כל מה שחשוב ויפה
איך לעשות סקס. צילומים: ניקוס ניקולופולוס
איך לעשות סקס. צילומים: ניקוס ניקולופולוס

איך לעשות סקס: שאלה שנשארת פתוחה ומבהילה, מחרישת אוזניים ומלאת סימני קריאה

הסרט ״איך לעשות סקס״, זוכה תחרות ״מבט מסוים״ בפסטיבל קאן האחרון, הוא סרט מטלטל, חכם ועשוי נהדר. והוא מטלטל לא כי הוא לקח על עצמו משימה לזעזע או להזהיר, אלא דווקא בעיקר כי המבט הוא של הדמויות עצמן

שלוש נערות בריטיות יוצאות לחופשה בקפריסין. הן בדיוק סיימו את הבחינות של התיכון והנעורים שלהן מתפוצצים על המסך. הן יודעות להתלבש מגניב ונכון בכל רגע נתון (ויש הרבה רגעים כאלה), יודעות לפלרטט ו״לסמן״ לעצמן בחורים (או בחורות) כמשימה, והן נחושות לעשות את החופשה הזו שתהיה הכי שווה שהיתה להן בחיים. אלכוהול, מסיבות בריכה, בחורים ובחורות אחרות, חוף ים חלומי, נעורים, וצ׳יפס; הרבה צ׳יפס. 

ויש עוד דבר – מהרגע הראשון כמעט ברור שיש עוד תכנית לחופשה הזו- וכולן עסוקות בה. טארה, אחת מהשלוש, במשחק נהדר ומלא הבעה של מיה מקן ברוס (Mia McKenna-Bruce), עוד לא עשתה סקס בחיים. אם זה מפתיע או לא (את הצופה), זה לא העניין. הפעם, כך ברור לשלוש, היא הולכת לעשות את זה בגדול. זה אמנם הסקס שלה, אבל זה שזה יקרה, והכי שווה שאפשר, זו משימה של שלושתן.

הסרט ״איך לעשות סקס״, סרט הביכורים של מולי מנינג ווקר, שזכה בפרס הראשי בתחרות ״מבט מסוים״ בפסטיבל קאן האחרון, הוא סרט מטלטל, חכם ועשוי נהדר. הוא מטלטל לא כי הוא לקח על עצמו משימה לזעזע או להזהיר צעירים והורים שלהם מפני מה שיש בחופשות האלה. כמעט להפך. אזהרה מבחוץ היא לא העניין.

מה שמרשים בסרט הזה זה שאין כמעט רגע אחד שהמבט על הדמויות, בעיקר על הדמות הראשית, הוא מבט מבחוץ. העולם שהסרט בונה הוא עולם שלם וסגור ועומד לעצמו, לא רק כי מדובר במלון על אי (מה שהופך להיות כמעט ז׳אנר של חופשות יוקרתיות במלון סגור באי אקזוטי), אלא בעיקר כי המבט הוא של הדמויות עצמן. 

הבחירה הזו בולטת בעיקר ברגעים הקשים ביותר של טארה. כשהיא שתויה או נעלבת, כשאין לה אוויר, אפילו כשהיא מופשטת באלימות שמתחפשת לדבר אחר, אנחנו ממשיכים לראות את העולם דרכה. זה לא מובן מאליו הבחירה הזו, בטח לא באי מלא הורמונים, מלבושים חשופים וזוהרים, ומשחקים מיניים לעיני כל. 

בגלל הבחירה המרשימה הזו קשה לכתוב על הסרט הזה ולהישאר נאמן לנקודת המבט שלו עצמו. מטבע הדברים הכתיבה היא התבוננות מבחוץ, אבל בסרט הזה זה הדבר שהבמאית מבקשת לא לעשות: לא להציץ, לא לשפוט, לא להפשיט, אפילו לא לרגע לצקצק בלשון. נדמה שאפילו האבסטרקט לסרט בעברית (האבסטרקט המקורי באנגלית הוא אחר) שקושר אותו בתופעת Me Too, הולך צעד אחד רחוק יותר מדי החוצה מהסיפור. כל מה שהסרט רוצה זה את הלב של הצופה עם הדמות.

הנה לדוגמה האופן שבו המצלמה עוקבת אחרי מה שקורה בין טארה לבין אחד הנערים על החוף. הסרט, הרי נועז כבר מהכותרת, וכמו הדמויות הוא לכאורה מצהיר: איך לעשות סקס?! אבל איך מצלמים התנסות כזו? מה מראים בה?

האם זה אמור להיות מדריך לאינטימיות, ל״מיניות בריאה״? או אולי כמו ב״שש פעמים״ המטלטל (של התסריטאית רונה סגל והבמאי יונתן גורפינקל) נתבונן מקרוב בגבר ובנערה ״שנותנת״? האם לצלם את ה״איך לעשות״ כך שלצופים תהיה המחויבות להישיר מבט אל מול המעשה האלים, להיות לפעמים כמעט צמודים לנקודת המבט של הגבר. האם זה הסיפור שהסרט רוצה לספר? 

הצופה איתה בתוך הסיוט הזה של הגם וגם, של הרצון וחוסר היכולת לשלוט או להפסיק את מי שמולך, אבל גם של הידיעה שזה לא ראוי לכאורה לעשות את זה. הרי בשביל מה באת עד לכאן? איך תתבונני בעצמך אם תחליטי לוותר לעצמך, אם תעצרי הכל? את רוצה להישאר ילדה?? בתולה??

מנינג ווקר בוחרת אחרת. באיזה אופן מרתק, למרות שהאי הזה מלא זימה והורמונים, כשהמצלמה מתקרבת אל טארה ברגעים האלה, היא מתבוננת בכל זה כמעט רק דרך המבט של טארה עצמה. היא מתבוננת באופן שבו הפנים שלה מספרות את הספור של הגוף, של האלימות, של הפחד, של הגם וגם, מבלי לראות את הדבר עצמו קורה על המסך, ויש בכל זה איזו עוצמה מטלטלת. גם כשטארה מופשטת, כואבת, פוחדת, בתוך כל הסיוט הזה הצופה לגמרי איתה. הסרט, כמו הדמות, לא מסתפקים בלתבוע מהצופה חמלה, אלא להיות איתה ממש.

הצופה איתה בתוך הסיוט הזה של הגם וגם, של הרצון וחוסר היכולת לשלוט או להפסיק את מי שמולך, אבל גם של הידיעה שזה לא ראוי לכאורה לעשות את זה. הרי בשביל מה באת עד לכאן? איך תתבונני בעצמך אם תחליטי לוותר לעצמך, אם תעצרי הכל? את רוצה להישאר ילדה?? בתולה?? 

הגם וגם הזה, המסיבות, וההורמונים, והתשוקה, והסיוט, והפחד, נבנים גם דרך העיצוב המרהיב של הסרט. הצבעוניות, התאורה, הפסקול, כל אלו מצליחים להיות עוד שכבה בסיפור. הנה למשל הכללים שיש לכל אחת מהמסיבות: הצבע של הבגדים שכולם צריכים ללבוש לכבודה, המוזיקה ששומעים, המשחקים שמשחקים, כל אלו בונים עולם שלם בתוך עולם. כל מסיבה היא עולם טוטאלי בתוך העולם של החופשה, עולם שיש בו כללים ומחוות וגם איזו ״השגחה מלמעלה״, כמעט ״אח גדול״ ששומר שאף אחד לא יצליח (ואולי גם לא ירצה) לחמוק ממנה. 

או התאורה והצבעוניות שקשורות בתעתוע שבין יום ללילה. זה מתחיל כמעט מהרגע הראשון כשהן מגיעות למלון והכל סגור, והן על חוף הים (בלילה? מוקדם בבקר?) מחכות שהיום יתחיל והקבלה תפתח, והן תשגנה את החדר עם הכיוון הכי נכון.

היו רגעים בצפייה שבגלל התאורה הזו של המסיבות, והאור במרפסות, וההכרזות שקוראות לכולם להגיע, וההכנות, לא הייתי בטוחה אם המסיבה מתקיימת לאור יום, ואם ישנים בלילה, או אולי דווקא להפך כלומר חוגגים בלילה וישנים ביום, ואולי בכלל לא ישנים?

והפסקול הנהדר שמצליח לבנות עולם, שמאפשר כמעט לראות דרכו את הטוטאליות של הבועה הזו שבה מתרחש הכל, אבל בו זמנית המעברים שהוא מייצר, בין הזמנים, בין המרחבים, חתוכים באופן שבו אפשר כמעט להרגיש בגוף את הטלטלה שכרוכה במעברים האלה. 

birds

ואולי יותר מהכל הלבוש. הצבעוניות, התעוזה, הנעורים, הגזרות שלא ראיתי כמוהן, אבל גם האופן שבו הדמויות, בעיקר טארה, לובשות, או חושפות, או מתכסות. לעיתים הבגד הוא לגמרי הן, לעיתים, לרגעים, אפשר כמעט להרגיש את הדמות דרך האופן שבו היא מנסה להזיז איזה חוט, כתפיה, למתוח איזה בד, כאילו ההתכסות והבגד הם איזה דבר שהוא בינך לבינך.

ובעיקר הדמויות והמשחק הנהדר שלהן. אין בסרט יומרה לספר איך נראים קשרים בין בני נוער, יש בו כל מיני, וכל אחת היא אחרת. יש ביחסים האלה גם קרבה, וגם קנאה, וגם אלימות, וגם דאגה, וגם כנות, וגם איזה מכבש דורסני שלפעמים נוצר מכל אילו. אבל ככה זה העולם, אנושי.

לבסוף, אני רוצה לחזור אל ה־me too ואל ההסבר בתקציר שהסרט לכאורה קשור בו. העלילה מתגלגלת אל מקום אלים וקשה שטארה לא יכולה לקרוא לו בשם. ראוי לכאורה שהיא תקרא לו בשם, וגם תגיד אותו בקול, אבל בעולם של הסרט, בטוטאליות של הבועה שנבנית, זה כנראה לא יציל אותה.

גם בגלל זה נדמה לי ש־me too הוא לא לב העניין, או לפחות פתרון קל מדי. זה סיפור שמתבונן לרגע בתובענות הגדולה שבעולם סגור (גם) של נעורים, בדחיסות, באינטנסיביות, באלימות שלא תמיד יש לה כתובת. השאלה איך לעשות סקס היא ממש לא רטורית, היא נשארת פתוחה ומבהילה, אבל בו זמנית היא מחרישת אוזניים, מלאת סימני קריאה. 


איך לעשות סקס
בימוי: מולי מנינג ווקר
בריטניה, 2023, 98 דקות
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אילנית

    סקס זה משחק ותקשורת. המיוחד בסקס שמתחיל להיות "לגיטימי" רק מגיל מסויים ובזה מיחד אותו ממשחק ותקשורת אחרים שמתחילים עוד בגילאי הילדות. טוב שעושים על כך סרטים, אולי יעזור, בעיקר לבנות מתבגרות להבין כמה קל ונחמד כל העסק הטבעי הזה, בתנאי כמובן שנזהרים מכמה מלכודות וסכנות שאולי באמת עדיף להימנע מלפול בהן ….

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden