כל מה שחשוב ויפה
פיטר דויג במוזיאון ד׳אורסיי. צילומים: ענת אור מגל
פיטר דויג במוזיאון ד׳אורסיי. צילומים: ענת אור מגל

בין פריז לתל אביב ״פגשתי תקווה, ניסיונות לתקווה, אבדן תקווה״

ענת אור מגל ארזה רגשות מעורבים ובדקה איך פוגשים אמנות אחרי אפוקליפסה מקומית. בין פיטר דויג במוזיאון ד׳אורסיי למארק רותקו בפונדסיון לואי ויטון: חלק 1

בסוף ינואר, כשמטוסי הקרב המשיכו לרעום בשמים, כשהחדשות שלחו לעוד תהומות אפלים, הרגשתי צורך בהול לשנות מציאות, להיזכר שיש גם חיים אחרים. נסעתי לפריז. התוכנית הייתה לתפוס את התערוכות שתכננתי לאוקטובר, רגע לפני שיירדו. ארזתי רגשות מעורבים ותהיתי איך בכלל פוגשים אמנות, אחרי אפוקליפסה מקומית. 

אמנות היא הפצע, היא העיבוד, הריפוי; היא ההמשכיות, היא התקווה. ארזתי גם את המשפט הזה שכתבתי לעצמי בטיסה, ובימים הבאים כל חלק ממנו תפס נפח משל עצמו.

התערוכה הראשונה הייתה של פיטר דויג במוזיאון ד׳אורסיי. דויג, האמן הסקוטי החרוץ והענו, ידוע בעבודות הפיגורטיביות הענקיות שלו, כאלו שגם שוברות שיאים במכירות פומביות. התערוכה הייתה בנויה משני חלקים. הראשון, חלל פנימי מקומר ויפייפה, שבו הוצגו 11 עבודות. השני, ממש בסמוך, חלל חיצוני מואר, עם חלונות גדולים לנהר הסיין. שם הוצגו עבודות שדויג בחר מתוך אוסף המוזיאון. 

למזלי, רוב המבקרים במוזיאון עמדו בתורים ארוכים לתערוכה נוספת בקומה התחתונה, ואן גוך מהתקופה בדרום צרפת, וכך הייתי מוקפת בעבודות הענק של דויג כמעט לבד, בשקט המאפשר התבוננות.

המבט הקרוב ביצירות, כל אחת בגודל של כחמישה, שישה מטרים, מטביע בתוך המציאות האלטרנטיבית שדויג מציע. מציאות ללא זמן מוגדר, למרות הירח, השמש, ומוטיבים נוספים שחוזרים על עצמם בעבודות. אלו אולי מנסים לרמז על זמן, אך רק מעצימים את התחושה שיש פה משהו אחר: זמן מחוץ לזמן. 

המציאות האלטרנטיבית שדויג מציע היא מציאות ללא זמן מוגדר, למרות הירח, השמש, ומוטיבים נוספים שחוזרים על עצמם בעבודות. אלו אולי מנסים לרמז על זמן, אך רק מעצימים את התחושה שיש פה משהו אחר: זמן מחוץ לזמן.

הדמויות המופיעות בעבודות נראות קפואות, ומתקשרות בעיקר עם עצמן. המבט בהן מעורר טרנספורמציה שעוברת מאי נוחות, מהמציצנות לעולמם הפנימי, ועד לרפלקציה עצמית והזדהות. 

גודלן של הדמויות, אופן ההצבה בקומפוזיציה, שאב לעולם של הרהורים, אינטימיות, בדידות, שעובר דרך החופש במבע הציורי. הצבעוניות המתעתעת מוציאה אותנו מהמבט ההרגלי, הכתמים המופשטים מלאים חיים ותנועה. הקווים הפרומים, שלפעמים נראים מרושלים, סימני המחיקות, מחזקים את תחושת ההתמוססות פנימה. לצד זה, חוזרים בעבודות גרידים גאומטריים, כמו איזה רצון לקרקע, לתקוע יתדות בתוך כל הריחוף החלומי הזה; תמהיל כתב היד הדויגי.

במבט מרוחק יותר על העבודות, זו ליד זו, הדמויות המנותקות מתחברות במין סימן שאלה. כזה המעורר מחשבות על הזמן והלאות, בהליכה בדרך הארוכה הנקראת חיים. 

אם לרגע היה נדמה שאפשר להמשיך לצלול למחשבות ולרחף משם, החלק השני של התערוכה בחלל הבא, החזיר למציאות. הבחירות הראשונות של דויג מתוך האוסף, מציגות את סקאלת הקיום בשתי עבודות גדולות. על קיר אחד ניצבת העבודה של הנרי רוסו (Rousseau), ״המלחמה״, שבה האכזריות של בני האדם משתקפת בצורה ישירה וחריפה בסצנת שדה קטל, מה שנראה כמו צילום חדשותי מהמציאות הישראלית לאחרונה.

בצד השני עבודה של ג׳רום (Gerome) המציגה רוך, עונג ותמימות קריסטליות בדמות של זוג נאהבים, חלק שמבקש לשכנע מחדש שגם הוא קיים בעולם. בין שתי העבודות מוצגות בתוך תיבת זכוכית גדולה פסלי הרקדניות של דגה; עבודות שאת חלקן לא סיים, חלקן לא הוצגו ושימשו כמודל לציורים. באופן מסוים חוסר המושלמות הרגיש משכנע במיקום שבו הוצג. 

לצידם, וגם באולם הנוסף, עוד בחירות של דויג כללו עבודות של אבות האומה הציורית: וולאסקז, גויה, מאנה, סזאן, גוגן, וולארד ועוד. הוא יוצר ביניהן דיאלוג בהצבה, ומסביר את הבחירות.

זה לא רק הנושא, הוא מסביר, זה האופן שבו כל אחד השתמש בציור – סמיך ונוזלי, רך ומעושן, עקיף וישיר, בוטה ומסתורי, חלק ומחוספס. ההסברים הקטנים לצד העבודות מאפשרים מבט מחודש ביצירות המוכרות, וגם יוצרים שתחושה שדויג הולך לצידנו, ולוחש מילים של השראה.

שיחה עם אלוהים

אחרי שיחות הנפש עם הדמויות של דויג, אני מגיעה לרטרופרספקטיבה של רותקו, לשיחה עם אלוהים. התערוכה מוצגת בפונדסיון לואי ויטון ביער בולון. פה משאירים את האינטלקטואל לנוח, אין עיסוק בקונקרטי, ורק מתמסרים לרגש. באותו בוקר הכל היה לבן וקפוא ואנשים בכל הגילאים עמדו בתור במינוס שלוש מעלות כדי להיכנס. הרבה מאוד אנשים שהצטופפו בפנים מול העבודות, וזה היה החיסרון היחיד של התערוכה.

מעבר לזה מדובר באירוע: התערוכה מתפרשת על פני ארבע קומות ומציגה את ההתפתחות הכרונולוגית של היצירה. מהשנים המוקדמות של הציור הפיגורטיבי, עד לשלב שרותקו החליט שהוא נכשל, ושוקל להפסיק לצייר. בהמשך, התעוררות מחדש של הרצון לביטוי, שמוצא נתיב חדש בפרימת הקונקרטי ומעבר ההדרגתי לעיסוק במופשט. היה מרתק לראות את ההתפתחות בעבודות. כמו ללכת עם רותקו במעבדת מחקר גדולה, כשבדרך נושרות הדמויות, הקווים, ההגדרות המוכרות, ונוצרות חדשות.

מארק רותקו בפונדסיון לואי ויטון. צילום: Kate Rothko Prizel & Christopher Rothko - Adagp

מארק רותקו בפונדסיון לואי ויטון. צילום: Kate Rothko Prizel & Christopher Rothko – Adagp

מארק רותקו בפונדסיון לואי ויטון. צילום: Kate Rothko Prizel & Christopher Rothko - Adagp

מארק רותקו בפונדסיון לואי ויטון. צילום: Kate Rothko Prizel & Christopher Rothko – Adagp

מארק רותקו בפונדסיון לואי ויטון. צילום: Kate Rothko Prizel & Christopher Rothko - Adagp

מארק רותקו בפונדסיון לואי ויטון. צילום: Kate Rothko Prizel & Christopher Rothko – Adagp

מארק רותקו בפונדסיון לואי ויטון, לצד פסלים של אלברטו ג׳קומטי. צילום: Kate Rothko Prizel & Christopher Rothko - Adagp

מארק רותקו בפונדסיון לואי ויטון, לצד פסלים של אלברטו ג׳קומטי. צילום: Kate Rothko Prizel & Christopher Rothko – Adagp

באחד החדרים הוצגו עבודות שלראשונה מוצגות מחוץ למוזיאון הטייט בלונדון, Blackforms: חדר די חשוך ובו מספר עבודות כהות שנראות שחורות. בעבודות האלו, (מאמצע ועד סוף שנות ה־60), רותקו העמיק את חקירת היחסים בין האור בחדר, מהתאורת הספוטלייט לאור שמגיע מהציור. הוא יצר עבודות בצבעים אפלים, שנראים מרחוק אטומים והרמוניים, אבל שם לב שכשהתאורה בחדר מעומעמת, כמעט חשוכה, עדין בוקע אור ישירות מהציור עצמו. הציור ׳נפתח׳ ואפשר לראות את המורכבות והעומק של הצבעים. זה כבר לא שחור ואפל; אפשר לזהות גוונים עדינים של סגול  וחום, לפעמים גם ירוק, כחול ואדום, שיוצרים את התאורה.

רותקו ידוע כמי שלא נתן הסברים מה הוא מצייר ומה המשמעות, והיה מסור לתהליך עצמו ולחקירה. זה גם מה שהוא מציע למי שמתבונן בעבודות, תעזו לגלות, תתמסרו. To us art is adventure into an unknown world, which can be explored only by those willing to take the risks.

צריך רק לשבת מול העבודות ולתת להן להתגלות. בהתחלה יש רצון לחפש משהו ברור, הסבר אינטלקטואלי, פרשנות, ולאט לאט הזמזום נרגע, ומגיעה ההתמסרות; כמו שקיעה במדיטציה, עד שיורדים לקומה מינוס חמש במחשבות

בישיבה מול העבודות נזכרתי בחוויה ממיצב במוזיאון באי קטן ביפן. לפני שנכנסנו למבנה, המדריכה הסבירה שלא נראה כלום בפנים, שנצמד לקיר ונלך לאורכו עד שנרגיש ספסל. היא ביקשה שנשב על הספסל ונחכה. היא לא הסבירה למה. נכנסנו לחושך, שלא נאמר לעלטה, ממש לא ראו כלום. נצמדנו לקיר, הלכנו בחושך, היה ספסל, ישבנו עליו.

אחרי דקות ארוכות כשחשבנו שכבר כלום לא יקרה, פתאום הופיע פס אור עמום. לאט לאט הפך לאור שנראה ברור יותר. כולנו קמנו לבדוק מה זה ומאיפה זה מגיע. הסתבר שהאור הזה היה שם תמיד, וחדר דרך חריץ במבנה. ממש כמו הקלישאה, רק היינו צריכים להיות מספיק זמן בחושך, כדי לגלות את האור. 

אותו דבר בתערוכה: צריך רק לשבת מול העבודות ולתת להן להתגלות. בהתחלה יש רצון לחפש משהו ברור, הסבר אינטלקטואלי, פרשנות, ולאט לאט הזמזום נרגע, ומגיעה ההתמסרות; כמו שקיעה במדיטציה, עד שיורדים לקומה מינוס חמש במחשבות.

מארק רותקו, מס׳ 14, SFMOMA. צילום: Kate Rothko Prizel & Christopher Rothko - Adagp

מארק רותקו, מס׳ 14, SFMOMA. צילום: Kate Rothko Prizel & Christopher Rothko – Adagp

מארק רותקו, The Ochre; אוסף פיליפס, וושינגטון די-סי. צילום: Kate Rothko Prizel & Christopher Rothko - Adagp

מארק רותקו, The Ochre; אוסף פיליפס, וושינגטון די-סי. צילום: Kate Rothko Prizel & Christopher Rothko – Adagp

birds

בניסיון שמרגיש קצת אבוד לתאר מה כן הרגשתי, אשתף כמה משפטים שכתבתי בקומה האחרונה. מה שמתגלה זה מופע. מתוך הצבעים, החיבורים, המרווחים, המשחק עם השכבות, המעברים, והשקיפויות. פגשתי את כוחות העולם, את הטוב את הרע. פגשתי את כוחות הטבע, האדמה, השמש, השמים. פגשתי את הרבדים המעיקים בנפש האדם, עד כדי מלנכוליה עמוקה. אפילו פגשתי את תל אביב, באור ובים.

פגשתי תקווה, ניסיונות לתקווה, אבדן תקווה. פגשתי אלוהות, קדושה וטוהר. פגשתי אופל וערמומיות. אפשרתי לעצמי להתמסר לחוויה הדינמית, כשברור לי שהמטענים שהבאתי מישראל הקרועה, מנהלים את הדיאלוג. 

החוויה של הכתמים מוחשית, לפעמים ממש מתחשק להושיט את היד ולגעת. לפעמים היד כבר מרגישה את תחושת הפרווה, הנוצתיות, או את אפשרות הטביעה, וההעלמות בתוך הכתם. יש משטחי צבע שמרחפים בתוך הבד, שמיימים.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

3 תגובות על הכתבה

  1. עירית רייתן

    אין פורמט עיתונאי כתוב שקריאתו מרתקת אותי יותר מהכתבות הנפלאות שלכם. אם זה היום בכתבה על הגן במוזא"י וביקור בתערוכה של דויג ורותקו. זה מרחיב את הדעת ותורם ליצירתי האישית. אז..תודה!

  2. מיכל בן ארי מנור

    לקרוא אותך זה כמו להיות שם בעצמי. כתבה מעולה שנוגעת הן במיינד והן ברגש

  3. לילך

    כדאי לציין בתחילת הכתבה על תערוכות פריס-ברחתי לפריס כי פחדתי מהמלחמה. זה יהיה כנה, עניני, אין צורך להתבייש.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden