כל מה שחשוב ויפה
החממה לאמנות מקום. צילום: ג׳ני כצנר
החממה לאמנות מקום. צילום: ג׳ני כצנר

״החממה לאמנות מקום״: אי של שפיות, של הבעה, של יצירה, של חיבור

התערוכה ״פלוקסוס - הוראות לחיים אחרים״ מציינת שלוש שנים ל״החממה לאמנות מקום״, ״הילדה השביעית והשובבה״ של מוזיאוני חיפה, שמאפשרת לעשות ״את מה שלא עושים במוזיאון״

יובל: הי אפרת פנר, הי עוז זלוף, בוקר טוב. מה שלומכם בימים מורכבים ולא פשוטים אלו?

אפרת: אני ילדתי בתזמון מדויק ששומר עלי בבועה נפשית מכל המצב המאתגר הזה. זה כל כך חשוב לייצר מציאות ששווה לחיות עבורה. לפעול, לעשות, ליזום. עד שיצאתי לחופשת לידה הייתי ברבאק שלהניע את צוות החינוך במוזיאונים לעבוד. לא טוב לנו לשבת בימים כאלו בבית בלי לפעול, סיבה מספר אחת בעיניי לדכאון והיחלשות

עוז: אני מתנפל על כל פרויקט ופעולה שאני מזהה כחיונית כדי להתמודד עם תחושת החידלון הגדולה של הזמן הזה במקום הזה שלנו. אבל ברמת היום־יום אני עוסק בפעולות של אמנות, קהילה ופעולה חברתית שנותנת תחושה של משמעות וטעם לחיים.

אני עוסק באוצרות וליווי חיבורים בין אמנים וקהילות ויצירה עם קבוצות. זה נחווה כדבר מיטיב ברמה יומיומית. יוצא לי לשבת הרבה במעגלים של אנשים ולחפש משמעות, רוח, כיוונים לעתיד משותף. זה נותן הרבה.

והחממה בחיפה זה ה״האפי־פלייס״ שלי במלחמה הזאת

יובל: אפרת, את עוז אני מכיר יותר, יצא לנו לכתוב על מפעלותיו בפורטפוליו יותר מפעם אחת, אותך אני מכיר פחות. תספרי לנו קצת מה את עושה?

אירוע פלוקסוס. צילום: תמיר יוגב

אירוע פלוקסוס. צילום: תמיר יוגב

תזמורת צעקות. צילום: רותם פליטמן

תזמורת צעקות. צילום: רותם פליטמן

קבוצת הקשבה בבת גלים עם טליה אליאב. צילום: רותם פליטמן

קבוצת הקשבה בבת גלים עם טליה אליאב. צילום: רותם פליטמן

אפרת: אני אנתרופולוגית סביבתית, שזה אומר שמה שמעניין אותי זה אנשים, קהילות והקשר לסביבה שלהם. למדתי במנדל והעמקתי בתחום החינוך. עסקתי ביזמות סביבתית וקהילתית ביפו, יקנעם, קרני שומרון. 

לפני למעלה משלוש שנים נכנסתי לנהל את מחלקת החינוך של מוזיאוני חיפה, ובמסגרת התפקיד קיבלתי לידיי את החלל שהפך להיות החממה

יובל: שבדיוק את זה אנחנו מציינים בשיחה שלנו – שלוש שנים לחממה – והתערוכה שמתקיימת בימים אלו. אז מהי אותה חממה? מה קורה בה ומה מייחד אותה?

עוז: החממה לאמנות מקום היא מרחב מוזיאלי לאמנות מבוססת קהילה ואמנות־יחסים. זאת אומרת – לאמנות שהדיאלוג והדינמיקה האנושית היא המרכז המכונן שלה. בחממה יש חלל תצוגה, סדנאות יצירה, קבוצות המשכיות קבועות ותכנית ״שהות אמנים״ שבה אמנים יוצרים בפעולה תהליכית אמנות עם קבוצות של אזרחים ומתייחסים לשטח החברתי כאל הסטודיו שלהם

אפרת: החממה היא מרכז שמחבר בין אמנות – קהילה – חינוך. היא מקום שמאפשר להיות בתהליכי יצירה עבור אמנים ואמניות ובאותו האופן גם עבור הציבור הרחב

אפרת פנר: היה לי חשוב שנצא מהגבולות המוזיאליים ונגיע ישירות לקהילות המגוונות והכל כך שונות שיש בחיפה. אלו שלא בהכרח צורכות אמנות, מבקרות במוזיאון או למדו אמנות מוגבר בבית הספר

עוז: התערוכה שמציגה עכשיו, לדוגמה, ״פלוקסוס – הוראות לחיים אחרים״, היא מרחב תצוגה ופעולה שבו יש אירועים כמה פעמים בשבוע של ארוחות, מסיבות, הרצאות, מופעים, משחקים וסדנאות. היא מציגה את אמנות הפלוקסוס כזרם היסטורי, ומייצרת לו ביטוי חדש. בטח תכף נרחיב על זה. נגיד סיורי האזנה לביוב סביב החממה עם האמנית שלומית לק, או קונצרט נגינה באינפוזיות על תופים של רותם שרף

אפרת: תראה, החממה היא איפשהו התולדה של הקשר ביני לבין עוז. לפני שלוש שנים הכרנו ומאז אנחנו מחדדים ומהדקים את הקשר שבין אמנות לבין הציבור החיפאי. כמו שאתה מבין, אני לא הגעתי מהשדה האמנותי או המוזיאלי, אותי מעניינת תרבות, היה לי חשוב שנצא מהגבולות המוזיאליים ונגיע ישירות לקהילות המגוונות והכל כך שונות שיש בחיפה. אלו שלא בהכרח צורכות אמנות, מבקרות במוזיאון או למדו אמנות מוגבר בבית הספר.

במוזיאוני חיפה יש שישה מוזיאונים. החממה היא הילדה השביעית והשובבה שלהם, אפשר לעשות בה את מה שלא עושים במוזיאון

עוז: וזה חיבור לא מובן מאליו מבחינת המוסד המוזיאלי. החממה מייצרת מצב של שיתוף פעולה מתמיד בין תחומי החינוך כפעולה מרכזית של המוזיאונים ותחום היצירה־תצוגה. כי אחרי שהתחלנו במוזיאונים את היוזמה של החממה, היה אפשר להושיב את זה במחלקה של האוצרות, ולהמשיך את ההבדלה המוכרת בין החינוך לאמנות

אמנים מקצועיים ומוכשרים ביחד עם תושב מהוואדי

יובל: אז רגע לפני התערוכה, שלוש שנים אחרי, תנו לי איזו פרספקטיבה שלכן על העשייה ועל מה שקרה עד עכשיו. מה הצליח יותר, מה אפשר לעשות עוד?

אפרת: המקום שוקק חיים. יש פעילויות לאורך כל היום – מוסדות חינוך מגנים ועד אקדמיה, קורסים למבוגרים, חוגים להורים וילדים, תכניות לאמנים, אירועי תרבות, תערוכות מתחלפות, זו השנה השלישית שמתקיימת תכנית האמנים ״החממה לאמנות מקום״ שכבר יצאה מגבולות החממה והציגה במוזיאון העיר ובמוזיאון חיפה לאמנות. זה המקום היחיד שאמנים מקצועיים ומוכשרים יציגו ביחד עם תושב מהוואדי

עוז: נכון. בתחילת הדרך גיבשנו הצעה לאמנים ליצור יצירות משמעותיות, איכותיות, שהם היו רוצים לשים בראש תיק העבודות שלהם, עם כלים של נוכחות, שיתוף פעולה ועשייה קהילתית. לא פחות, לא רצינו פרויקטים שיקרו ״מהצד״.

מה שבתחילת הדרך היה צריך להסביר הרבה הפך לתחושתי להגיון שאנשים יותר מבינים אותו, גם על בסיס פעולות קיימות שקרו בחממה, גם על בסיס תנועה עולמית משמחתתת ועדיין עדינה וקטנה של החיבור בין אמנות וקהילה יותר לכיוון המרכז של האמנות. יש אמנים משמעותיים בישראל ובעולם שבוחרים לפעול כך.

החממה צריכה להיות מודל לעוד מוסדות שיקומו, ולדעתי גם להתכונן כמרכז אמנות על מפת התרבות בארץ – עוד יותר להניע פרויקטים ללא הגבלה גיאוגרפית, ליצור מערכת שבה אמנים שעשו תהליך משמעותי של שנה עם הקבוצות שלהם יוכלו להמשיך לשנה שניה, שלישית והלאה משם. 

כרגע זה תלוי מאוד במוטיבציה של אמנים ואין בתחום התרבות בארץ תמיכות לפעולה עצמאית־מתמשכת, בעיקר לא בתחום של אמנות פלסטית

אפרת: בקרוב מסתיים המחזור השלישי של תכנית ״החממה לאמנות מקום״ שתמכה כל שנה בתשעה פרויקטים של אמנים עם קהילות. זה כבר מספר לא מבוטל של אנשים שלקחו חלק, מעורבים, מדברים את השפה של המקום 

עוז: נכון, דוגמה ספציפית שאנחנו עוסקים בה הרבה – חרדים

עוז זלוף ואפרת פנר. צילום: עדי לם

עוז זלוף ואפרת פנר. צילום: עדי לם

יובל: אז אני רוצה להכניס עוד גורם למשווה והוא אותו גורם חמקמק של איכות, ולחזור למשפט – זה המקום היחיד שאמנים מקצועיים ומוכשרים יציגו ביחד עם תושב מהוואדי – אני או הקהל אמורים לשפוט את העבודות באותם כלים? איך אתם שופטים אמנות? מה הקריטריונים לאיכות? כי אני יכול לנחש שזה לא רק הלהציג, זה גם מה להציג. 

עוז – דיברנו על זה קצת בפודקאסט אבל אני לא זוכר את התשובה שלך אז אתה יכול לשנות אותה אם אתה רוצה…

עוז: זה מה להציג ואיך להציג. 

העבודות צריכות להיות טובות. בלי סייגים. להחזיק מטען שיכול לעבוד גם מחוץ לזירה החברתית הספציפית שבה הן נוצרו. אז קודם כל – אנחנו מציגים בעיקר מה שנולד אצלנו ולא דברים קיימים מן החוץ. תהליך יצירה ממוצע בחממה כולל לפחות חצי שנה של עבודת יצירה משתפת בשטח. 

בתהליך של עשרה חודשים יש ערימות של דברים שנוצרים, משנים צורה, מתפרקים, רובם מושלכים. אנחנו שואפים לעבודות שיכולות להחזיק סיפור או תצוגה גם שנים אחרי

עוז זלוף: את הגלריה של החממה עיצבנו כסלון, אתה לא בא ומסתובב בה בשקט, אתה מתיישב על ספה או על הטריבונה, שוהה בה, יש בה גם גלריה קטנה לקנה מידה של צופה יחיד. ואז הקרנת וידאו, או הצבת פסל נחווית אחרת מבחלל לבן וחשוף עם הד

אפרת: נכון. כל שנה מתחילה בתהליך מיונים שבנינו, שמנסה לענות ולדייק מראש את הבחירה של הפרויקטים והמציגים. אמנים מגישים הצעות לפעולה עם קהילה, הוועדה קוראת את כל ההגשות (אנחנו מדברות על מעל 100 בשנה), יש ראיונות ומפגשים מקדימים, מנסים לברור מראש ולדייק – מבחינת איכות המהלך, היקף הפרויקט, מספר המשתתפים ועוד.

בסוף החממה שייכת למוזיאונים. יש לה תו איכות והיא מחוייבת לשמור על סטנדרט, יש אוצרות מוקפדת וליווי של המהלכים גם לאורך כל הפעילות שלהם בשטח וגם כשמתכנסים לתצוגה. לאורך הזמן הצטרפו גם אוצרים של שאר המוזיאונים בתהליך המיון ובאוצרות התערוכות הסופיות. זה לא נכפה עליהם, הם בחרו להשתתף בגלל האיכות, בגלל שיש הבנה שיש לזה מקום גם בתוך המוזיאון

עוז: האיכות, והחיפוש שלה מחדש, היא לגמרי גורם מכוון של כל הספינה הזו.

כאוצר, אתה מוצא את עצמך מחוייב לתצוגה שתבטא את המטען האנושי והרעיוני שעומד מאחורי הרבה מהעבודות, אז יש גם עיסוק באיך להציג: יש עבודות אמנות שקוראות לאירוע, ולא בהכרח לתצוגת משך בחלל לבן.

את הגלריה של החממה עיצבנו כסלון, אתה לא בא ומסתובב בה בשקט, אתה מתיישב על ספה או על הטריבונה, שוהה בה, יש בה גם גלריה קטנה לקנה מידה של צופה יחיד. ואז הקרנת וידאו, או הצבת פסל נחווית אחרת מבחלל לבן וחשוף עם הד.

וגם בחלל התצוגה המוזיאלי יש הפתעות, לדוגמה שחר סיון ורועי כהן ערכו עשרות ארוחות מרובות משתתפים עם זרים בחיפה. עלה שם המון תוכן על אוכל וכאב, תשוקה, געגוע. באיזשהו שלב הם התחילו להכין את כל המאכלים שאנשים הביאו לארוחות ולשרוף אותם, עד שנוצרו פסלי פחם. בשביל התצוגה בנינו שולחן אוכל ענק. 

הפיסול הזה הוא פיסול חדש, שלגמרי עובר תצוגה מוזיאלית, אבל זו איכות חדשה, שנוצרת בתהליך שמרגיש כאיו הכל בו חי

תערוכת הכיף

יובל: אז מה יש בתערוכה שמוצגת עכשיו, שאצרו סתיו אבן זהב ומאיה פרת?

עוז: אוהו! תערוכת הכיף.

הפלוקסוס זה סגנון, או תנועה, שיצרו אמנים עם כל האנרגיה המהפכנית של שנות ה־60, ועם זריקת המשך ממהפכת הסטודנטים, בתחושה שהמוזיאונים וחללי התצוגה קוברים את האמנות, מחזיקים אותה במקום, מפרידים בין אמנות וחיים, ובין התפקיד המרדני והפוליטי שלאמנות יש בחברה.

אז פלוקסוס קרא לכל מה שלא יכול להתקבע בקוביה לבנה ״תערוכות״ נודדות של יצירות אמנות במזוודה, חוברות הוראות לביצוע של פעולות חריגות כמדיום אמנותי. תיאטרון רחוב, קברטים של נגינה על כלים מאולתרים, אמנות שימושית ולבישה.

סתיו ומאיה, כאוצרות וכאמניות, חוקרות את התחום על ידי ביצוע של פעולות ואירועי פלוקסוס, והחלטנו לתת להן את החממה ליצור את התערוכה שהן חולמות עליה. בנינו מרחב שיש לו המון אלמנטים, והוא מורכב מתכנית אירועים שמזמנת המון קבוצות וקהילות למוזיאון, וגם מארח המון אמנים לפעולות חריגות. 

יש סיורי האזנה לביוב, קונצרטים שנוצרים על ידי צעקות של הקהל שהאמניות מנצחות עליו, כלי נגינה מדיטטיביים, שולחן אוכל ליצירה של פסלים משאריות מזון ושיירי גוף כמו שיער וציפורניים, חדר דואר של אמנות דואר וגלויות שנוצרות בחממה שנשלחות למוזיאוני הפלוקסוס בגרמניה ובצרפת. המון.

באינסטגרם של החממה יש תכנית אירועים שמתעדכנת תדיר

שחר סיון ורועי כהן במוזיאון חיפה. צילום: אלי פוזנר

שחר סיון ורועי כהן במוזיאון חיפה. צילום: אלי פוזנר

תמר ניסים במוזיאון חיפה. צילום: אלי פוזנר

תמר ניסים במוזיאון חיפה. צילום: אלי פוזנר

אפרת: התערוכה הזו מושתת על אוסף של אירועים ופעולות שקורים תוך כדי תקופת התצוגה, ולאט מתווספים לחלל וממלאים אותו. התערוכה הזו מייצגת הכי טוב את המיקוד שלנו. אנחנו מחפשים איפה האמנות נוגעת ליחסים ולקשרים בין אנשים, נותנים לזה מקום ומרחב להתקיים ואז מציגים את זה

יובל: יפה. מה עוד? מה עוד חשוב להגיד לפני שניפרד? מה התכניות לעתיד?

עוז: מדי שבועיים אנחנו מארחים שיחות ופאנלים שמטרתם לתת כלים רעיוניים, מוטיבציות ורוח לאמנים, לחשיבה על התפתחותם ועל העתיד של האמנות. רותי דירקטור, גליה בר אור, אלעד ירון, רן וולף כבר היו. ועוד רגע אנחנו מוציאים קול קורא לשנה הרביעית של תכנית האמנים של החממה! אז מציע לעקוב אחרינו ולראות מה מגיע.

ואחרי שנה של עבודת שטח התערוכות של אמני השנה השלישית נכנסות לתנור, בשיתוף פעולה עם המוזיאונים. אין רגע דל

אפרת: חשוב לי להגיד שהחממה נולדה והתפתחה ממשבר למשבר. התחלנו עם הקורונה ועד שהתאוששנו ממנה נכנסנו לזמן מלחמה. זה חלק ממה שעיצב ומעצב את המקום הזה, הוא נותן מענה מיידי וחיי לזמנים האלו ולצרכים שמתעוררים כל הזמן. התערוכה הזו היתה צריכה להתחיל קודם ולאור המצב נדחתה. פרוץ המלחמה הוביל אותנו להבין שיש לנו תפקיד חשוב, אי של שפיות, של הבעה, של יצירה, של חיבור בין אנשים

עוז: ושיחזירו לנו את החטופים, זה הכי חשוב להגיד תמיד


פלוקסוס: הוראות לחיים אחרים
אוצרות: סתיו אבן זהב ומאיה פרת
חממה לאמנות מקום, שבתאי לוי 24, חיפה
בהשתתפות: אולגה איגורובה ואולג קורצג׳ין, אולריך טול וג׳ורג׳ פישר, שרון הלפרין, אמיל וולף, עופרי יוסף אזולאי ויוסי ווסה, שלומית לק, רוקסי מונטאנו, דיואן סיון, רותם פליטמן וקולקטיב הנוער היוצר של תנועת תרבות חיפה, יעל פרת, אודין שדמי, רותם שרף
נעילה: 22.2

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden