כל מה שחשוב ויפה
לינוי ואושר, כרמיאל. צילומים: ג׳יין סירקין
לינוי ואושר, כרמיאל. צילומים: ג׳יין סירקין

ג׳יין סירקין // האמהות של חורף שנת 23

ג׳יין סירקין מצלמת בהתנדבות תינוקות שנולדו מאז שפרצה המלחמה, ושמה את הפוקוס על האימהות שנאלצות להתמודד עם סיטואציות קשות לפני, תוך כדי ואחרי הלידה

אני ג׳יין סירקין, צלמת המתמחה בצילומי ניו בורן והריון, ומדריכה צלמים בתחום. אני אוהבת לצלם מאז שאני זוכרת את עצמי: לאבא שלי הייתה מצלמת פוקט קטנה של פוג׳י שהוא היה שומר עליה ארוזה בארון. מדי פעם הייתי ״גונבת״ אותה, מצלמת פילם, מפתחת ומחזירה לארון. כשניגשתי לראיון הקבלה ללימודי תקשורת חזותית בשנקר, תיק העבודות שלי הכיל ברובו צילומים. המרצים שאלו אותי למה אני לא הולכת ללמוד צילום, עניתי שאני יודעת שאני אוהבת לצלם אבל אני רוצה ללמוד עוד כלים כדי לבטא את עצמי.

חשבתי שאני הולכת להיות צלמת עיתונות, לשם כיוונתי. התחום הזה ריתק אותי (ומרתק אותי עד היום). פעם מצאתי את עצמי בחברון לצד שני צלמי עיתונות שלא הכרתי, רצים בעקבות אירוע שהתפתח בסמטאות חברון. אחרי הלידה של הילד השני התחלתי לצלם אירועים, אבל פחות התחברתי לזה.

בהמשך פתחתי סטודיו בעיר התחתית בחיפה, ובמסגרת העבודה יצא לי לצלם גם נשים בהריון ותינוקות. זה ריגש אותי: גוף האישה מייצר חיים וזה מטורף, ולכרבל תינוק בן כמה ימים בתנוחות פיסוליות ולייצר מזכרת מימיו הראשונים בעולם – זו זכות. החלטתי להתמקד ולפתח את התחום של צילומי ניובורן והריון, שעושה לי פרפרים בבטן, והיום אני גם זוכה ללמד את הנישות האלו בקרב צלמות.ים.

בתחילת המלחמה הייתה לי תקווה להתעורר ולגלות שחלמתי חלום בלהות, ושזה נגמר. אבל זה לא נגמר, והלב פשוט לא הצליח להכיל את הכאב. חבר טוב שלי מכפר עזה נפצע אנושות, ההורים מהדרום עברו אלינו, חבר אחר נהרג בעזה. היומן המלא התרוקן בבת אחת, ומכורח הנסיבות סגרתי את הסטודיו. חיפשתי נחמה.

התחלתי לצלם בהתנדבות תינוקות שנולדו בתקופת המלחמה. מהעוטף, מהגבול הצפוני ומשאר הארץ. חוויית הלידה גם בימים כתיקונם מלווה בדרך כלל בהתרגשות ובחששות, אבל הנשים הלביאות שילדו בתקופה המלחמה התמודדו עם נסיבות הזויות

התחלתי לצלם בהתנדבות תינוקות שנולדו בתקופת המלחמה. מהעוטף, מהגבול הצפוני ומשאר הארץ. לרוב אני מצלמת את התינוקות כשהן ישנים, מסיבה טכנית/בטיחותית: כדי ״לפסל״ אותם בתנוחות המתוקות הם צריכים לישון די חזק. אם הם יהיו ערים הם יכולים לעשות תנועות בלתי רצוניות וזה עלול להיות מסוכן.

חוויית הלידה גם בימים כתיקונם מלווה בדרך כלל בהתרגשות ובחששות, אבל הנשים הלביאות שילדו בתקופה המלחמה התמודדו עם נסיבות הזויות. סתיו קמה מחדר הלידה באמצע ציר ויצאה למדרגות בזמן אזעקה, כשהיא בפתיחה 10; אולגה התחננה להישאר בבית חולים ברזילי בזמן שהוא מופגז כי זה הרגיש לה בטוח יותר מלחזור הביתה.

גל הייתה אמורה ללדת בביתה בבית הלל כשקולות ההפגזות ברקע, ולא היה לה מושג אם בעלה או המיילדת יוכלו להגיע בזמן ללידה; האלה אושפזה עם רעלת הריון קשה, כשמצבה ומצב התינוקת בסיכון ועליה היה ללדת במיידי ובטרם עת. היו גם יולדות שאיבדו את יקיריהן. ביקרתי אותן, הקשבתי לסיפורים שלהן, חיבקתי אותן וצילמתי את התינוקות.

דווקא כשבחוץ שורר כאוס היה לי חשוב להעניק כמה רגעים נאיביים שבהם אותן אמהות יוכלו להנות מהתינוק.ת שלהם ולהתנתק מהאווירה העכורה של המלחמה. אבל זה לא היה כזה פשוט: ככל שהתקדמתי עם הפרויקט והעמקתי את השיחות עם האמהות, התבהרה בפניי האמת על המציאות המורכבת של החיים במדינת ישראל, שבה התינוקות של היום הם החיילים של מחר.

50 שנה אחרי מלחמת יום כיפור, ואנחנו בדיוק באותו המקום. בהתחלה חשבתי לקרוא לפרוייקט ״אנחנו הילדים של חורף שנת 23״, אבל הרגיש לי נכון יותר לשים את הדגש דווקא על האמהות של אותם תינוקות (אולי כי אני אמא בעצמי); להביא את סיפורי הלידה של אלה שבעוד 18 שנים ישלחו את הילדים שלהן לצבא.


מיאל, תאריך לידה: 7.10.23; מלחמת חרבות ברזל, יום 1 

״הרגע נולדת. החזקתי אותך בזרועותיי והסתכלתי עליך בעיניים מאוהבות, מוצפת אושר טהור. בבת אחת קטעה התרעת צבע אדום את השלווה ומיד אחריה רעמה האזעקה בברזילי. שכבתי עדיין במיטה שבה ילדתי, רק יצאת מרחמי. בבהלה מסרתי אותך לאימי שרצה איתך למדרגות. בלילה בום חזק הרעיד אותנו. טיל פגע בבית החולים. ועדיין, זה הרגיש לי בטוח יותר כאן מאשר בדרך הביתה״.
אולגה, אמא של מיאל, נתיבות

מיאל, נתיבות

מיאל, נתיבות


לינוי ואושר, תאריך לידה: 8.10.23; מלחמת חרבות ברזל, יום 2

״הוא היה שכן שלנו וחבר ילדות, אהב לעזור לכולם בלי יוצא מן הכלל וראה תמיד את האחר לפניו. בבוקר יום ראשון בישרו לנו שהוא נמנה עם הנעדרים מהמסיבה ברעים. הזוועות מאתמול הפכו לאמיתיות יותר. הוא היה שם. כל היום המחשבות על מה שעבר או עובר הטרידו אותי. ילדתי בקיסרי חירום באותו יום״.
נטלי, אמא של לינוי ואושר, כרמיאל

לינוי ואושר, כרמיאל. צילומים: ג׳יין סירקין

לינוי ואושר, כרמיאל


ליאב, תאריך לידה: 8.10.23; מלחמת חרבות ברזל, יום 2

״שבת. אני עם צירים, מוצפת כאב, תחת זרם חזק של מים רותחים במקלחת. ואז היא נכנסת – הדולה המגבה. כך נפגשנו לראשונה באיכילוב. הדולה שהכרנו והתכוננו איתה ללידה במשך כל ההריון לא הגיעה עקב המצב. עוד לפני שהבנו בכלל מה המצב, הרגשנו שמשהו מפחיד קורה אבל מהלחץ של הלידה לא כל כך ראינו חדשות. קיוויתי שלא תיוולד עדיין, שלא יהיה לך תאריך עצוב. אחרי הלידה פתחתי טלוויזיה והייתי בשוק. לא האמנתי עד כמה עצוב״.
קורל, אמא של ליאב, פתח תקווה

ליאב, פתח תקווה

ליאב, פתח תקווה


אביגיל, תאריך לידה: 10.10.23; מלחמת חרבות ברזל, יום 3

״אביגיל הוא שם שמסמל עבורנו שמחה ואושר, התאהבנו בו עוד בהריון איתך. כמה שעות אחרי שהענקנו לך את השם גיליתי על אביגיל, הילדה החטופה בת השלוש. מאז אני מרגישה מחוברת אליה ולא מפסיקה לתהות מה עובר עליה. כשאני מביטה בך אהובה שלי, אני כל כך רוצה לגונן ולשמור עליך״.
ספיר, אמא של אביגיל, עכו

אביגיל, עכו

אביגיל, עכו


עפרי, תאריך לידה: 13.10.23; מלחמת חרבות ברזל, יום 7

״באותה שבת שחורה הקשר עם דור אבד. מהרגע שגיליתי, פתחתי חמ״ל, כמהה למצוא כל פיסת מידע או רמז קטן שהוא בחיים. צפיתי בכל סירטון על המסיבה ברעים והייתי נוכחת בכל מדיה בכל שעה, 24/7. הזמן קפא בניסיון למצוא אותו, בציפייה לאתר את החיוך הקורן שלו. ביום ג׳ הגיעה הבשורה המרה. דור שלנו נרצח. ׳הודו על קיומנו ותחיו אהבה׳ – היה המסר שלו לעולם. כשנולדת כעבור שלושה ימים, היה ברור שזו תהיה המורשת שלך.
דניאל, אמא של עפרי, רחובות)

עפרי, רחובות

עפרי, רחובות


ישי, תאריך לידה: 14.10.23; מלחמת חרבות ברזל, יום 8

״ערב יום שישי, המושב שומם. כולם כבר עזבו. נותרו רק החקלאים, כיתת הכוננות ואני. אני והצירים שהחלו. חלמתי שבננו יוולד בביתנו עם בעלי לצידי, כשהמיילדת והשקט הטהור מובילים את הגור שלנו אליי. בלילה הלידה התקרבה, הגזרה התחממה, בעלי היה במילואים והמיילדת ברמת הגולן. אבל האמנתי שהכל יסתדר כמו בחלום, וכך היה. רק השקט היה חסר. אבל בסוף, דמו רעשי ההפצצות ברקע לקולות הבכי של ישי״.
גל, אמא של ישי, בית הלל

ישי, בית הלל

ישי, בית הלל


נועם, תאריך לידה: 15.10.23; מלחמת חרבות ברזל, יום 9

״ב־7 באוקטובר האזעקה הקפיצה אותנו ישר לממ״ד. רק הפעם זה לא לקח 10 דקות, היינו נצורים יום וחצי. תוך שעה הוצפנו בסרטוני אימה מחברים שמחבלים מקיפים את ביתם. אזעקות מילא, אבל מחבלים? בשעה 13:30 באותו היום עודכנו שהאירוע במשטרה הסתיים. ומה עם שאר העיר? לבושים בפיג׳מות מאתמול – ברחנו. בלי לדעת לאן נוסעים, לכמה זמן ואם בכלל יהיה לנו בית לחזור אליו. איך אני אלד עכשיו במצב הזה?״.
סתיו, אמא של נועם, שדרות

נועם, שדרות

נועם, שדרות


לוז, תאריך לידה: 24.10.23; מלחמת חרבות ברזל, יום 18

״סלימאן קיבל צו 8 ב־8 באוקטובר ותוך שעתיים כבר היה בדרכו לעזה. כשהייתי בשבוע 35 חשתי ברע. הגעתי לבית החולים כמי שסובלת מרעלת הריון קשה. לחץ הדם שלי היה בשמיים ולא יכולתי לנשום. פחדתי על התינוקת שלי ורציתי את בעלי לצידי. הוא הגיע רק לכמה שעות, חיבק אותי וחזר למילואים. אחרי יומיים הרופא אמר שגם אני וגם התינוקת בסיכון ושחייבים ליילד, דחוף. במזל בעלי הספיק בדיוק בזמן ללידה, ומיד חזר שוב למילואים״.
האלה, אמא של לוז, דליית אל כרמל

לוז, דליית אל כרמל

לוז, דליית אל כרמל


טיה, תאריך לידה: 18.10.23; מלחמת חרבות ברזל, יום 12

״כשהגיע ה־10.10 שהיה התאריך המשוער שלי, התחננתי בפני היקום שלא אלד עדיין. רציתי למשוך כמה שיותר, שהסיוט ייגמר. אבל הוא לא נגמר. חיכית כל כך יפה, בסבלנות עד שלא יכולת עוד. במהלך הלידה פרצתי בבכי, חשבתי לאיזה עולם אני מביאה חיים וכמה זה הזוי שבאותו רגע נשמות הולכות ונשמות באות. ואז נולדת, ב־11:11, 3.555 ק״ג של אור, קרן של שמש בתקופה החשוכה הזו״.
נטלי, אמא של טיה, כפר יונה

טיה, כפר יונה

טיה, כפר יונה

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden