One Love: לאייקון כמו בוב מארלי מגיע יותר

אינפלציית הביופיקס ששוטפת אותנו בשנים האחרונות לא מראה סימני האטה, וכבר הפסקתי לספור כמה כאלה כבר קיבלנו השנה ובכלל. שנת 2024 עוד לא פקחה את העיניים במלואן וכבר ניצב בפתחה ביופיק בניחוח קנאביס וראסטות: ״בוב מארלי One Love״. הסרט, שקיבל את ברכתם של בני משפחת מארלי, הוכתר כיצירה החוגגת את חייו של האייקון הג׳מייקני, שהכיר לעולם את דת הראסטאפרי, ניסה להוביל שינויים חברתיים ופוליטיים ואף ספג בגופו כדורים למען מטרות אלו. ובכן, אני לא בטוח באיזה סרט צפו בני משפחת מארלי, אבל זו בטח לא חגיגה ובטח לא הסרט שאמן בסדר גודל של בוב מארלי היה צריך לקבל.

נקודת הפתיחה של One Love מקורה בהחלטה של מארלי לקיים הופעה גדולה שתאחד את הקצוות הפוליטיים בג׳מייקה של שנת 1976, כשהיא שורצת כנופיות והאלימות גואה ברחובותיה. ההופעה הזו לא באה בטוב לכמה ראשי כנופיות שמנסים להתנקש בחייו של מארלי, אשתו ריטה ואמרגנו דון טיילור. בניסיון לשמור על חייו וחיי משפחתו, מארלי נוסע עם להקת ה״וויילרס״ לאנגליה, שם יקליט את תקליטו החשוב והמשפיע ביותר – ״אקסודוס״.

לא בטוח שקינגסלי בן אדיר (״ברבי״), המגלם את מארלי, הוא הבחירה הנכונה. ההופעה שלו (גם זו הפיזית עמוסת השרירים) מוגזמת ולעתים מרגישה יותר כמו קריקטורה של מארלי מאשר גילום אותנטי של האיש עצמו. לצדו משחקת לשאנה לינץ׳ (״ג׳יימס בונד: קוואנטום של נחמה״) את ריטה מארלי. גם היא לא מספקת את הסחורה.

שני השחקנים הבריטים מתאמצים לגלם דמויות בעלות מבטא ג׳מייקני כבד, אבל יוצא להם הפוך ולפעמים אפילו מצחיק. בנוסף למבטא הלא מוצלח, דמויותיהם של בוב וריטה נעדרים כל עומק או מורכבות, כמו דמויות אחרות בסרט שאפשר לקרוא להן בבטחה – זניחות. כתוצאה מכך, ברוב דקותיו הלא ארוכות מרגיש הסרט רדוד ושטחי, שלא מנסה לחקור לאורכה ולרוחבה את אישיותו המהפנטת של בוב מארלי.

הסרט רץ בהילוך מהיר וישנה הרגשה שהתסריט נכתב בחיפזון. אם אתם לא מעריצים נלהבים של האיש והגאנג׳ה, סביר שתצאו מהסרט הזה בדיוק כמו שנכנסתם אליו – עם אפס ערך מוסף והבנה מעמיקה לגבי מיהו בוב מארלי האדם, מעבר ליצירות שלו

הסרט רץ בהילוך מהיר וישנה הרגשה שהתסריט נכתב בחיפזון. אם אתם לא מעריצים נלהבים של האיש והגאנג׳ה, סביר שתצאו מהסרט הזה בדיוק כמו שנכנסתם אליו – עם אפס ערך מוסף והבנה מעמיקה לגבי מיהו בוב מארלי האדם, מעבר ליצירות שלו. אפילו אירועים משמעותיים בחייו כמו גילוי סרטן המלנומה שלבסוף הרג אותו לא מקבלים עומק רגשי, הרחבה או התייחסות יתרה.

בסצנה מסוימת מארלי מקבל עצה רפואית לכרות את הבוהן ברגלו בכדי שהסרטן לא יתפשט בגופו. הוא משיב בשלילה, ושם זה מסתיים. אין הסבר, אין המשכיות ואין התייחסות לעובדה כי התשובה השלילית קשורה באמונתו האדוקה של מארלי בדת הראסטפארי, לפיה יש להשאיר את הגוף שלם. אבל מה זה משנה? בואו נעבור הלאה לסצנה הבאה.

אם המטרה של יוצרי הסרט הייתה לספק ביופיק קליל ולא מתאמץ על אחד מגיבורי התרבות הגדולים שדרכו על האדמה, אז אפשר להכתיר את הסרט הפשטני הזה כהצלחה. מנגד, גם סרטים קלילים כאלה צריך לדעת לעשות בחוכמה, ובמקרה הנ״ל הוא סתם נעשה ללא מחשבה תחילה. אין בו עניין, וכל ניסיון לייצר עומק חזותי או תמטי מעלה חרס (יעידו על כך הדיבורים הבלתי פוסקים בקרב הצופים באולם 6 בפלאנט איילון).

בזמנים שבהם מוקדשות שעות רבות לביופיק מוזיקלי (״אלביס״ ארך קרוב לשלוש שעות), להקדיש שעה וחצי לסיפור של אחד האייקונים הגדולים והחשובים בתרבות הפופולרית הוא בבחינת פשע. בחייו הקצרים, בוב מארלי היה אמן בעל השפעה עצומה ויכולות חד פעמיות לאחד את קצוות הגלובוס בעזרת שירים, שממרחק הזמן הם מאוד נאיביים. שום סצנה, שורה או פריים בסרט לא מצליחים ללכוד את הקסם של האיש החד פעמי הזה. וכמו שנכתב בפסקה הראשונה – בוב מארלי זכאי וראוי לסרט הרבה יותר טוב מזה. אבל היי, לפחות יש בו שירים טובים.

---

בוב מארלי One Love
בימוי: ריינאלדו מרקוס גרין
107 דקות; ארצות הברית, 2024
2 כוכבים