כל מה שחשוב ויפה
הכתר, עונה 6. צילומים: נטפליקס
הכתר, עונה 6. צילומים: נטפליקס

הכתר - עונה 6: פרידה הולמת מהולה בהחמצה

הסדרה המצליחה שמגוללת את קורות בית המלוכה הבריטי הגיעה לסיומה, וזה הזמן לסכם שש עונות של פרקי מופת לצד דרמה צהובה. זו גם כנראה העונה הכי פחות ביקורתית, ובכל זאת מאפשרת פרידה איכותית - כמו שמגיע לה

העונה האחרונה של ״הכתר״ הגיעה לסיומה. כמו קודמותיה, היא רצופה בעליות ובירידות, קופצת מפרקי מופת עשירים לפרקים מנומנמים מלאים בדרמה צהובה. מדובר באקורד סיום הולם המקפל בחובו את החולשות והחוזקות, החמלה והביקורת, הסיפורים המנצנצים והחשוכים שהתרחשו לאורך כל שנות מלכותה של אליזבת השנייה ושל הכתר הטלווזיונית גם יחד. ועדיין, אקורד הולם ככל שיהיה – הוא עדיין צורם.

העונה השישית והאחרונה חולקה לשני חלקים: הראשון ממשיך את הקו המעט רדוד שהוביל את העונה הקודמת, מערכת היחסים בין הנסיך צ׳ארלס לנסיכה דיאנה וסיפור הערכתה ואהבתה על ידי הציבור. מאז שדיאנה נכנסה לתמונה, הייתה תחושה שהכתר בהיריון ושאי אפשר שלא לצפות בסקרנות מצמררת לדרך שבה יטפלו במותה הטראגי בטרם עת.

ועדיין, זה היה סיפור מהאגדות. סיפור שגרם לבן זוגה להחוויר אל מול הפרסונה הציבורית שלה ולהצהיב מרוב קנאה. ייצוג המלכה, מרגע שדיאנה הצטרפה למשפחה המלכותית, פינה את זמן המסך לקו העלילה זה. זה לא החמיא לכתר, תרתי משמע: לא באופן שבו התנהגה המלכה על פי עדויות, ולא לסדרה שרוב שיאיה היו כרוכים בחקר דמותה של המלכה אליזבת.

הסוף הצפוי הגיע: בסדרה, כמו בחיים – הגיעו הנישואים לסיומם ולא הרבה אחר כך גם חייה של דיאנה נקטפו. בסדרה זוכה סיפור זה להרחבה קונספירטיבית מנקודת מבטה של דיאנה, וגם מזו של מוחמד אל פאיד, אביו של דודי אל פאיד, שאיתו ניהלה רומן מתוקשר. יחד הם נהרגו בתאונת רכב כשהם נסים מפני צלמי פפראצי.

צ׳ארלס מקבל הרבה חסד וזוכה לפוקוס חיובי באשר לתפקודו סביב מות הנסיכה דיאנה וגם סביב תפקודו כאב, כפרסונה ציבורית ואפילו כבן זוג – דברים שקשה לומר שאפיינו אותו במהלך השנים

לא הכימיה בין השחקנים ולא הרומנטיקה הסיפורית מספיק עשירות כדי להצדיק את זמן המסך שהסיפור הזה זכה לו, ולעיתים נדמה כאילו הכתר ירדה מהפסים שעליהם רכבה מספר עונות. מצד שני, העבודה של השחקן הערבי־ישראלי סלים דאו פנומנלית ודינמיקת היחסים בין דמותו לזו של בנו מצליחה להציל מעט את קו העלילה הנחפז והיבש ברובו.

בחלק השני של העונה הפוקוס עובר שוב למלכה, לבית המלוכה ולפוליטיקה הסובבת אותו. שם מצליחה הסדרה לפרוח שוב, גם אם לא כל הדרך אל הסוף. הטיפול בסיפור של הנסיך צ׳ארלס, במותן של הנסיכות דיאנה ומרגרט ושל אמה של המלכה אליזבת, עשוי היטב וצובת את הלב. אבל את הנתיב הזה חותכת עלילה אחרת ושזירת הקווים משתבשת בגלל עוד סיפור רומנטי מצועצע – הפעם בין הנסיך ויליאם לקייט מידלטון.

הפרטי הוא הציבורי, הציבורי הוא הפרטי

מבלי להיכנס לוויכוח באשר לדעתם של היוצרים על הצורך במונרכיה הבריטית, יוצרי ״הכתר״ טיפלו בחומר הגלם הביוגרפי – גם אם לא מבחינת אמת היסטורית – ברגישות אמנותית. מהפרק הראשון ועד האחרון הפואטיקה של הסדרה היא עבודה טלוויזיונית מורכבת ומרשימה שהצליחה לרקום זה לזה את חברי וחברות המלוכה במארג נרטיבי קוהרנטי ואסתטיקה ללא רבב.

הם עשו זאת באמצעות טכניקות שונות, בעיקר זו המשתמשת במטאפורות – הפרטיות כדי להאיר על המצב הכללי והציבוריות כדי להצביע על הפרטי. הפרטי הוא ציבורי. הציבורי הוא פרטי. ובבית המלוכה – קשה להבדיל בין השניים. ״הכתר״ ממשיכה להזכיר שיש דברים שלא משתנים, ולא בטוח שהשאלה אם שלטון מונרכי הוא טוב או רע היא שאלה שיש לה מענה. אולי היא בכלל לא השאלה הנכונה, אבל היא כן נושא שהסדרה עסקה בו, מתחילתה, לפעמים בביקורתיות ולעיתים באמביוולנטיות רפלקסיבית.

בחלוקה הגסה אפשר לקטלג את רוב פרקי ״הכתר״ לשלוש קטגוריות: פרקי ביקורת, פרקי פיתוח דמות ופרקי שמאלץ. זו חלוקה גסה אבל לא חד משמעית. כל הקטגוריות מתערבבות זו בזו במהלך הסדרה, אבל אפשר תמיד לזהות את המרכיב הדומיננטי שסולל את העלילה. יותר מדי מהעונה השישית גולשת לקטגוריה השלישית והיא – ללא ספק – הפחות מעניינת מבין כולן.

הביקורת שניכרת בעונה הזו היא גם הדלה ביותר מבין חמשת אחיותיה המלכותיות הקטנות. יש פער ברמת הביקורתיות, הן כלפי המלכה והן כלפי שאר המשפחה, בעיקר כלפי צ׳ארלס שמולך היום (ומגולם על ידי דומיניק ווסט הנהדר). האם זה מקרי? לא בטוח. צ׳ארלס מקבל הרבה חסד וזוכה לפוקוס חיובי באשר לתפקודו סביב מות הנסיכה דיאנה וגם סביב תפקודו כאב, כפרסונה ציבורית ואפילו כבן זוג – דברים שקשה לומר שאפיינו אותו במהלך השנים.

birds

גם המלכה, לב היצירה הטלוויזיונית, שאותה גילמו קלייר פוי, אוליביה קולמן ובסוף אימלדה סטונטון, זוכה לחסד גדול מהרגיל ולסלחנות. לא תמיד מוצדקת. ועדיין, הלב נכמר בעקבות הטרגדיות שפקדו לא רק את חייה הציבוריים, אלא גם אותה כאדם המתמודד עם העובדה ש – כמו שאחותה מרגרט אומרת לה – ״כולם נוטשים אותה״. בסיום העונה היא זוכה לפרידה הולמת.

אי אפשר לדבר על סדרת המופת מבלי להתייחס גם בעונה זו לליהוק: מדובר בסדרה הטובה ביותר מזה שנים מבחינת ליהוק – הן מבחינת איכות המשחק, והן מבחינת האמינות והדמיון בין השחקנים והשחקניות לדמויות שהם מגלמים. הדמיון עז כל כך, שלעיתים אפשר לשגות לרגע קט ולחשוד שמא זו סדרה דוקומנטרית.

כמכלול, מדובר באחת מסדרות הביוגרפיה הטובות והמעניינות שהיו בשנים האחרונות, חרף מגרעותיה, הודות לליהוק מושלם, לצילום יפהפה, פסקול תקופתי עשיר ולא מעט קטסטרופות מתוסבכות שחווה בית המלוכה הבריטי וזוכות לייצוג מרובד ומעורר שאלות. הסדרה טיפלה בעשרות שנות מלוכתה של המלכה אליזבת באופן שהפך אותה לאחת מפניני הכתר של עידן הסטרימינג. עם זאת, העונה מהולה בפגמים, ולכן נגמרת בתחושה מעורבת של פרידה הולמת, אבל גם של החמצה.


הכתר – עונה שישית | נטפליקס
יוצר: פיטר מורגן
10 פרקים; בריטניה, 2023
3.5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden