כל מה שחשוב ויפה
נדב עמיקם ז״ל. צילומים: אלבום משפחתי
נדב עמיקם ז״ל. צילומים: אלבום משפחתי

העץ מילא את החיים של נדב עמיקם

נדב עמיקם, שנרצח בכפר עזה ב־7.10, לימד עבודה עם עץ בבית הספר האנתרופוסופי בטל שחר. ״הילדים אמרו שהם עובדים בשביל נדב, ולא כי מעניין אותם להכין קערה״, מספר יוסי סופר, מנהל שותף בבית הספר. ״הם האמינו בו, סמכו עליו, ומתוך זה יצרו״

נדב עמיקם נולד בכפר עזה לפני 40 שנה. אחרי סיבוב קצר בחוץ, חזר לקיבוץ עם אשתו ושני ילדיו, ובקרוב היו אמורים לבנות שם את ביתם החדש. בשישה באוקטובר המשפחה נסעה להתארח בקיבוץ סמוך. נדב חזר מאוחר בלילה לביתו, לטפל בכלבה, ולהתכונן לעפיפוניאדה של אביב קוץ, שתוכננה למחרת בבוקר. 

עם תחילת ההתרחשויות בשבת 7.10, יצא עמיקם לכיתת הכוננות, שבה שירת במילואים כבוגר יחידה קרבית. מעטים הפרטים הידועים מאותן השעות שבהם נלחם. חבר סיפר שעמיקם הספיק לתת לו תחמושת וכך הציל אותו, וזמן קצר לאחר מכן נרצח.

״אני ידעתי שהוא לא שרד״, מספרת אימו, פולי עמיקם. ״הרגשתי. בהתחלה קיוו שהוא פצוע. אני הייתי בממ״ד, וברגע שלא שמעתי ממנו, ידעתי שזהו. עכשיו אני מדברת עליו בזמן עבר, והולכת לטקסים לזכרו. הלכתי לטקס בבית הספר האנתרופוסופי שם לימד. לא ידעתי שהיה כזה מורה נערץ, גם על התלמידים וגם על המורים. תמיד עטפה אותו צניעות כזו. אני קוראת את המילים בספר שהוציאו שם לזכרו, ומתרגשת לחוש את האהבה הזו כלפיו״.

בשמונה השנים האחרונות עמיקם היה חלק מצוות בית ספר ״יחיאל״ בטל שחר. הוא הגיע לשם אחרי טיול בעולם, לימודים באוניברסיטה, לימודים לתעודת הוראה ותקופה קצרה שחי בהרדוף. כמי שחזר לאזור, ההשתלבות בבית הספר שרק החל את פעילותו התאימה לו: הוא השתלב כאב בית, מי שאחראי על תחום הבניה והפיתוח, וכמורה לעץ.

צילומים: בנימין שילה

צילומים: בנימין שילה

״נדב בנה את בית הספר במו ידיו״, מספר יוסי סופר, מנהל שותף בבית הספר. ״ממש הקים את כל התשתיות, איפה יהיה הביוב, החשמל הפרגולות, אילו מתקנים ישרתו את הילדים, איפה לשים ספסלים, ואיזו צמחיה לשתול. כשהוא הגיע לכאן לא היה פה כמעט כלום, ועכשיו יש עוד מבנים, הסביבה ירוקה ומטופחת. מדי פעם הוא לקח ילדים שיתאווררו קצת ויעבדו איתו״. 

במקביל היה מורה לעץ, יצר עם הילדים כלים שימושים כמו כפות או קערות. ״אלו תוצרים שביצירה שלהם יש למידה חינוכית משמעותית. צריך להבין מה זה אומר להיות מורה עץ בחינוך הוולדרוף. יש חשיבות לכל דבר, החל מחומר הגלם, והפעולות הנדרשות בכל שלב מבחינת הגיל. 

״בגילאים הצעירים התלמידים מגלפים בענפים רכים, ופתאום הם עצמם גדלים, הגוף שלהם נע לקראת התקשות. מגיל 12-13 יש כבר הרבה יותר מוצקות של השלד. זה שלב שהם פוגשים חומר קשה יותר, עץ שהוא כבר יבש, גזעים, ונכנס אלמנט פיזי של העבודה. יש מאבק עם העץ, ויש מחשבה נרחבת יותר על תכנון וביצוע, מה שמצריך יותר התמדה. זה יכול להיות תהליך מאד מתסכל, איטי, הרבה שיוף, ליטוש, מצריך הרבה סבלנות.

״לנדב היו את כל התכונות שהתאימו ללוות את התהליך הזה ולגרום לתלמידים להרגיש מלאים בו. הוא לא הפסיק לשאול ולהתעניין בכל תלמיד. היו לו ארבע כיתות צמודות, והיה לו חשוב להכיר לעומק את התלמידים, הוא השתתף בישיבות צוות ושמע את המורים. הוא ישב עם הילדים ושמע אותם, תמיד התעניין בהם. 

״לפי זה הוא התאים להם את העבודה. לילד עם טמפרמנט סוער, אימפולסיבי, הוא ידע להתאים חומר קשה, כמו עץ זית, עץ שיאתגר אותו, שיוכל לנהל איתו דיאלוג במקום הזה. לילדים עם פחות כוח התאים עצי אבוקדו לדוגמה״.

יוסי סופר: הרבה ילדים אמרו שהם עובדים בשביל נדב, ולא כי מעניין אותם להכין קערה. הוא יצר אצלם מחויבות עמוקה לתהליך. הם האמינו בו, סמכו עליו, ומתוך זה יצרו. נדב הגיע למקום שלם מבחינה מקצועית. הוא אמר שטוב לו. הוא יצר איזון עם עשייה מחוץ לבית הספר

סופר מדגיש את המסירות יוצאת הדופן של עמיקם ומספר על מקרה של גניבה בקיץ האחרון, שבו רוקנו כלי עבודה מהסדנה ולקחו קערות של תלמידים שהיו כמעט לקראת סיום. עמיקם הזמין את התלמידים לסדנה על חשבון הזמן שלו בחופש ודאג שלכל הילדים יהיו מחדש כל החומרים שלהם, והם יצרו שוב את הקערות.

״הוא כיבד את הילדים, ולא ויתר להם בקלות. הוא עבד בעיקר עם ילדים עד כיתה ח׳, שם צריך להכניס אותם לתלם ולהתנסות. בהמשך הם בוחרים מה הם רוצים, אבל בשלב הזה הם צריכים להיות בעשייה הזו, והיא לא תמיד אטרקטיבית לכולם. בשיטה עדינה של מדרגות הצלחה, הוא אתגר אותם עוד קצת ועוד קצת, עם הסכמים קטנים, עד שהצליחו.

״הרבה ילדים אמרו שהם עובדים בשביל נדב, ולא כי מעניין אותם להכין קערה. הוא יצר אצלם מחויבות עמוקה לתהליך. הם האמינו בו, סמכו עליו, ומתוך זה יצרו. נדב הגיע למקום שלם מבחינה מקצועית. הוא אמר שטוב לו. הוא יצר איזון עם עשייה מחוץ לבית הספר. אחרי שנים שטיפח בבית הספר חלק ועוד חלק, בקיץ הוא כמעט סיים לבנות את הסדנה שלו פה. עם אוסף כלי העבודה שכל כך אהב, כל מסור, כל כלי. העשייה שלו הייתה עם הרבה נשמה״.

צילומים: מ״ל

צילומים: מ״ל

צילומים: מ״ל

״העץ מילא את החיים שלו״, מוסיפה פולי. ״הוא בנה בקיבוץ פרויקטים מעץ, כמו לדוגמה הבר המקסים בספריה שעבדתי בה, וגם העביר סדנאות למבוגרים עם ליבנת קוץ ׳בבית מלאכה׳ בשער הנגב. הבטחתי לו שאבוא להשתתף, ולא הספקתי. עכשיו הקימו לשניכם מרכז הנצחה בקיבוץ שפיים.

״טבע זה משהו שמגיל צעיר הוא אהב. הוא חיפש פרפרים, הלך עם מגדיר צמחים, את הילדים שלו ושל הגנים הוא לקח ליער ללקט פטריות. זה היה מחזה שכיח לראות אותו מסתובב בשבילים עם סל ומספרים, או עובד וזורע בגינות פה. הייתה לו נשמה עדינה, תמיד ראה את הטוב, את החיובי. נדב היה איש של אהבה״.

נדב עמיקם, בן 40 במותו, השאיר אחריו הורים, שני אחים, אישה ושני ילדים.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden