרים. את הלבוש הקווירי שלה היא מכינה בעצמה מחומרים ושאריות, וכל תלבושת כזה היא מופע בפני עצמו. כשהיא הולכת ברחובות היא אמנית גוף מרהיבה. לאט לאט יש לה יותר עוקבים ברשתות החברתיות, היא מתחילה להיות מוכרת. יש לה כבר הזמנה להצטלם על השער של ווג, והיא מוזמנת להופיע בפסטיבל באירופה. היא טוטאלית, עם חושים אסתטיים נדירים, ועם איזו לבדיות אוטונומית מלאת תעוזה וחסרת פחד. היא בונה לה עולם, בונה את עצמה בעולם.

כשהיא מתקשרת לסבים הם בעיקר עסוקים בלהסביר או לנזוף שהיא מחמיצה את הזדמנות חייה ללימודים, שאף אחד לא יעסיק אותה ככה בשום עבודה, שהיא תגמור כמו אמא שלה. שתחזור כבר הביתה לכפר, שם הם יוכלו לעזור לה, או שהכי טוב שתתגייס לצבא הרוסי. בשבילם היא כנראה הוא. בשביל עצמה היא א־בינארית.

האומץ שלה הולך וצובר תאוצה בהפגנות בעיר הגדולה. הפרפורמנס שלה בהפגנות של תומכי נבלני, ואחר כך בהפגנות במוסקבה נגד הפלישה לאוקראינה הוא דבר שלא ראיתי כמוהו. הוא חוצה גבולות. לרגעים הוא תמונת המראה הממשית של המלחמה, של המשטר, של מי שרודפים אותה. לרגעים הוא מטאפורה נוקבת, לרגעים זה לא פרפורמנס של התנגדות, זו ההתנגדות עצמה. ויש לזה כמובן גם מחיר.

היא אחרת, אמיצה, שברירית, חשופה, מלאת כוח, ומעוררת השראה. ובעיקר כמה יופי. הגוף, השכבות של הלבוש, של המחול, של התנועה במרחב, הצבעוניות, יש בכל אילו ובעיקר בה עצמה צרוף נדיר של תעוזה פוליטית יוצאת דופן ושל פיוטיות וחשיפה שוברת לב. לצפות בה בימים האלה, היה כמו איזו קריאת כיוון לאפשרות של יחיד לשמור על היותו, לסרב.

לב כחול מרובע 

בסרט Blue Square Heart הפרפורמנס מרהיב, נועז, אלים, מלא יופי, סוחף ועשוי בקפידה, ולרגעים כמעט בלתי ניתן לצפייה או הכלה. באיזה אופן שובר לב, הוא הוא עצמו מין שיחה בלתי אפשרית במילים בין אמא לבן.

הסיפור בסרט הזה בנוי משני חלקים, או מפרולוג וסיפור. האחד נטוע בילדות (ואחזור אליו בהמשך) השני מתרחש כולו במועדון הופעות דראג. את הדמות המרכזית משחקת מלכת הדראג Sextia N’eight, והיא עושה את זה באופן מרהיב ונוגע ללב. ההופעה שלה היא אחת מכמה בליינאפ של אותו ערב, וקצת לפני שהיא אמורה לעלות לבמה קוראים לה החוצה, יש לה אורחת.

כשהיא יוצאת היא מגלה את אמא שלה עומדת מחוץ למועדון, ואחרי שיחה חצי מלאכותית מסתבר לה שהאם ראתה את הפוסט שלה על ההופעה הערב, והיא נחושה להיכנס. העובדה שהן לא דיברו כבר שנה (בדיוק בגלל מה שהאמא אמרה או חושבת על המופעים האלה); העובדה שהבת כמעט מתחננת בפניה לא להיכנס; העובדה שהיא מסבירה שלא כדאי לה (לאמא) לראות את מה שיהיה שם על הבמה – כל זה לא עוצר בעדה. דווקא הערב, דווקא במועדון הזה, דווקא כשהיא חריגה לגמרי בקרב הקהל בהופעה, היא מתעקשת שזה בדיוק מה שהיא רוצה לעשות בתור אמא.

ההופעה היא הופעת דראג מרהיבה, צבעונית. לרגעים היא ממש כוריאוגרפיה מוקפדת, יפהפיה ומעוצבת, לרגעים היא משחק באלימות בחדווה ובחרדה. חלק ממה שמטלטל בסרט הזה, הוא לראות את הפרפורמנס דרך ההתבוננות של האמא, ובמקביל לראות אותו דרך המבוכה והתעוזה של הבת. בתוך הפרפורמנס הזה מתרחש איזה דבר סמוי שהוא כולו ביניהן.

נדמה שהעיקר במפגש הזה שבין האם לבן/ת הוא שאלה שקשורה גם במבט. האם יש בכלל מבט של הורה שאינו פולשני, שאינו תובע בעלות? האם הורה יכול או רשאי להסיט את המבט מילדו? לסרב לראות? איך, במילים אחרות, הורה יכול גם לראות ילד במלואו, וגם לאפשר את הילד לעצמו. בסרט הזה זו לא שאלה שאפשר להקל בה ראש, ובהרבה מובנים היא לא רק שאלה אלא תביעה של ילד מההורה.

ככל שהמופע נעשה אינטנסיבי ואלים יותר, ככל שהמיניות הופכת פרועה ומתריסה, האם מתאמצת שלא להסיט את המבט. ניכר שהיא לא בטוחה שיש לה זכות לראות את מה שמתחולל מולה. עם זאת ברור, שגם אם היא אורחת לא רצויה, הרי שלהסיט את המבט יהיה בלתי נסלח

ככל שהמופע נעשה אינטנסיבי ואלים יותר, ככל שהמיניות הופכת פרועה ומתריסה, האם מתאמצת שלא להסיט את המבט אך ניכר שהיא לא בטוחה שיש לה זכות לראות את מה שמתחולל מולה. עם זאת ברור, שגם אם הנוכחות שלה בחדר היא לא רצויה ופולשנית, הרי שלהסיט את המבט יהיה מעשה בלתי נסלח.

ברגע הזה זו לא רק מחווה של האם, זו כמעט הדרך היחידה שלה שלא לדחות את הבת (הבן) שלה מעליה לצמיתות. אין לה זכות להיות שם או להיות חלק מחייה אם היא תסיט את המבט. המחויבות של הצופה נגזרת מהמחויבות של האם, והיא תובענית ומטלטלת, ובו זמנית – היא הלב של הסרט.

בראיון שנערך איתו באתר WE ARE MOVING STORIES סיפר הבמאי ויליאם מינס (William Means), שהחליט לעשות קולנוע כשהיה בן שמונה. באותה שנה נערך לו טיפול המרה (gay-conversion therapy). לדבריו, ה״טיפול״ ההוא לימד אותו לשנוא הרבה דברים שהוא אהב, והוא הבין אז שהקולנוע יאפשר לו לא רק לברוח לעולמות שבהם רואים אותו והוא ״נורמלי״, אלא ממש לבנות כאלו.

סצנת הפתיחה הנהדרת של הסרט מספרת בעצם את הסיפור הזה. הקליניקה ההיא מזיכרון הילדות מעוצבת בסרט באופן כמעט פרודי. ריהוט אמריקאי כבד ומיושן, ילד שיושב במרכזה של ספה עצומה ונמוכה, ומטפלת שיושבת מולו על כיסא מסוגנן וגבוה יותר. הנימוס האמריקאי שלה, השימוש שהיא עושה במחמאות מעושות כדי להשיג ממנו התנהגות ״נאותה״, כל אלו הופכים את הסצנה לכמעט מצמיתה. עולה ממנה אפשרות מרומזת לאיזו קירבה מפחידה בין טיפול לבין פגיעה מינית, בין פיתוי לריפוי־לכאורה, לפגיעה.

זה סרט קצר (28 דקות) שמצליח ללכוד סיפור רב־שכבתי, בין אדם לעצמו, בין הורה לילדו, ובין אדם לתביעות שהעולם תובע ממנו. הוא מצולם נהדר וערוך בחוכמה (על ידי נועם קלמנט הישראלי), ויש בו פגיעות לא מתנצלת, ויופי ואימה.

---

הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה בתל אביב
21-31.12, סינמטק תל אביב

מלכות
בימוי: אגנייה גלדנובה. רוסית עם תרגום לעברית; צרפת, ארה״ב 2023, 98 דקות (שלוש הקרנות, אחת מהן בבאר שבע)

Blue Square Heart
בימוי: ויליאם מינס. ארצות הברית, 28 דקות; יוקרן במסגרת המקבץ ״דרמה קווין – סרטי דראג״ (ביום א׳ 24.12 בשעה 15:30, סינמטק תל אביב)