אמזונה מדממת והספד לחיים ולמתים: האמנית חוה ראוכר מגיבה לאירועי השעה

העבודה ״אמזונה מדממת״ החלה כפסל חימר המתאר אמזונה טובת לב. גופה הוא גוף אישה וראשה הוא ראש האלה הרומית, ונוס. סמל לכל היופי, הטוהר, האהבה והנדיבות.

״פיסלתי דמות אישה בת שלושה גילים״, מספרת ראוכר. ״גיל 10, גיל 40 וגיל 70. מעגל חיים שאורכו 70 שנה בגוף אחד. גובהו הפיזי של הפסל, 117 ס״מ, הוא כגובה ילדה בת 10. בחזית הפסל דמות אישה בת 40 ובגב הפסל, דמות אישה בת 70. השילוב של שלושת הגילים בגוף אחד מנסה לאתגר את הרעיון שיופיה של האישה הוא רק בנעוריה, בשיא פריחתה. האמזונה טובת הלב עברה גם כריתת שד, שהפכה את השד לזקוף יותר ואותה ללוחמת ללא חת.

״אמזונה טובת הלב היתה אופטימית. דמותה המוטבעת בפסל החרות סימלה את הערכים הליברליים של המערב: הזכות לחיים, לחירות ולשוויון – ללא הבדל דת, גזע ומין. להם נוספו ערכים פמיניסטיים כמו קדושת גוף האישה והאיסור על הטרדה מינית ואונס. ׳את לא אשמה׳, ׳אנחנו מאמינות לך׳ זעקו כל התנועות הפמיניסטיות בעולם פה אחד.

ב־7 באוקטובר 2023 נפלה האמזונה טובת הלב קורבן לאונס ברוטלי. היא איבדה את האופטימיות הטבועה בה, נצבעה בצבע ירוק כמו פסל החירות, והחלה לדמם.

״העבודה היא שיחה עם המתים המתנהלת באמצעות סרקופגים, תבניות יציקה מצויירות, שבתוכם נוצרת אשליה של דמויות הנעות מימין לשמאל ולמעלה ולמטה. אפשר לראות בתנועה בתוך הסרקופג דיאלוג בין החי לבין המת, בין הדמות הנעה בתוך הסרקופג, ארון הקבורה, לבין המתבונן בה. הספד שבו הצופה פונה אל המת, והמת עונה בדממה, דמותו נעה בתוך ריק, בתוך שקט, בתוך מקום שהוא מעבר לזמן. הוא עדיין משוחח איתנו, בחלומות בזיכרונות בכאב״.

---

חוה ראוכר היא אמנית רב־תחומית העוסקת בציור, פיסול, עבודות במרחב הציבורי ועבודות וידאו, ובמקביל מפרסמת מאמרים וסיפורים קצרים. היא הציגה בגלריות ובמוזאונים בארץ ובעולם. בשנת 2023 זכתה בפרס פרס בקי דקל מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר.

בנימוקי השופטים נכתב: ״האמנית חוה ראוכר נבחרה בזכות היותה מודל לאמנית פמיניסטית שבמחויבות רבת שנים שמה דגש על סוגיות של מגדר ופמיניזם, ופועלת בנושאים אלו בעקביות, באומץ ובנתיב עצמאי, בצורה שאיננה יודעת פשרות.

״ראוכר מהווה מודל לאמנית אקטיביסטית ולוחמת, שפועלת בנחישות, באומץ לב ולאורך זמן, וכך פילסה לה נתיב בעל קול צלול ועקבי בעולם האמנות הישראלי. ראוכר הציבה את המאבק לנִראות הגוף הנשי המבוגר בפרהסיה הציבורית בראש סדר העדיפויות האמנותי שאותו כוננה. בכך היא אִתגרה רפרטואר דכאני ומקובע של תפיסות מגדריות וגילניות.

״תערוכותיה של ראוכר, שאותם העלתה בעקביות לאורך שנים רבות, זכו לטקסטים פרשניים־ביקורתיים, כך שמרחב הדעת האסתטי שאותו יצרה זכה גם להדהודים טקסטואליים תרבותיים מרובים. היא אמנית שהשפיעה על דורות של אמניות ואמנים צעירים ממנה שפועלים כיום בשדה האמנות, כמו גם על שדה השיח הביקורתי של אוצרות ומחקר של האמנות בישראל. בזכות היותה אמנית אמיצה, מרהיבה ורבת השפעה, החליטו חברות וחבר וועדת השיפוט, פה אחד, להעניק לה את פרס בקי לשנת 2023״.