כל מה שחשוב ויפה
אנטומיה של נפילה. צילומים: קולנוע חדש
אנטומיה של נפילה. צילומים: קולנוע חדש

אנטומיה של נפילה: עלילה פשוטה, כמעט בלשית, קולנוע מרהיב

הזוכה בפרס דקל הזהב 2023 ובאוסקר 2024 לתסריט המקורי, הוא סרט חכם, מפעים וטורד מנוחה, עם משחק נפלא ומטלטל

היה רגע בצפייה שרציתי לקום ולהגיד לדמויות (על המסך) תפסיקו. הגזמתם. גם אם מדובר בחקר האמת אתם לא יכולים להמשיך עם זה. זה לא היה רגע של איזו אלימות שאי אפשר היה להכיל, ולא מציצנות שעלתה על גדותיה. כלומר היה בו אולי גם את כל זה, אבל לא בגלל זה רציתי לעצור אותם.

זה היה רגע קולנועי דק מן הדק, נפלא וחורך את הנשמה בו זמנית. היה בו ילד אחד שבבת אחת הוסר המסך שבינו לבין מה שמתרחש בין הוריו, זה שאמור להגן עליו מפני מה שאמור להיות רק בינם לבינם, או ליתר דיוק להגן עליו מפניהם.

הרגע הזה, כמו התסריט המבריק, הופכים את הסרט ״אנטומיה של נפילה״ – שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ובאוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר – לסרט חכם, מפעים וטורד מנוחה, עם המשחק הנפלא והמטלטל של סנדרה הולר (שהיתה מועמדת עליו לאוסקר).

העלילה של הסרט פשוטה ולכאורה כמעט בלשית: סנדרה היא סופרת מצליחה. בעלה מצא את מותו בנפילה מחלון הקומה הגבוהה בביתם. אף אחד מלבדם לא היה בבית כשכל זה קרה, את הגופה מצא מישהו שהגיע הביתה מבחוץ. מה שמניע לכאורה את הסרט הוא שאלה כמעט בלשית – האם מדובר בהתאבדות או ברצח?

ככל שהסרט מתקדם עולה שאלה אחרת, רחבה בהרבה, האם מישהו מלבד שניהם יכול להכריע בשאלה הזו? כלומר האם מישהו יכול בכלל לדעת, בוודאי שלהכריע, מה קרה או קורה בין שני אנשים? ובו זמנית, האם מותר (מהבחינה האתית) או אפשר להשאיר את השאלה הזו פתוחה ולחיות איתה ככה.

אבל סיפור של רצח או התאבדות, בוודאי כזה שמעורבת בו דמות ״מפורסמת״, לא יישאר בין כתלי הבית, ואפילו לא בין כתלי בית המשפט. מה עוד צריך לסיפור רכילותי טוב שמעורבות בו דמויות עם הילה כזו או אחרת, ומי מוכן לוותר עליו בשם חוסר היכולת לדעת או בשם הזכות לפרטיות?

אם במדורי הרכילות אפשר יהיה לרמוז רמזים על נטיות מיניות, בגידות, רמזים מקדימים לנטיות אלימות, בזירה המשפטית צריך להישאר לכאורה ענייניים וצריך להביא ראיות: האם היא דחפה אותו אל מותו או שהוא בחר לקפוץ אליו. אבל איך עונים על השאלה הזו?

בין הבית הפרטי לבית המשפט 

הפתיחה של הסרט היא מלב הדברים, בסצנה נהדרת שקורה בה דבר והיפוכו. שתי נשים יושבות במה שנראה כמו סלון או חדר מגורים ביתי מרווח צבעוני ומזמין. יש שם חלונות גדולים עם נוף פתוח ואור, צבעוניות נהדרת, ספרים, וטעם אישי של אנשים עם אהבה ליופי, לחכמה. הבית הוא בקתה מבודדת בהרים מושלגים.

די מהר מסתבר שאחת מהנשים היא סטודנטית שבאה לראיין את סנדרה, הסופרת שהיא כל כך מעריכה. ברקע יש מוזיקה מחרישת אזניים שמגיעה, כפי שמסתבר, מחדר העבודה של בן זוגה של הסופרת. שני אנשים מוכשרים ויצירתיים גרים בבית הזה.

אבל בעוד שהסטודנטית מנסה להעלות השערות או שאלות על היחס שבין הכתיבה של הסופרת לבין החיים הממשיים שלה, הסופרת עצמה מנסה לקחת את הראיון למקומות אחרים. מעניין אותה יותר להבין למשל מי זו הסטודנטית שיושבת מולה. היא מציעה ראיון מסג אחר, שבו זכות השאלה תעבור ביניהן; כלומר, היא תענה על שאלה ואז בתורה תשאל את הסטודנטית שאלה משלה. 

ככל שהשיחה מתפתחת אי אפשר שלא להבחין באיזה צליל, שלא לומר קול רם, של פלירטוט באוויר. אי אפשר שלא להבחין במבוכה של הסטודנטית, ובו זמנית כל הפלירטוט הזה נדמה לפעמים דווקא כדרך להדוף את הסטודנטית, להרחיק אותה ממה שמתרחש בבית או בחייה של הסופרת, לכוון את המבט שלה למקום אחר. האם המוזיקה מחרישת האזניים שהבעל משמיע למעלה בחדרו מבקשת לעשות את אותו דבר?

זו סצנה נפלאה כי היא עשויה בדיוק מאותם חומרי חיים חמקמקים ומלאי שכבות, שאי אפשר להחזיק בהם בוודאות, והיא נפלאה כי היא מתחילה לכאורה מהצדדי ובו זמנית מחזיקה את כל הסיפור כולו.

זה קולנוע מרהיב לא רק בגלל התסריט המבריק, לא רק בגלל המתח שהוא בונה, לא רק בגלל השכבות הרבות של הדמויות ושל העלילה, אלא גם בשל השימוש שהוא עושה במרחב ובמבט. אבל המרחב הוא לא רק ״לוקיישן״; הוא הופך להיות כמעט דמות, בוודאי מושא חקירה

האם יש פה אשה שמפתה באמצעות סיפור אחד, אבל מסתירה סיפור אחר? האם יש פה דמות עם כנות יוצאת דופן, כנות כמעט מביכה או מקוממת, או מישהי שמחזיקה את החוטים אצלה ומשחקת בהם כמו בבני האדם שסביבה? האם היא רק סופרת של בדיון או שהיא כותבת גם בפועל את חייהם של אחרים? האם אפשר בכלל להכריע בין האפשרויות האלה? והאם בהכרח האחת מבטלת את השנייה?

זה קולנוע מרהיב לא רק בגלל התסריט המבריק, לא רק בגלל המתח שהוא בונה, לא רק בגלל השכבות הרבות של הדמויות ושל העלילה, אלא גם בשל השימוש שהוא עושה במרחב ובמבט. הסרט כולו נע בין שני מרחבים מרכזיים, הבית הפרטי ובית המשפט. אבל המרחב הוא לא רק ״לוקיישן״; הוא הופך להיות כמעט דמות, בוודאי מושא חקירה.

כשסנדרה מטפסת למשל בין הקומות, עוברת בחללים השונים של הבית, (והמצלמה עושה זאת שוב ושוב לאורך הסרט) היא (והמצלמה, והצופה) לא רק מחפשת איזה דבר, אלא בהרבה מובנים מספרת את הסיפור של הזוג הזה דרך המרחב שבו הם חיים. כאילו המרחב הוא לא רק עד אילם לחיים שמתחוללים בו, אלא הוא עצמו מעורב בהם, שלא לומר יוצר אותם.

וזה קולנוע מרהיב גם בגלל האופן שבו הבעל המת נוכח בתוך החקירה הזו ובסרט. באיזה אופן פרדוקסלי, לא רק העדות עליו נוכחת, אלא הוא עצמו כמעט נמצא שם. אבל ה״ההוא עצמו״ הזה הוא כל הזמן חמקמק. האם יש דבר כזה בכלל ״הוא עצמו״?

birds

כך לדוגמה, הגוף הממשי שלו נוכח בפתיחת הסרט, ולרגעים המצלמה מתבוננת בו (והצופה איתה) ערום ומופשט, אבל ההתבוננות עליו ככל שהיא קרובה מאפשרת לראות אותו רק בחלקים ומן הגב, אי אפשר לתפוס את כולו במבט. או כשבבית המשפט (באותה סצנה שרציתי שתיפסק) קהל המושבעים, השופטים, אשתו, עורכי הדין, והבן שלהם, מקשיבים להקלטה של שיחה בינו לבין אשתו (שיחה שהוא הקליט מבלי ידיעתה של בת זוגו), ״הקול שלו״ נוכח באולם באיזה אופן מלא ושלם.

אבל האם הקול הזה הוא עדות מכריעה או שהוא חלק מתמונה מורכבת, גם שלו עצמו, בוודאי של היחסים שלו עם בת זוגו? כלומר האם יש בכלל דבר כזה ״הקול שלו״, האם אפשר ״להחזיק בו״? והאם ״ראיית הזהב״ בדמות עדות של פסיכולוג שהכיר מקרוב מאפשרת לכאורה לראות את הסיפור כמו ״שהוא באמת״, או שגם שם בחדר בין מטופל למטפל האמת היא חלקית או מעוותת או אפילו רק דרך מניפולטיבית להסתיר (גם מעצמו) סיפור אחר?

היופי והחוכמה של הסרט הזה קשורים גם בכך שהוא בוחן שאלות כמעט עקרוניות, על היחס לדוגמה שבין חומרי המציאות לבין הבדיה שכותבים מהם סופרים, עורכי דין, עיתונאי רכילות ואפילו שופטים. או על שאלת האפשרות לראות מבחוץ את הדבר החמקמק הזה שבין שני אנשים, את הדבר היקר או הנורא, או הגם וגם הזה שיש רק בין שניהם. או על האופן שבו עוורון וראייה, כמעט כמו בטרגדיה יוונית, קשורים לא רק בידיעה או בהכרה, אלא בגורל שאי אפשר לשאת.

השאלות הגדולות לא נשארות ערטילאיות, והסרט מחויב קודם כל לדמויות ולסיפור שלהן. במילים אחרות, לפני ואחרי השאלות העקרוניות האלה, קודם כל יש אנשים. ובסרט הזה הם דמויות בשר ודם, חידתיות, מורכבות, מלאות, ונכנסות אל הלב. הלכתי איתם ואיתו הרבה אחרי הצפייה.


אנטומיה של נפילה
בימוי: ז׳וסטין טרייה
צרפת, 2023, 151 דקות
5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden