כל מה שחשוב ויפה
יומני הזן. צילומים: Tsuchi / סינמטק ירושלים
יומני הזן. צילומים: Tsuchi / סינמטק ירושלים

״יומני הזן״: מתחיל כסרט קולינרי, ממשיך כסרט על דרך חיים

סרטו של הבמאי יוג׳י נקאה מגולל את סיפורו של נזיר זן לשעבר שחי לבדו בבקתת עץ באזור מושלג ביפן. זהו לא סרט עם דרמה גדולה, אבל הוא מלמד שהחיים וכוחות הטבע הם דרמה מרתקת בפני עצמה

בשנות ה־90 העלתה קבוצת תלמידות תיאטרון של ד״ר אשלי טוביאס, בתיכון הניסויי בירושלים, הצגת גמר יוצאת דופן: על הבמה הן העמידו שולחן עמוס כל טוב וכשהתחילה ההצגה הן התיישבו והתחילו לאכול. עברו עשר דקות, אחר כך 20 דקות, ולבסוף נאספו הדקות לשעה. לא קרה כלום בהצגה הזאת, למעט הסעודה. הקהל ישב במבוכה גדולה. היו מי שקמו, עלו על הבמה והצטרפו. עברו שנים רבות מאז. את כל הפרויקטים שהוגשו, ובתוכם שייקספיר, שכחתי מזמן. אבל את ההצגה הזאת אני זוכרת היטב.

נזכרתי בהצגה הזאת שוב בעת צפייה ב״יומני הזן״, סרטו היפני של הבמאי יוג׳י נקאה, שמצא השראה באחד מספריו של הסופר צוטומו מיזוקאמי. מיזוקאמי, סופר רבי מכר שהרומנים שלו, A Fugitive from the Past ו־The Temple of the Wild Geese עובדו לסרטים. הפעם מדובר בסיפור מתוך ספר שפורסם ב־1978, העוסק בבישול עונתי.

הספר מזכיר לנו איך זה לחיות בטבע, את ריח האדמה ואת עושר החיים, ומתחקה אחרי האלמנט של כוח החיים באמצעים היפר־נטורליסטיים ומפעילי חושים. בסרט, הצילום מרהיב ומצליח להוציא מהירקות, מהפירות, מהשורשים ומהעשבים את חוש הטעם והריח. הכוח המסתורי של הצילום מצליח לפעול בסרט בו היטב, אך הוא דורש מאיתנו – הצופים – סבלנות רבה.

העלילה מתרחשת לאורך 12 חודשים בבקתת עץ בטבע מושלג באיזור נאגאנו. היא מגוללת את סיפורו של טסוטומו (קנג׳י סוואדה), סופר מזדקן שחי בגפו עם כלב לבן העונה לשם פלפל סצ׳ואן. אחד הדברים שבולטים בו מהתחלה הוא שהבמאי משכיל לצקת אסתטיקה דוקומנטרית מותאמת מתאר צבעוני וסימטרי, הנעה בין חללי הבקתה למרחב המושלג והפראי בחוץ. כך לדוגמה, כשטסוטומו כותב על שולחן עץ רחב, חלון גדול המזכיר מסך קולנוע שופך את הטבע פנימה.

בתוך הפוזיציה הזאת של חדר העבודה, יש גם פינה קטנה לזכרה של אשתו שנפטרה 13 שנים קודם ואפרה טרם פוזר, וניכר שהפינה הזאת היא מקדש לזכרה. כשטסוטומו יוצא מהבקתה ללקט את אוצרות הטבע לבישול, הא מכניס את הטבע לביתו. כל הדמויות שמגיעות מבחוץ או שהוא פוגש בסביבה מתקשרות דרך בלוטות הטעם. הדיאלוג הזה, שמתקיים באמצעות האכילה, הוא ייחודי. מבחינה פילוסופית הוא מזכיר את גלגל החיים: המתים שנקברים באדמה שמניבה חיים, מתקשרים גם אחרי המוות.

בזכות צניעותו ואנושיותו של הגיבור, ״יומני הזן״ מקרב אותנו כצופים אל קול פנימי בתוכנו, זה המחפש משמעות ושואל איך נכון לחיות את החיים, ואיך נכון להיפרד מהם

טסוטומו חי בילדותו כפרח נזירות במנזר, שם למד את סודות מטבח הזן. תורתו של בודהה אוסרת הרג של בעלי חיים ולכן נזירי זן פיתחו מטבח המבוסס על ירקות ודגנים. זה לא בא לידי ביטוי רק באכילת אוכל צמחוני, אלא בכל התהליך החל מההכנה, הבישול, האכילה ועד לניקוי הכלים. זו חלק מההכשרה של הנזירים ודרכה הם יכולים להבין את עצמם. טסוטומו אוסף עשבים ושורשים מההר המושלג, מגדל ירקות בגינה ומבשל כל יום את ארוחותיו. מפעם לפעם מבקרת אותו בת הזוג שלו מאצ׳יקו, עורכת מגזין שבו הוא מפרסם את סיפוריו (בגילומה של טאקאקו מאצו).

כבר בפרולוג, שילך ויתפתח לקריינות של קטעי היומן (שהם גם ספר בישול) שכותב טסוטומו לאורך השנה, אנחנו מתוודעים לדרך חיים ולהשקפה פילוסופית הנשענת על מנהגים תרבותיים המסתתרים מאחורי היחס והכבוד שאנחנו רוכשים למאכלים. כך, לדוגמה, פומיקו (בגילומה של פומי דן), מבקרת את טסוטומו ומבשרת לו על מותה של אמה. כילד, טסוטומו התלמד אצל אביה של פומיקו שהיה כומר. היא משאירה לו קערת שזיפים שהוריה החמיצו יחד לפני 60 שנה, כמזכרת. מאוחר יותר באותו לילה, טסוטומו אוכל את השזיפים הכבושים לבדו, טועם את חייהם של אלה שנפטרו מזמן, ובוכה.

כך גם בהמשך, בשעה שהטבע והמזון משתנים בהתאם לעונות השנה, מתקרב טוסטומו בהדרגה אל המכשול בחייו: הקושי לפזר את אפרה של אשתו. הסרט, שמתחיל כמו סרט קולינרי, מצליח בקצב סבלני ועם צילומי נוף מרהיבים, לשקף מראה תרבותית ודרך חיים. בזכות צניעותו ואנושיותו של הגיבור, ״יומני הזן״ מקרב אותנו כצופים אל קול פנימי בתוכנו, זה המחפש משמעות ושואל איך נכון לחיות את החיים, ואיך נכון להיפרד מהם.

הארוחות העונתיות המופיעות בסרט מצליחות למצות את הפוטנציאל הצבעוני של הטבע. צוות הצילום של הסרט גידל את הירקות שמופיעים בסרט. חלק מהעשבים, השורשים ומיני הירק הם כאלה שלא מוכרים לקהל כי הם גדלים אך ורק באזור זה של יפן. לכן, לוח הזמנים של הצילומים השתרע על פני 18 חודשים ארוכים באופן לא שגרתי, כדי לכסות את כל ארבע העונות – כשבכל עונה ירקות ופירות בעלי מאפיינים שונים. המטרה היתה ללכוד את נושא הסרט – אכילה מהאדמה וחיבור לאדמה.

birds

זן הוא בית ספר לבודהיזם, והוא מתייחס לתורת הבודהה ולפילוסופיה שלו. הארה יכולה להיות מושגת באמצעות מדיטציה וסילוק מחשבות לא רלוונטיות. מתרגליו מוזמנים להרהר בחייהם ולתרגל הכרת תודה על כל מה שהם נתקלים בו.

מאנשי המערב ידרוש הסרט הרבה סבלנות. הוא מזכיר שיעור יוגה ארוך, עם מחויבות להקשבה, התבוננות והבחנה בניואנסים. זהו לא סרט עם דרמה גדולה, אבל הוא מלמד שהחיים וכוחות הטבע, הקשרים האנושיים, תנועת הגוף והנפש ויחסי החיים עם המתים – הם דרמה מרתקת בפני עצמה. ואולי לכן, בדומה להצגה שהזכרתי, את חווית הצפייה ב״יומני הזן״ ואת ניחוחות הצילום הפעיל בסרט – הצופים לא במהרה ישכחו.


יומני הזן
בימוי: יוג׳י נקאה
111 דקות; יפן, 2022
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

6 תגובות על הכתבה

  1. אפרת

    ואיפה אפשר לראות את הסרט "יומני הזן"?

  2. בסיה

    לא נשמתי שראיתי סרט, זה מדיטציה ו הפנוזה הכי טובה שיכולתי לבקש..סרט מדיאם..לאנשים רגישים ומבינים.

  3. יואב

    אני מאוד אוהב סרטים מסוג זה , בסרט הזה פשוט נרדמתי וזה מעולם לא קרה , משעמם למות 🙏

  4. מאיר

    העובדה שאת זוכרת את ההצגה של הארוחה לא אומרת עליה דבר. לא הופכת אותה לטובה או איכותית או מעניינת או מעוררת מחשבה.
    גם אם השחקנית היתה יורדת מהבמה ויורקת עליך, היית זוכרת אותה וזו לא הוכחה שזו אומנות מרשימה.

    1. מאיר (גם)

      היא לא אמרה שההצגה ההיא הייתה טובה (או רעה). רק – בלתי נשכחת.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden