כל מה שחשוב ויפה
בראדלי קופר, המאסטרו. צילומים: נטפליקס

המאסטרו: תזמורת קולנועית מנוצחת בקפידה

על אף דיאלוגים ארוכים ומונוטוניות מיותרת, סרטו החדש של בראדלי קופר אודות המנצח האיקוני ליאונרד ברנשטיין הוא סרט מרגש, מורכב עלילתית ואסתטית שמעיד על אהבה - למוזיקה ולקולנוע

בסרטו החדש והשאפתני, ״המאסטרו״, בראדלי קופר מבקש לקפל את חייו של המלחין ליאונרד ברנשטיין, אחת הפרסונות המוזיקליות הבולטות והחשובות של המאה ה־20. בדומה לסרטו הקודם, קופר סורג יחד עושר תמטי רחב ומלאכה פואטית בקפידה יתרה. אם הוא לא הוכיח את יכולתו כיוצר – יכולת יצרית, מלאת תשוקה והתלהבות – בסרט הביכורים שלו ״כוכב נולד״, הוא עושה זאת הפעם, בביוגרפיה דרמטית שכולה מכתב אהבה: לקולנוע, למוזיקה, לרומנטיקה. לא פחות חשוב מכך, באמצעות המלחין המפורסם הוא מצליח לייצר אמירה אישית, רפלקסיבית ואינטימית על עצמו.

לכתוב, להפיק ולביים סרט על אדם כמו לאונרד ברנשטיין זו לא משימה קלה בלשון המעטה, גם עבור היוצרות והיוצרים המנוסים ביותר, והוסיפו לכך את הבחירה לככב בו. ברנשטיין הוא לא רק גאון מוזיקלי שפרץ תקרות זכוכית לא מעטות, עם מורשת תרבותית משפיעה לדורות, אלא גם עשה זאת בתוך סערת חייו הכפולים בעולם שונה לחלוטין. מצד אחד הוא היה נשוי לפלישיה מונטאנגרו (קארי מאלגן), הביא ילדים לעולם והציג פרסונה אלגנטית מלאת פאסון, משפחתית ואמנותית. מצד שני, הוא היה הומוסקסואל. ונוסף על כך, לצד זאת או בעקבות זאת, חי חיים נהנתיים באור הזרקורים במקביל לחיי המשפחה הפרבריים, בהלימה עם אתוס החיים האמריקאיים.

קופר לא מתייחס למושא הביוגרפיה שלו בביקורת יתרה או בחמלה מאולצת, אלא בשוויון נפש וראיה אוביקטיבית (ככל הניתן), בפרט בנושאים העדינים שליוו את חייו (אגב כך, אינני מבין את הסערה התקשורתית סביב ״האף היהודי״ שאופר על קופר. גם כיוון שיש לו אף לא קטן משלו וגם כי אין ולו זכר של אנטישימיות בסרט). לא פחות חשוב מכך, הוא מפנה את עדשת המצלמה לאשתו, פלישיה, דמות מורכבת בעצמה שנאלצה להתמודד הן עם קריירה מוצלחת כשחקנית, הן כ״אשתו של״ כוכב בתחומו, והן עם הידיעה המלאה על מי האדם שאיתו התחתנה.

קופר מנצח על כל סקציות התזמורת הקולנועיות בקפידה, במסירות ובדיוק שמעביר רעד מצמרר – החיים המקצועיים, פרשיות האהבה, מערכת היחסים עם בתו, הנישואים המורכבים, האתגרים המוזיקליים והמורשת התרבותית. הוא עושה זאת היטב, אך לעיתים נשען מדי על האסתטיקה הוויזואלית כדי לסחוב סצנות דיאלוג ארוכות מדי, ומוותר על דואטים הכרחיים בקשר ליחסו עם ילדיו, בעיקר עם בתו ג׳יימי (ג׳יימי הוק).

אם נחזור לסערה התקשורתית שגם העבירה ביקורת על ליהוקו את עצמו כלא יהודי (עוד תסבוכת שקצרה היריעה מלדון בה) – לא היה לה צידוק, אבל היה בה טעם מסוג אחר. אני לא בטוח שהוא האדם שצריך היה לשחק את ברנשטיין, בלי שום קשר למוצאו.

הרבה מהסצנות הנהדרות ביותר מתרחשות לא רק כשברנשטיין מנצח על מקהלה או מלמד, אלא דווקא כשקופר בוחר לתת לפס הקול להוביל והתמונה הופכת לכמעט משנית. כמה הולם. דוגמה נהדרת לסרט שמשמעותו הייתה נעקרת ללא עבודה קולית הגונה

הסרט נפתח כשברנשטיין נשען על הפסנתר שלו, עונה למה שנראה כמו ראיון. הוא נראה זקן, עייף, מיוסר. לפתע, עיניו מנצנצות בכאב נוסטלגי כשהוא מודה שהוא רואה לעיתים את אשתו המנוחה בגינתם, ואז צולל לזכרונות נוספים, שמלבד גאונותו המוזיקלית, מה שמחבר אותם הוא למעשה היא; אולי בעיקר היא.

הסצנה הזו מתמצתת את האמירה של הסרט מבלי להיכנס לשיפוטיות או לדעה שלילית על האוריינטציה המינית של ברנשטיין. היא מפגינה בתמונה אחת את שלושת המוקדים התמטיים שבהם הסרט עוסק – מוזיקה, קולנוע, אהבה. שם גם מסתתרת שכבה נוספת: הזהות המינית של ברנשטיין שלא רק הייתה חלק ממנו, אלא גם משמשת כאנלוגיה לעבודתו של קופר כשחקן־יוצר.

עבור שניהם, הכל מתחיל באהבה. אהבה בצורתה היפה ובצורתה האידיאלית והבלתי ניתנת להשגה או השלמה. זו פנטזיה. האהבה של ברנשטיין למוזיקה, שגבתה ממנו מחיר כבד. האהבה של קופר לקולנוע ולהיותו יוצר קולנוע, והערכה לאהבות אלו ואהבות שונות מכל סוג, מבלי לייצר ביניהן השוואה. באשר לאהבת הקולנוע, אפשר להבחין בה בשינויים בצבע ובתמונה המשתנים לאורך הסרט, לצד שינויים תקופתיים עדינים הנשזרים בעוד השנים עוברות, הסביבה משתנה ואיתה האווירה וגם הבגדים.

הסרט לא רק מלווה את הקריירה המוזיקלית של ברנשטיין, אלה מלווה על ידה בפס הקול. הרבה מהסצנות הנהדרות ביותר מתרחשות לא רק כשברנשטיין מנצח על מקהלה או מלמד, אלא דווקא כשקופר בוחר לתת לפס הקול להוביל והתמונה הופכת לכמעט משנית. כמה הולם. דוגמה נהדרת לסרט שמשמעותו הייתה נעקרת ללא עבודה קולית הגונה.

כמיהה נוסטלגית לאהבה

קופר, בשיתוף פעולה נוסף עם אמן הצילום מת׳יו ליבטיק, פורש ערב רב של תכסיסים מעניינים באמצעות זוויות צילום והצבת הדמויות בפריים, תנועות מצלמה ועוד, על מנת להדגיש מרכיבים סאב־טקסטואליים שלולא היו מלווים בסימנים חזותיים, היו נבלעים בתהום המשמעות של הדיאלוגים הארוכים. אבל זה לא תמיד מספיק. דיאלוגים רבים נמרחים עד כדי שעמום, או אפילו מיאוס, גם אם רגעי. לכאורה הסרט ממשיך לספק סיבות למה שיתרחש אחר כך, אך מנגן את אותו התו עד שזה כבר מעיק לחלוטין; המונוטוניות מיותרת.

לגבי האהבה הקשה לתפיסה שמלווה את הקשר בין פלישיה ללאונרד, רוצה לומר הכמיהה הנוסטלגית לאהבה כמושג מופשט: קופר מאדיר את דמותה של פלישיה ברנשטיין, גם ברגעיה החלשים, ומראה כי דמותה עבור הסרט היא כאישה שהייתה עבור ברנשטיין: עוגן ונשמה עמוקה כמעט ללא תחתית, חומלת, סלחנית, מבינה אך עקשנית, מרדנית ולוחמת. זה אחד התפקידים הטובים של מאליגן על המסך, והיא ראויה על כך להכרה נדיבה.

נושא המיניות מלווה את הסרט תחילה ברמיזות, ובמהרה בקרשנדו. אבל המתח שנוצר בין עובדה זו לבין היותו איש נשוי המעריך ואוהב בדרכו את אשתו ולא עוזב אותה עד הסוף המר, מעיד קצת על דרכו של קופר עצמו.

בראיון שערך עם הבמאי ספייק ליי סיפר קופר שהוא חיי חיים של שחקן אך בסתר ליבו נמצא בבימוי. 20 שנה שהוא משחק את השחקן, אך למעשה הוא כמה לעבודת הבמאי. הוא, בדומה לברנשטיין, לא זנח את המשחק. להפך: הוא מככב בסרטו שלו זו הפעם השנייה, מה שמעיד על כך שגם אם תשוקתו הטבעית נטועה בבימוי, יש בינו לבין משחק אהבה גדולה גם כן. אני מוצא בכך דמיון לייצוג של ברנשטיין בסרט, שלמרות המתח והקונפליקט נראה שאוהב את פלישיה ובוחר להישאר איתה ולהיצמד אליה, למרות שהדבר נראה מנוגד על פניו למיניותו.

birds

כך או כך, קופר, למרות שנגרר לעיתים לדיאלוגים ארוכים מדי או בלתי נחוצים, למרות שהחמיץ או הקטין את תפקידו של המלחין והמנצח המפורסם כאב מסור ואוהב אך מיוסר על ידי חייו הכפולים, הראה שהוא קולנוען חד ושנון, מלא באהבה, כבוד וחמלה לאמנות ולאנשים שיוצרים אותה. לאורך היצירה הוא שט במקצועיות ובתבונה בין פרקים רבים בביוגרפיה הקולנועית הזו ובין נקודת מבטו של הגיבור לזו של פלישיה אשתו, שלא פעם מרגישה יותר כמו הגיבורה האמיתית של הסיפור.

את הסיפור, אגב, הפיק לצד סקורסזה ושפילברג, ואף השתתף בכתיבת התסריט; רוצה לומר – היה חלק מהלחנת היצירה. כמו בעיבוד הקולנועי הנועז שערך ל״כוכב נולד״ (אדפטציה רביעית במספר ליצירה שהצליחה להמציא את עצמה כל כמה עשרות שנים), גם ב״המאסטרו״, ההימור של קופר משתלם. התוצר הסופי הוא סרט מרגש, גם אם פגום ומשמים לעיתים, גם אם חסר. הוא מורכב עליתית ואסתטית גם יחד, שופע בפיקחות ושנינות קולנועית שהוכיחה שלצד יכולת המשחק שלו, בראדלי קופר הוא אכן במאי מסור ומוכשר – מנצח קולנועי אמיץ.


המאסטרו
בימוי: בראדלי קופר
129 דקות; ארצות הברית, 2023
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. גיתית

    סרט גרטע במיטב האמריקאיות שלו…מחמיץ נושאים חשובים בחיי האמן כגון הערצתו אל וקנאתו במאהלר, יהודיותו ואהבתו לישראל והעיקר – האופרה הבלתי נשכחת שלו סיפור הפרברים. הסרט מתהנהל כמו מיוזקל אמריקאי טיפוסי ללא עומק או רצינות. סתם עוד שואו בחסות 2 הגדולים…ה ח מ צ ה גרנדיוזית!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden