כל מה שחשוב ויפה
יפה כפיר סימון. מתוך סרטם של יובל שפירא ואיליה מרכוס, המהירות של המרחק בינינו
יפה כפיר סימון. מתוך סרטם של יובל שפירא ואיליה מרכוס, המהירות של המרחק בינינו

״המהירות של המרחק בינינו״: להציג את השכול באמצעות הריק

בסרטם הקצר שילבו יובל שפירא ואיליה מרכוס בין שיחות עם הורים שכולים לדימויים של ריק מסוגים שונים. למרות שבימים אלה העולם מסרב לגלות אמפתיה למתרחש בישראל - הם מקווים שיצליחו לעורר באמצעותו דיון בכל זאת

יובל שפירא ואיליה מרכוס סיימו לעבוד על ״המהירות של המרחק בינינו״ – סרט קצר שעוסק בהורים שכולים לחיילי וחיילות צה״ל – בספטמר האחרון. הם לא תיארו לעצמם לכמה רלוונטיות הוא יזכה שבועות ספורים לאחר מכן. ב־8 באוקטובר הם עוד חשבו שהמציאות המצערת תגרום לעולם להתעניין בסרט עוד יותר, אבל מהר מאוד הבינו שייקחו עוד כמה שנים טובות עד שהעולם קצת פחות יכעס על ישראל ואנשים בכלל יסכימו לצפות בו.

זהו סרט רגיש ויפה, שנותן פרופורציות אישיות ולא פשוטות לאובדן הקולקטיבי הכבד. הצילום האנלוגי והצבע היפהפיה של הסרט, תמונות הילדים הנופלים שנשארו בני 18, סלוני הבתים הריקים של ההורים וחדרי הילדים שנותרו קפואים בזמן – כל אלו יוצרים תחושה אל־זמנית. לאורך 19 דקות הצפייה מהדהדת ההבנה שהסרט הזה, שנוצר מתישהו לפני ה־7 באוקטובר, היה ויהיה רלוונטי במציאות הישראלית בכל זמן.

מלכה בגירה עידן

מלכה בגירה עידן

מרי דן גור

מרי דן גור

ענבל: ספרו קצת על עצמכם ועל הסרט. אנחנו אמנם חיים במדינה ששכול הוא מרכיב בסיסי בה, אבל איך כשני יוצרים עצמאיים בחרתם לעשות סרט שעוסק בשכול?

יובל: ברמה האישית, אבא שלי הוא פסיכולוג שמתעסק במקרים קיצוניים של אבל וגם שכלתי בגיל צעיר את מי שהיתה בת זוגתי במשך ארבע שנים. בעקבות המקרה יצא לי לבלות הרבה זמן עם ההורים שלה, כך שהמחשבה על הורים שכולים היתה נוכחת בחיי. בנוסף, תחילת העבודה על הסרט פגשה אותי בתקופה שבה זוגתי ואני ניסינו להרות לראשונה, דבר שהעלה המון שאלות על הורות ישראלית. מצד אחד ישראל מובילה באחוזי הילודה במדינות ה־OECD ויש כל הזמן תחושה חזקה שצריך להביא ילדים לעולם. מצד שני יש את הצבא, שלב מורכב בחייו של כל ילד ושל כל הורה לילד ישראלי, ואת הפחד לגבי העתיד כאן.

איליה ואני עובדים יחד כבר תשע שנים. במידה מסויימת, כל הדברים שעשינו יחד עסקו בהורות מורכבת. הסרט הזה מסתכל על שכול דרך הורות, על המורכבות של החיבור בין השניים. בתוך מסע היצירה, מקום אישי פגש ברצון לעסוק במשהו ישראלי כללי, וכך הסרט התחיל

איליה: עבורי היצר הראשוני לעשות את הסרט היה תועלתני. במקור רצינו לעשות סדרה, אבל באיזשהו שלב הבנו שהצילום והחומרים שיש בידינו דומים יותר לסרט. יובל כבר התחיל אז במחקר והקליט ראיונות עם מספר הורים, כך שאת הסאונד לסרט כבר היה לנו.

היות והסרט עוסק באין, באיך זה להיות הורה לילד שאיננו, הבנו שהתרגום הוויזואלי ומה שאנחנו הולכים לצלם הוא בעצם הריק: הסלונים הריקים, הארונות הריקים, הפרצופים השותקים. אני חושב שהריקנות הוויזואלית בסרט באמת מצליחה להעביר את תחושת הריקנות הפנימית, ובאופן טכני זה גם מה שאפשר לנו לעשות את הסרט ולהפיק אותו

ענבל: הסרט מביא עדויות אישיות אינטימיות וחשופות של הורים שכולים מכל שכבות האוכלוסייה בישראל. מצד אחד יש בו משהו אותנטי ודוקומנטרי ומצד שני האסתטיקה, הצילום והעריכה מוקפדים מאוד. איך הגעתם לתוצר כזה? כמה ממנו היה ספונטני וכמה מתוסרט?

איליה מרכוס. צילום: מישה קמינסקי

איליה מרכוס. צילום: מישה קמינסקי

איליה מרכוס: ״היות והסרט עוסק באין, באיך זה להיות הורה לילד שאיננו, הבנו שהתרגום הוויזואלי ומה שאנחנו הולכים לצלם הוא בעצם הריק: הסלונים הריקים, הארונות הריקים, הפרצופים השותקים״

איליה: הסרט אמנם סרט דוקומנטרי אבל הוא כתוב בצורה מדוייקת, מה שאפשר לנו לצלם אותו ב־16 מ״מ, כלומר על פילם. כל שוט בו כתוב ומתוזמן כך שיתאים בדיוק להקלטות שהיו בידינו. עריכת הסאונד הפכה לפסקול, כך שאפשר לומר שיצאנו לצילומים עם סרט מוכן וכל מה שנשאר לנו לעשות היה לצלם אותו

יובל: לאורך התהליך שאלנו את עצמנו איך מדברים את העולם הפנימי של הדמויות. גם כשהמצלמה לא היתה נוכחת בחדר היה בו ריק, המתנה, ציפייה לדברים שיקרו והתמודדות עם שתיקות, שנדמה היה שכולם מתורגלים בהן. זה מה שניסינו להביא לכדי ויזואליות – את הפרפורמנס של השכול. פרפורמנס לא במובן הציני של המילה, אלא במובן שבו השכול האישי מגולם כשאתה מוציא אותו מהפנימה החוצה.

פורמט הפילם היה לנו חשוב, כי תמונות פיזיות שמגלמות את ה״קודאק מומנט״ – בין אם צולמו בפילם או שצולמו בדיגיטלי והודפסו – נכחו בכל הבתים שבהם ביקרנו. בנוסף, השימוש בפילם משנה את כל חווית היצירה – פתאום ה״אקשן״ נהיה יקר ויש דריכות מסויימת – אותה הדריכות שנמצאת בבתים השכולים, לצד הצורך שלנו ושל הצוות הקטן להיות מאופקים

שיחה כנה על הורות

ענבל: איך הגעתם אל המשתתפים? ואיך בחרתם מי יופיע בסרט ומי לא?

יובל: עברתי על אתר יזכור, על כל הנופלים מתחילת שנות ה־90, וחיפשתי כתבות על כל אחד מהם. רצינו אנשים שכבר עשו את הבחירה לדבר. זו היתה החלוקה הראשונית של המשפחות. נועם ארגוב, מפיקה שותפה, הגיעה אל חלק מהמשפחות, ודרכן גם הגענו אל משתתפים אחרים שדיברו ביניהם והביעו רצון להשתתף. רצינו גיוון – הורים לנערות ונערים שנפלו בפעילות מבצעית ועד התאבדות, וייצוג של חתכי אוכלוסייה שונים – מה שלצערנו היה הכי פשוט, כי השכול נוגע בכולם

ענבל: נשמע לא פשוט בכלל להקיף את עצמכם בכל כך הרבה כאב. איך הצלילה אל תוך האבל השפיעה על יצירות אחרות? ועל החיים האישיים?

איליה: יש דואליות בדבר – מצד אחד ביטול של העצמי, ימי צילום שלמים שבהם אתה מבלה בבתים של אנשים וצריך להיות עצור, ענייני וגם מכיל את הסיטואציה. בסוף היום אתה יוצא משם, נשבר ומתפרק. אבל בתוך כל זה יש גם תחושת שליחות. כמובן שזה משפיע על מצב הרוח. לא בדיוק היינו הרוח החיה של המסיבה בתקופה הזאת

יובל: אני בדיוק חוקר את זה עם הפסיכולוג שלי. אולי יש פה תסביך משפחתי שמוביל אותנו להתעסק בנושאים כבדים. לשנינו יש היסטוריה משפחתית מורכבת וגם הסרטים הקודמים שעשינו יחד לא היו קלילים. תהליך היצירה היה קשה אבל גם נתן לנו המון, חיבר אותנו לעצמינו. ככה אני מבין קולנוע – כהצגת דוגמאות קיצון לדברים יומיומיים שאנחנו יכולים להתחבר איתם. מבחינתי זו היתה שיחה כנה על הורות וגם דרך להתחבר לעצמי ולאבל האישי שלי, דרכם

ענבל: שאלה בלתי נמנעת – איך אתם רואים את הסרט הזה עכשיו, בתקופה של אבל קולקטיבי מתמשך? הוא קיבל משמעות חדשה בעיניכם אחרי ה־7באוקטובר?

יובל: סרטים נעשים והמציאות משתנה סביבם. כשהתחלנו את העבודה הסרט הרגיש כמו דימוי של הורות מורכבת, אבל תוך כדי עשייה ובעיקר אחרי ה־7 באוקטובר היה ברור לכולנו שזה לא דימוי, אלא החיים עצמם. אנחנו מקווים שבתקופה שבה מספר ההרוגים גדל כל יום, הסרט יאפשר לפתח שיח גם על משפחות הנופלים ולתת להם מקום. אני גר בניו יורק, אז בשבילי הסרט מתקיים בתוך המתח של הדרך שבה העולם מגיב לישראל

יובל שפירא. צילום: פאולינה בוקובסקה

יובל שפירא. צילום: פאולינה בוקובסקה

יובל שפירא: ״סרטים נעשים והמציאות משתנה סביבם. כשהתחלנו את העבודה הסרט הרגיש כמו דימוי של הורות מורכבת, אבל תוך כדי עשייה ובעיקר אחרי ה־7 באוקטובר היה ברור לכולנו שזה לא דימוי, אלא החיים עצמם״

איליה: זה לא משנה אם עשינו את הסרט לפני או אחרי ה־7 באוקטובר. השכול תמיד נוכח פה. אני הייתי בדרום בשבת השחורה, חולצתי על ידי הצבא ומאז כל חוויית החיים שלי היא מאוד סוריאליסטית. אני מרגיש שהסרט מעט נבואי. הוא מציג את מה שהמשפחות שחוות עכשיו את השכול עומדות לעבור.

מאז שביליתי זמן עם המשפחות בבתים שלהן, בכל פעם שאני קורא שם של עוד נופל או נופלת אני מדמיין את הזמן שעוצר בכל אחת מהמשפחות. אני מבין שאנחנו חיים את כל חיינו במציאות בלתי אפשרית שבה אירועים כאלו הופכים להיות אנדרטאות – הם נשארים במקום מסוים, בסיפורים הירואיים.

אנחנו מקווים שהסרט יצליח להפוך את הסיפורים האלה ממשהו רחוק וכללי למשהו יותר אישי וקרוב. מהסיפור של מישהו אחר לסיפור של כולנו. מהצד השני, הסרט יכול לתקשר למי שלא מפה את החלל הענק שנפער בעקבות אובדן של אדם אחד

יובל: אני בקשר עם ההורים השכולים מהסרט וחוויתי את ה־7 באוקטובר גם דרך העיניים שלהם. זו חוויה מטלטלת שפותחת את הפצע מחדש. הרבה מהם עושים מאמצים ליצור קשר עם המשפחות השכולות החדשות

ענבל: ומה לגבי התגובות מהעולם? אני מניחה שגם הן השתנו בעקבות המצב

איליה: כבר לפני ה־7 באוקטובר שלחתי את הסרט לפסטיבלים בעולם. כולם אמרו שהסרט מרגש אבל שאלו למה אנחנו לא מציגים את הצד הפלסטיני. אני לרוב עונה שהסרט איננו עיתונאי ולא נועד להציג את כל העובדות, אלא להיפך – לתת הצצה אישית על חוויה ספציפית. למרות שהסרט לא פוליטי אנשים בוחרים לראות אותו ככזה, אבל ב־6 באוקטובר עוד היה להם מקום לצפות בו. מאז מתייחסים אל הסרט בביטול מוחלט, אומרים לנו שאי אפשר כרגע לגעת בשום דבר ישראלי. בטח לא במשהו שעוסק בחיילים מתים

יובל: לצערי העולם הלא־ישראלי והלא־יהודי לא מתמודד טוב עם הסרט. קיבלנו תגובות קשות מאוד. כמה פרוגרמרים של פסטיבלים הפסיקו לענות לי אחרי שצפו בסרט, ואנשים שהקרנתי להם את הסרט בניו יורק אמרו שהם מצאו אותו פוגעני. מבחינתנו הסרט עוסק בישראליות ואני לא חושב שהמלחמה הפכה את הניסיון להבין את הדי.אן.איי הישראלי לפחות מעניין. למרות שאמנות אמורה לאתגר אותנו, יש אנשים שהסרט הזה מאתגר אותם מדי, עד כדי סיכון באובדן מקום העבודה שלהם. התגובות הקשות האלו מפספסות בעיני את הפואנטה.

אנחנו מקווים שהסרט יצליח לעבור את המכשול האנטי־ישראלי ויצליח להביא אנשים לשיח, שבהומניות שלו הוא יאפשר לצופים לעבור את המכשול הראשוני אל הנושא הקשה הזה, שלא פשוט לגעת בו

כאמאל וסלמה זידאן

כאמאל וסלמה זידאן

בית משפחת זידאן

בית משפחת זידאן

birds

איליה: להבדיל מהרבה סרטים שעוסקים בשכול, הסרט לא עוסק בנופלים עצמם אלא במי שנשאר, בחוויה של להיות הורה לילד שאיננו. אם מצליחים להתנתק מהפוליטיקה של זמננו, אני חושב שכל הורה, בטח שכל הורה שאיבד ילד, בלי קשר לזהות הלאומית שלו – יוכל להבין את הסרט

ענבל: הסרט הוקרן בבכורה עולמית השבוע בלינקולן סנטר בניו יורק במסגרת פסטיבל סרטים יהודי. איך היה?

יובל: האמת שהופתענו לטובה, היו 350 איש בקהל, אולם מלא ותור בחוץ. היה לנו מאוד עוצמתי לצפות בסרט יחד עם הקהל, הרגשנו שהאוויר עומד ובסיום ההקרנה נשאלו שאלות מתעניינות.

ניגשו אלינו המון אנשים – יהודים אמריקאים בעיקר – שהתרגשו וסיפרו שהסרט נתן מקום לרגשות שלא קיבלו ביטוי לפנוי כן וזווית אחרת על המציאות המורכבת. קיבלנו עוד פניות מפסטיבלים נישתיים אז יהיה מעניין לראות לאן יתגלגלו חיי הסרט בהמשך

ענבל: ומה באמת התכניות הלאה?

יובל: נרצה להביא אותו גם לארץ בקרוב, להקרנות פתוחות לציבור. ההורים השכולים הפצירו בנו להראות את זה לכמה שיותר קבוצות של משפחות שכולות, וחשוב לנו לעמוד בזה. ימי הצילום היו קשים רגשית גם לנו, אבל בעיקר להורים. חשוב לנו שהם ירגישו שזה היה שווה את זה. זה המינימום שאנחנו מחוייבים לעשות עם הסרט

איליה: אני מקווה שהסרט יצליח להגיע לכמה שיותר אנשים ולעורר דיאלוג על הנושא הכה מורכב הזה. דיאלוג שבעתיד ייצר חברה שמבינה יותר לעומק את המחירים של מלחמה


המהירות של המרחק בינינו
מפיקים: יובל שפירא, איליה מרכוס
כתיבה ובימוי: יובל שפירא
צילום: איליה מרכוס
19 דקות; ישראל/ארצות הברית, 2023
משתתפים.ות: כאמאל זידאן, סלמה זידאן, מלכה בגירה עידן, יפה כפיר־סימון, שולה נפתלי, יוסי נפתלי, מרי דן גור
הופק בשיתוף נעם ארגוב ובתמיכת קרן רבינוביץ׳

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden