כל מה שחשוב ויפה
המתאבקים. צילומים: בתי קולנוע לב
המתאבקים. צילומים: בתי קולנוע לב

״המתאבקים״: סיפורה הטרגי של משפחה גדולה מהחיים

החיים יוצאי הדופן של משפחת ואן אריק האמריקאית זוכים לעיבוד קולנועי בכיכובם של סטארים כמו זאק אפרון וג׳רמי אלן וייט. התוצאה היא דרמה טובה שלא תמיד לוקחת את עצמה ברצינות. וזה נהדר

בשנות ה־80, כל דרדק חובב היאבקות בישראל ידע מי זו משפחת ואן אריק. כשהשעה הייתה מגיעה, אב המשפחה היה מעביר לערוץ המזרח התיכון, נותן כמה מכות הגונות לטלוויזיה ומזיז את האנטנה כדי שהקליטה תשתפר, ויאללה מכות. על המסך עלו ובאו האחים דייוויד, קווין וקרי ואן אריק כדי להלהיב את הצופים, בבית ומסביב לזירה.

מה לא היה שם? בעיטות באוויר, סופלקסים על ימין ועל שמאל, כיסאות מתעופפים באוויר, וכמובן המהלך האייקוני של הוואן אריקים שחתם כל קרב: טופר הברזל (The Iron Claw). בתום הקרבות, כשהטלוויזיות בישראל כבר עברו למצב של ״פסוקו של יום״ ושירת ההמנון, אף אחד לא תיאר לעצמו שמתחת לפני השטח חייהם של האחים לבית ואן אריק לא היו קלים בכלל, כל שכן תואמים את התהילה העולמית שלהם.

אביהם של השלושה, פריץ ואן אריק, היה מתאבק בצעירותו. כשלא הצליח להשיג את חגורת האליפות בתואנה שההתאחדות מונעת זאת ממנו, הוא דחף את ילדיו אל תוך הזירה בתקווה שיוכלו להביא לו את התהילה המיוחלת. רובם לא עמדו בלחץ הפיזי והנפשי – הם התאבדו או נפטרו בנסיבות מצערות. היחיד שנשאר עומד על רגליו עד עצם היום הזה הוא קווין ואן אריק.

הסיפור המטורף, העוצמתי והטרגי של משפחת ואן אריק, שקוצר כאן מתוקף מגבלות מכסת המילים ויכולת הקשב והריכוז של הקוראים, נפרש לראווה בסרט החדש מבית אולפני A24 בבימויו של שון דורקין, שגם כתב את התסריט. עלילתו של ״המתאבקים״ (באנגלית The Iron Claw, על שם המהלך המפורסם) מבוססת בחופשיות על אירועים אמיתיים שפקדו את משפחת ואן אריק, מתחילת שנות ה־80 עד תחילת שנות ה־90.

לפני שנכנסים לקרביים של הסרט, צריך לדבר קודם כל על האווירה המלחיצה שאופפת אותו. במבט ראשון, נדמה שמשפחת ואן אריק הייתה המשפחה האמריקאית המושלמת: אבא, אמא וארבעה בנים (אחיהם הגדול נפטר בגיל חמש), כשכל אחד מצטיין בתחומו. אבל ככל שהסרט מתקדם, הסצנות הסו־קולד משפחתיות הופכות את הבטן, ולא מבחינה חזותית.

דווקא המשחק המאופק של בני המשפחה גורם לכל הסיטואציה להפוך לבלתי נעימה. היכולת להזיז משהו בלב הצופה מבלי להיסחף להגזמות מיותרות או ניסיון לייצר סצנות נוטפות מלודרמה כנהוג בסרטים ביוגרפיים בדרך כלל, היא שהופכת את ״המתאבקים״ לסרט מצוין. דורקין סוחט רגש מהצופים בצורה בלתי מאולצת שהיא על סף האגבית.

היכולת להזיז משהו בלב הצופה מבלי להיסחף להגזמות מיותרות או ניסיון לייצר סצנות נוטפות מלודרמה כנהוג בסרטים ביוגרפיים בדרך כלל, היא שהופכת את ״המתאבקים״ לסרט מצוין. דורקין סוחט רגש מהצופים בצורה בלתי מאולצת שהיא על סף האגבית

חלק נכבד מהסצנות של ״המתאבקים״ מכניס לאווירה טרגית, כואבת ואפילו מדכאת. אבל דורקין מצליח לאזן אותן עם סצנות קלילות יותר, המשובצות בטקסטים מלאי חן והומור קליל. האיזון הזה מצליח להביא את הסרט להיות דרמה טובה שלא תמיד לוקחת את עצמה ברצינות, וזה נהדר.

האווירה המלחיצה לא הייתה יכולה להתרחש לולא תצוגות המשחק הטובות של הקאסט. זאק אפרון מגלם את קווין ואן אריק (שאפילו הגיח לביקור בארץ הקודש ונפגש עם משפחות החטופים). יש הגורסים כי מדובר בהופעה ששווה אוסקר. אני לא רוצה ללכת כל כך רחוק, למרות שאם יזכה או יהיה מועמד, לא ארים גבה.

בכל מקרה, אפרון, במראה של גבר מגודל ואופי מעט ילדותי על סף הדבילי, עולה כאן סוף סוף כיתה. הוא מצליח להשיל מעליו קליפה עבה של שחקן קומי מהשורה השנייה (למעט ״שכנים״ הלא רע בכלל) ועושה תפקיד דרמטי בצורה מאופקת, עדינה ומלאת רגש. קשה לא לחבב את קווין ואן אריק, הן האמיתי והן זה שעל המסך.

לצדו של אפרון מתייצב ג׳רמי אלן וייט בתור קרי ואן אריק. וייט מתברג אט אט בצמרת ההוליוודית, הודות לזכייתו בפרס גלובוס הזהב לשנת 2023 על תפקידו בסדרה ״הדוב״ ובזכות פרסומת חדשה לקלווין קליין, הכוללת כמה שפחות בגדים וכמה שיותר קוביות בבטן. בניגוד לאפרון, וייט לא מלהג שורות וטקסטים ארוכים במהלך הסרט.

דווקא בתור הבן המועדף של פריץ וזה שזכה במירב התארים, כשרונו הדרמטי של וייט לא בא כאן לידי ביטוי כמו ב״הדוב״ המצוינת. נוכחותו של וייט כמעט ואינה מורגשת. יכול להיות שהיה כדאי לתת משקל לסיפור חייו הלא יאומן של קרי, שלאחר תאונה דרכים שבה איבד את רגלו, המשיך להתחרות עם פרוטזה(!).

birds

עם כל הכבוד לוויט ואפרון, מי שגונב את ההצגה הוא דווקא הולט מק׳קנלי (״מועדון קרב״) בן ה־60. השחקן המעט אלמוני מגלם את פריץ, אב המשפחה. כמי שדחף את ילדיו להיכנס לזירה בעל כורחם ודרש מהם מצוינות, פריץ הוא הדמות הטרגית האמיתית של הסרט. פריץ ואן אריק, או בשמו האמיתי ג׳ק בארטון אדקיסון, ביקש לבנות אימפריית היאבקות מפוארת. דמותו הקשוחה והאוהבת בדרכה שלה מגולמת בכישרון על ידי מק׳קנלי, שכל רגע שלו על המסך שווה זהב. אז אם יש קולות שקוראים למועמדותו של אפרון לפרס כלשהו, אני מבקש להעמיד גם את מק׳קנלי.

״המתאבקים״ מצטרף לשורה ארוכה של ביוגרפיות ספורט מצוינות. דורקין מצליח להביא אל המסך הגדול את סיפורה המטורף של משפחת ואן אריק בסרט שהוא אולי לא מושלם, אבל עשוי כהלכה. הוא מצליח לאזן את הסצנות עם דמויות כתובות היטב, ולא להפוך אותו למדכא יתר על המידה, על אף הטרגדיה שהוא נושא עימו. הוא לא עושה הנחות לאף אחד, ובשונה מסרטים אחרים בז׳אנר, הוא גם לא מעלה את המושא שלו על נס ה״אישיות הגדולה ביותר בעולם״. מדובר בסרט צנוע על משפחה גדולה מהחיים.


המתאבקים
בימוי: שון דורקין
132 דקות; ארצות הברית, 2023
4.5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden