״20 אלף מינים של דבורים״: ללחוש את הקונפליקט המגדרי

סרט הביכורים של אסטיבליז אורסולה סולגורן, שהשתתף בפסטיבל ברלין וזיכה את השחקנית הצעירה סופיה אוטרו בפרס השחקנית הטובה, הוא גם הסרט הראשון באורך מלא שצפיתי בו בשנת 2024, וזו דרך לא רעה להתחיל את רשמי הקולנועיים בשנה החדשה.

הסרט מגולל את סיפורה של הילדה סופיה, שבזמן חופשת הקיץ שהיא מבלה עם אימה (פטריסיה לופז־ארנאיז), עם דודתה ועם אחיה, נאבקת עם קונפליקט פנימי סביב זהותה המגדרית. במקביל נאבקות אימה ודודתה בעניינים הנושקים במישרין ובעקיפין בהגדרה ובזהות עצמית. הנושא הנפיץ, שהולך ומתרבה על מסכי הקולנוע בשנים האחרונות, זוכה לטיפול ייחודי, מסור ומוסרי בסרטה של סולוגרן.

גיבורת הסיפור, סופיה, רק בת שמונה. היא מבולבלת לגבי מגוון של דברים אך בעיקר לגבי זהותה המגדרית עם כל מה שכרוך בכך. מסעה בין קווי העלילה ומחוץ לקווי גבולות החברה של עולם קונפורמי, מאתגר ומבלבל גם אם אוהב – הופך למסע של גילוי עצמי אמיץ; סיפור התבגרות מורכב שפורח בתוך השקט.

הדממה והשקט החרישי מייחדים את ״20 אלף מינים של דבורים״ – הן בצורה והן בתוכן. בנושא הרגיש הזה נוטים לעסוק רבות ורבים באמצעות טונים גבוהים, בחדות, בקיצוניות ובהצהרות פוליטיות חובקות כל. סרטה של סולגורן, לעומתם, בוחר ללחוש. לא לצעוק. הוא מתווך את הנושא המורכב באמצעות מכשירים פואטיים צורניים וסבך מטאפורי המלבלבים דווקא בתוך החושך, דווקא בדממה.

את הסרט מלווה אי נוחות מכוונת, משורטטת ומהונדסת היטב. כמו סופיה, שחווה אי נוחות בתוך בשרה שלה, הצופה מתקבל בעולמה האינטימי כעד למאבק האלים מול השיח החברתי. הגוף, כפי שאמר מישל פוקו, הוא אתר של כוח ודיכוי אך גם של התנגדות

חרשי ליבה של סופיה הקטנה משתקפים תחילה באמירות אגביות מזולתה כמו ״אתה יכול להיות כמו מי שאתה רוצה״; בהבעות פנים דקיקות שלא מרוצות מכך שקוראים לה ״קוקו״ – שם חיבה לבן; בתאורה: בלילה, בחדרי חדרים ובשיחות ילדים; בהשכלה שהיא רוכשת מדודתה על טבעם של דבורים.

יש משהו מאמץ, דורשני אפילו, ביצירה הזו, שכן היא דורשת קשב רב וריכוז. הסיבה היא שהדברים החזקים ביותר מסתתרים בתוך תמהיל של דיאלוגים ודינמיקת מערכות יחסים, בתוך צילומים ממוסגרים דוגמת מראות קטנות ובבואות, וגם בין משחקים תמימים של ילדים המתרחצים בקיץ החם בבריכות מתנפחות מלאות בועות סבון.

את הסרט מלווה אי נוחות מכוונת, משורטטת ומהונדסת היטב. כמו סופיה, שחווה אי נוחות בתוך בשרה שלה, הצופה מתקבל בעולמה האינטימי כעד למאבק האלים מול השיח החברתי. הגוף, כפי שאמר מישל פוקו, הוא אתר של כוח ודיכוי אך גם של התנגדות.

המשחק הנהדר והמפתיע של סופיה אוטרו והכתיבה של סולוגרן מפגין, בתמיכת מרחקי צילום הולמים, את חוסר הנוחות הגופני שלה באופן שבו רק הצופה, ולא שותפיה לעולם העלילתי – יכול להבחין בכך. הגוף, כאתר פוליטי וכמגרש מיני ומגדרי, כאובייקט לפיקוח משפחתי הנוטה לרודנות, לא פוסק לרדוף את המורשת המשפחתית, הקשור עבותות לחומריות הגוף.

לדוגמה: סבה של סופיה, אביה של אן, היה פסל והווייתו מרחפת מסביב על מנת לשרת את ההזדמנויות המסתתרות בין השורות, כדי להדגיש את המאבק הפנימי של שתיהן – כל אחת בצורתה. הפיסול גם מהווה צומת להבנה בין האם לביתה, כששתיהן מפסלות בצורות ממשיות ומטאפוריות שונות את זהותן, את משמעות קיומן.

הפיסול הוא לא הכלי המטאפורי היחיד שבו משתמשת הבמאית על מנת לעסוק בתמות ולחברן יחד. גם המים הם מרכיב חשוב: הן בדיונים – למשל מה משמעותה הדתית של הטבלה, והן במרחב הפיזי סביבן – בבריכות, בנהרות, בהתרחצות הגוף.

משחקי החשיכה

כמו ביחס לטיפול הסרט בפיסול כאלמנט המסמל פרפורמטיביות, אלמנט המים נושא בחובו משמעות כפולה ומנוגדת: מצד אחד משהו מרענן, מנקה, המגלה את מה שמוסתר; ומצד שני משהו שעשוי לחשוף אמת רגשית עמוקה, שאינה מוטבעת על הגוף. המים הטהורים והמים המוכפשים. המים הנדרשים לכל יצור חי, והמים שבתוכם אפשר לטבוע אם לא יודעים לשחות. ״קדימה, היכנס״, אומרת אן. ״זה מפחיד״, סופיה עונה. ״מה? מפחיד? תיכנסי״.

ככל שהסרט נע קדימה וההארה מבצבצת, כך גוברת גם האמפתיה לגיבורה. חוויותיה מקיץ זה דחוסות בתוך סיר לחץ שעתיד להתפוצץ. זו אמפתיה מתוחה הכרוכה בכל סצנה וסיקוונס. המקום שבו מבלה המשפחה הקטנה את הקיץ הוא כפר קטן ואינטימי. כולם מכירים את כולם. לכולן יש השערות ומסקנות על כולן. אבל בתוך היכרות עמוקה וקהילתית זו, מה שנראה מובן מאליו לצופה אינו נהיר לחבריה, למשפחתה, גם לא לדבורים. ואם יודעים, מנסים להדחיק, להכחיש, להחביא.

זה לא נוצר יש מאין, אלו פערים בין־דוריים. זו גם בורות תרבותית תורשתית עגומה. אבל הסרט לא ממהר לזעוק על חוסר הוגנות ומסרב להתקרבן: במקום זאת, גם הבורות מקבלת מקום, ככזו שלא נובעת מרשעות דמונית. ועם זאת ברור כי בורות שכזו מכילה סכנות והשפעה מכרעת על עיצוב העתיד, בעיקר כשאין הלימה בין האיניבידואל.ית לבין התבנית החברתית שבתוכה הוא או היא נדרשים להתיישב. הקונפליקט הבין־דורי שמתקיים בין סופיה לבין אימה, וביניהן גם לדמותה המרחפת של סבתא שדוחה כל שינוי ושוני – מוצא את האמצע להיפגש בדמות דודתה של סופיה.

הדיאלוגים בין סופיה לבין דודתה רווים בסאבטקסט מקודד היטב וברמיזות מתוחכמות. כשהיא שואלת את מי שהיא רואה בו כאחיינה ״אתה קוקו?״, והשנייה עונה ״לא, אין לי שם״, היא משיבה על כך ״זה בלתי אפשרי״. השאלות החשובות ביותר נשאלות על ידי הדודה. לא לכולן היא מוצאת תשובה, אך זה מספיק שהיא מבינה ומאפשרת לסופיה לשאול אותן. עבור סופיה זה יקר מפז, גם אם אינה מבינה זאת בגילה הצעיר.

קשה להישאר אדיש למאבקה של סופיה אל מול סביבה קונפורמית, שמרנית ולא מקבלת. אבל לצד רגעים מכמירי לב ומרתיחי דם, ישנם גם רגעים יפיפיים המקנים תחושה של תקווה ואופטימיות. זו תקווה לקבלה, לסובלנות והכלה חסרת שיפוטיות. את כל הרגעים הללו מתווכת הבמאית באמצעות צילום שלפרקים מרגיש תיעודי ותזזיתי, דבר המגביר את תחושת האותנטיות ובמקביל מייצר אי נוחות מציצנית לחוויה אינטימית ומורכבת שיהיה זה יומרני לנסות ולפרום.

״20 אלף מינים של דבורים״ היא יצירה מופלאה, ייחודית, מרגשת ורגישה עד אין קץ. עם זאת, לצד הרכות והחמלה שהיא משדרת, יש גם לא פעם תחושה של גרירת רגליים. זה סרט מהורהר, סבלני ואיטי, שאיטיותו לעיתים קוטעת את הזרם המרכזי שעליו הוא נע. רגעים מסוימים היו יכולים להרשות לעצמם להגביר את הטונים ולעבות את שפת הסרט.

יותר מכל, משחקי התאורה – או יותר נכון להגיד משחקי החשיכה – על אף נחיצותם לשפה הקולנועית, נעשים לפעמים בייתור וטרחנות גמלונית. סרבול זה מעיב על המורכבות האסתטית של הסרט ומייצר פער מסוים, גם אם לא בולט מאוד, בין איכות התוכן לאיכות הצורה.

למרות זאת, הסרט מפגין יכולות מפתיעות של במאית מרעננת, ומצליח להחזיק הרבה כאב ורגישות. הוא עוסק בסוגיות חשובות ברכות ולא חוטא בדרמה מוגזמת. להפך. בנוסף, הוא מתווך את נקודת מבטה של הנערה בהתאם לגילה בצורה אמינה, ואת מאבק הזהות שלה באופן זהיר ומתחשב. זה הסרט הראשון באורך מלא של הבמאית, וגם כאמור, הסרט הראשון שבו צפיתי בשנת 2024, מה שמציב רף גבוה הן לבמאית הטריה והן ליצירות שצפויות לצאת בהמשך השנה החדשה.

---

20 אלף מינים של דבורים
בימוי: אסטיבליז אורסולה סולגורן
129 דקות; ספרד, 2023
4.5 כוכבים