כל מה שחשוב ויפה
קרינה שור. Silence, Full stop
קרינה שור. Silence, Full stop

Silence, Full stop: ממואר של הרבה גוף והרבה נפש

הרומן הגרפי של קרינה שור, שכתוב באנגלית ויצא לאור בארצות הברית, מתאר את חוויותיה כילדה ונערה שעלתה מרוסיה לישראל. יש בו קושי, הדחקה וטריגרים מכל סוג, שמתוארים בגרפיות מופלאה, כואבת וכנה

הממואר הגרפי של קרינה שור הוא טקסט כואב, עמוק וכנה. הוא גם, וסליחה על הניסוח המוזר, אחד הרומנים הגרפיים הכי גרפיים שקראתי. כל תחושה פיזית בגוף מתורגמת לאיור מוחשי, צבעוני וחד. כל רגש מתואר באיור מדויק, מפורט וסוער. ומכיוון שיש בספר הזה הרבה גוף והרבה נפש, זה מצטבר לעומס קיצוני. התקציר שלו מבהיר שלא יחסרו כאן טריגרים שיש להישמר מהם: טראומה, אלימות מינית, סמים, התמכרויות לסמים, מין והפרעות אכילה.

קרינה שור הוא שם העט של המאיירת הישראלית אלינה גורבן, והרומן שראה אור לפני כמה חודשים באנגלית בארצות הברית, מציג את סיפור התבגרותה בישראל של שנות ה־80 וה־90. תחת הכותרת Silence, full stop (שיכולה אולי להיות מתורגמת כ״שתיקה מוחלטת״ או אולי ״שתיקה, נקודה״), היא מציינת שזהו ממואר ולא אוטוביוגרפיה, מה שאכן איפשר לה את החופש לעסוק בזכרונות, להשתחרר מהכרונולוגיה כשצריך, ולתת מקום גם לכתיבה אסוציאטיבית. הקו העלילתי־כרונולוגי הוא ברור ורציף, מילדות בקישינב ועד לסוף גיל ההתבגרות, אבל משובצים בו גם חלומות, מחשבות, קטעי יומן וזכרונות מהעבר.

זה עובד היטב, משום שהעניין המרכזי ברומן הזה הוא אכן העבר והאופן שבו הוא מעובד לחוויות חיים. למספרת יש בהתחלה זיכרון עמום של דבר רע שקרה בילדותה, איזה אופל שמשויך לדירה הראשונה והמתפוררת שבה גרו כשרק הגיעו לישראל, אבל הוא מתבהר קליפה אחר קליפה לאורך השנים. הוא בנוי בצורה כל כך מדורגת וחכמה, מדמה היטב עבודת הדחקה ושליפה משם.

הזיכרון הפותח הוא זיכרון של טביעה בים. באופן מפתיע, לא מתואר מאבק, חרדה, הישרדות – אלא להפך – מתוארת הקבלה המוחלטת של האין, השלווה וההשלמה עם המצב. מה שכואב ואפילו אלים הוא הבריאה המחודשת, השליפה המהירה מהמים וההחזרה לחיים. מהרגע הזה ואילך, תנסה הילדה ובהמשך הנערה להתמודד עם חייה מתוך הידיעה הראשונית הזאת – יש מוות, הוא השקט והשלווה, והחיים – הם מה שצריך להתמודד איתו עד אז.

הנוף ישראלי, הבתים, הרחובות, האנטנות ודודי החשמל על הגגות. ההתבגרות בשנות התשעים קשורה לעולם הגדול ולכן ההקשרים התרבותיים הם בהתאם. ברור שהיא לא שומעת את משינה, אלא את System of a Down ואת Air

הפיתוי הוא עצום. באפי שרה על זה כבר קודם, על השליפה הכואבת מגן העדן, מהמקום שבו לא היה שום כאב, פחד או ספק. היא הייתה צריכה עזרה מחברים כדי להבין את מה שקרינה תבין היטב רק מתוך ניסיונה האישי – על בשרה ועם ההתבגרות – שהחיים הם לא אושר גדול, אבל פשוט צריך לחיות ולנשום כדי לעבור אותם. אין ברירה.

קרינה היא אאוטסיידרית כבר מילדות, כיהודייה בעולם שבו יש רק טובים (רוסים) ורעים (גרמנים), אבל התווית הזו תישאר איתה גם בארץ. היא אמנם עלתה לישראל עם הוריה ואחותה הגדולה, וגם עם כל המשפחה המורחבת, אבל כבר מהתחלה המסגרת הזו לא סיפקה לה את המעטפת הדרושה. הם אמנם לא היו יותר ״יהודים״ אבל בהחלט היו ״רוסים״, הדברים היו יקרים ובלתי מובנים, הם גרו בשכונה מחורבנת ועלובה מעל מוסכים. כל זה היה איכשהו בסדר, ״עד שהדבר ההוא קרה. הדבר שמעולם לא דיברנו עליו״.

הנוף ישראלי, הבתים, הרחובות, האנטנות ודודי החשמל על הגגות. ההתבגרות בשנות ה־90 קשורה לעולם הגדול ולכן ההקשרים התרבותיים הם בהתאם. ברור שהיא לא שומעת את משינה, אלא את System of a Down ואת Air. הספר כתוב אנגלית, אף שזו לא שפה שמדוברת ברומן כלל – הדמויות בו מדברות רוב הזמן עברית.

בשני מקומות יש ביטוי לשפות זרות: רוסית – כשמתואר גן הילדים שאליו הלכה במולדתה ולמדה שיר ילדים של פושקין (אז קיים תרגום בתוך הטקסט); ועברית – ביום הראשון בכיתה כאן (שלא מתורגמת) כדי להדגיש את הזרות ואת חוסר ההבנה של הילדה הקטנה. זה עובד היטב, אבל גם מסמן את קהל היעד בצורה ברורה. כך קורה גם כשיש פתאום משהו שאולי לא יבינו מחוץ לישראל כמו יום כיפור או מלחמת המפרץ, או המנהג הרוסי ״לשבת בשביל הדרך״, שמקבלים כוכבית למטה עם הסבר.

הסוד שצריך להדחיק

מלחמת המפרץ שמתחילה כמה שבועות אחרי הגעתם, רק מדגישה את הזרות. הם לא מבינים, האחות הגדולה צריכה לתרגם להורים ככל יכולתה, המספרת בכלל לא יודעת שהיא אמורה לקשט את הקרטון של מסיכת האב״כ, ובטח שלא יכולה לבקש מההורים לקנות מדבקות. המצב משתפר קצת עם הזמן, הם עוברים לשכונה קצת יותר טובה, היא מצליחה לקבל נעליים מאמריקה וכבלים בטלוויזיה, אבל זה היה קצת מדי ומאוחר מדי, והתווית ״אאוטסיידרית״ כבר דבקה בה – מבחינת החברה, אבל בעיקר מבחינת התפיסה העצמית שלה.

בכל מקרה, זה העולם שמוכר לה, ורק לקראת סוף הרומן מתפתחת אצלה שנאה למקום הזה, אבל כזו שאינה ספציפית אלא משולבת בשנאה הכוללת שהיא חשה: ״כל אחד כאן הוא פאקינג משעמם, וגם אנס או גזען. או שניהם״.

זהו רומן התבגרות, ולכן באופן מתבקש, יש בו אינספור התייחסויות לגוף המשתנה. למשקל, לחזה, לדימוי גוף, לחצ׳קונים, לגשר בשיניים, למיניות מתפתחת. זה חי כל כך. כל רגש ותחושה מתוארים באיור חזק; כמעט אפשר להרגיש את הדם אוזל מפניה ונשפך על הרצפה ברגע המסעיר של הגניבה מהחנות, את השיעולים שלה אחרי הסיגריה הראשונה, את האופן שבו הבטן יוצאת החוצה מהג׳ינס והידיים שמנסות להסתיר את זה.

הסוד שצריך להדחיק מצליח להישאר שם, עד הרגע שהיא מתחילה לחוות מיניות כאדם מתבגר. זו מחשבה איומה שיש קשר בין אלימות מינית לגילויי מיניות ראשונים ותמימים, והיא מקבלת ביטוי מחריד לכך ברומן. הנשיקה הראשונה עם האהבה הראשונה מציפה אותה בזיכרון. ברומן זה מופיע בו זמנית בדף אחד, של אצבעות שחורות עוטפות ילדה קטנה. העמוד שלאחר מכן מראה ניקיון אובססיבי של הפנים, השיניים, הידיים, שלא מתאים לרגע החזרה הביתה מהנשיקה הראשונה. משהו נשבר בה. שלושת העמודים האלו כל כך מדוייקים, ושוב, כל כך ברורים בגופניות שלהם.

בוקס אפילו חזק יותר בבטן מגיע מיד לאחר מכן: ״הכל התפרץ ממני כמו הר געש. עשר שנים של שתיקה. […] אבא לא האמין שאני זוכרת את זה […] ראיתי בעיניים של המשפחה שלי שהם כואבים כמוני. שהם כואבים כמו אז״. כילדה, היה לה את הכוח לחלץ את עצמה מהסיטואציה, לספר הכל למבוגרים שסביבה, מיד ובלי פילטרים ואפילו להתלונן במשטרה, אבל היא התבקשה לשתוק, לטובתה ולמען הוריה, אז סגרה את הסוד עמוק בתוכה. היא מבינה ש״זה שלי עכשיו. כל האוקיינוס הזה״.

ההתמכרות לריגוש משלבת התנסויות מגוונות – גראס, הרואין, קוקאין, אקסטזי, ריטלין וכל דבר אחר שקיים בסביבתה, עם חיפוש מתמיד אחרי סקס עם גברים. שורה ארוכה של חלקי פַנים של גברים מבהירה שאין בליבה משהו לאדם שאיתה, רק הרצון שימשכו אליה

באופן אירוני, החשיפה הראשונה שלה לעישון ולסמים הייתה דרך בית הספר. במסגרת שיעורי חברה ותוכניות מניעת שימוש בסמים (שאני מקווה שהספיקו להשתפר מאז שנות ה־90) הם צופים בכיתה בסרט ״יומן נעורים״, והסצינה שבה לאונרדו דיקפריו בהיי אחרי שימוש ראשון בהרואין משיגה לפחות מבחינתה את התוצאה ההפוכה לחלוטין. הרומן מדגיש את היופי והחיות שבריצה בשדה הפרחים, את גל החום שממלא אותו ושוטף החוצה כל כאב, אשמה ועצבות. ״הם אומרים שזה יכול לקרות לכל אחד, אבל איך אני יכולה לעשות שזה יקרה לי?״, היא חושבת ומקווה להצליח יום אחד להיות מנותקת מהעולם, חופשיה, קול.

בהזדמנות אחרת וכדי להדגים לחץ קבוצתי, מוזמנים כל התלמידים למסיבה במקלט בית ספר, ומחולקים להם ג׳וינטים עם נסורת כדי שיעשנו וישתעלו. בשלב זה אף אחד מהמורים או התלמידים לא חושש שדווקא היא תיפול לסמים, וזה בדיוק אחד הדברים שהיא דוחף אותה לשם, ״להראות להם״ שהיא יכולה לשקר, לגנוב, לעשות סמים, למות.

ההתנסות הראשונה עם עישון ועם חציית גבולות היא עם סיגל, החברה הכי טובה מהילדות. היא זו שחשפה אותה לאוכל מקומי (חומוס, פיתה ומלפפון חמוץ) ולתרבות הרלוונטית (ברביות, משמר המפרץ, הנסיך המדליק מבל אייר). עם סיגל היא מתנסה בעישון, מבינה מה זה אומר ״להתלבש סקסי״, ולומדת איך גונבים מצית ומתמכרים לריגוש.

והנה הדגמה קטנה למחשבה מאחורי כל פרט ברומן הזה: היא אומרת ״כמו כל דבר טוב בחיים, עישון היה מכאיב ודוחה בהתחלה. אחר כך היה לזה טעם של החופש״. החופש מרגיש כמו ריח של קיץ, צבוע בצבעי אדום־כתום, מחבר ברגע לתמונה של דיקפריו בשדה הפרחים. ברגע הזה של החום והחופש לעשות כרצונה, היא הייתה מאושרת. זו התחושה שהיא תמשיך לחפש עד שתצליח להיות כמותו ממש.

birds

ההתמכרות לריגוש משלבת התנסויות מגוונות – גראס, הרואין, קוקאין, אקסטזי, ריטלין וכל דבר אחר שקיים בסביבתה, עם חיפוש מתמיד אחרי סקס עם גברים. שורה ארוכה של חלקי פַנים של גברים מבהירה שאין בליבה משהו לאדם שאיתה, רק הרצון שימשכו אליה. הכל הופך חסר משמעות, גם הרצונות שלה: ״אתמול ביקשתי חיבוק ובמקום זה קיבלתי שני היקים על הצוואר כדי להזכיר לי שלאף אחד לא אכפת ממה שאני רוצה״. מכיוון שהרומן הזה מצטיין בוויזואליות שלו, כל חווית סם מתוארת אחרת: אקסטזי גורם להכל להיות צבעוני, נמס, רועש. הרואין מנתק מהמציאות לחלום רומנטי, מלנכולי, שבו לא צריך שום דבר.

״רציתי לעשות בינג׳ על הכל ואז להקיא הכל. האובססיה להתנקות דרשה להתלכלך קודם״. היא פוגשת עוד ועוד גברים איומים. חלום נורא ומפורק מציב אותה בגילים שונים עם גברים ועוד גברים דוחים ורעים. ההתמכרות לסמים מוחלפת בהפרעת אכילה כפייתית, ואחרי כמה שנים קשות הגוף כבר לא עומד בזה וקורס. הספר לא מלווה אותה גם בתהליך הניקיון וההחלמה. זה קורה בין השאר במקביל להתמקדות בציור ובאמנות, אבל זה לא מענייננו בשלב זה.

הסוף של הספר יפה כל כך. הוא מעורפל, מסתורי, פתוח לפרשנות, אבל מתקשר היטב לפתיחתו, יוצר מעגל שלם. יש בו חזרה אל הבסיס, אל הנשימה. כל הפסקה של נשימה היא קצת מוות, כל נשימה מחודשת היא קצת בריאה מחדש. מעגל נשי של לידה, דימום, התבגרות, מוות. היא כותבת: ״דבר אינו חדש, כל מה שאני פשוט ממשיך במעגל האינסופי של כאב ושמחה. מה עוד יש, חוץ מלהמשיך לנוע במעגל הנשימה?״. היא צוללת אל תוך המים, אל תוך הטראומה, ובוחרת לנשום, להחזיר את עצמה למעגל החיים. ואז, לשחרר.

עמוד ההקדשה בפתיחת הספר מבהיר שפיסת החיים המתוארת בו עיצבה את חייה של היוצרת, ועכשיו היא מוכנה להשאיר אותה מאחור. עם סופו של הרומן הכואב והעוצמתי הזה, אפשר רק לאחל לה בדיוק את זה ולהמתין לרומן הבא שכבר נמצא בעבודה.


קרינה שור | Silence, Full stop: A Memoir
Street Noise Books, ניו יורק; 2023

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden