כל מה שחשוב ויפה
גל פרימק נג׳רי. צילום: דניאל בטש
גל פרימק נג׳רי. צילום: דניאל בטש

גל פרימק נג׳רי רוצה שגם אלו שגריינדר לא מניע אותם ביום־יום, יראו אותנו, יראו אותו

קורדובירו 22, סרטו הקצר של גל פרימק נג׳רי, מציג את חיי היום־יום של הקהילה הגאה בישראל: ״גלילה אינסופית בין מאות פרצופים ביום, אינטראקציות רדודות ושיחות נבובות, שמובילות למפגשים רובוטיים ומנותקים מרגש״

יובל: הי גל, מה שלומך? איך אתה בימים המורכבים האלו?

גל: הי יובל, כיף לקרוא אותך, אני בסדר, עד כמה שאפשר להיות בסדר. משתדל להעסיק את עצמי בתנועה ואנרגיית חיים כדי לשכך ולרכך את שקורה

יובל: כן, יצירה ותנועה זה חשוב. ואנחנו פה כדי לדבר על הפרויקט האחרון שלך, הסרט ״קורדובירו 22״ שעשה קצת סיבוב פסטיבלים ועכשיו גם אנחנו יכולים לצפות בו בהקרנות בתל אביב. רגע לפני שנדבר עליו, מעניין אותי איך התגלגלת לעשות סרט, כי אני בכלל זוכר אותך כבוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (אני רוצה להגיד לפני 10 שנים? קצת יותר?)

גל: אתה מאוד מדויק, סיימתי ממש לפני עשור, ב־2014, את המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. וזו שאלה מצוינת: עברתי הרבה גלגולים בחיים בהקשרים של יצירה, וויז׳ואל בכל צורותיו ריתק אותי תמיד ותמיד הובלתי את עצמי לעיסוק בו דרך מדיומים שונים ומשתנים.

בתיכון הייתי במחלקת האמנות הפלסטית של תיכון לאמנויות בתל אביב והתמחיתי דווקא בציורי שמן, צילום ופיתוח פילם, רישום ופיסול בברזל. בצבא שירתתי כמעצב ביחידת ההסרטה של דובר צה״ל והתמחיתי במיתוג ובתקשורת חזותית מודפסת. ובעבודות שלי בתור שכיר, הגעתי בשקיקה דווקא לעולם הפרסום ולתעשיית הוויז׳ואל בתנועה – אם זה לעצב לאנימציה, או להנפיש, לערוך או לנהל קריאיטיבית פרויקטים ופרסומות שמיוצרות לחלוטין במחשב

יובל: וקולנוע?

גל: עולם הקולנוע הוא תנועה והתגלגלות דווקא של השנים האחרונות. התחלתי לביים פרסומות ומכוח האינרציה, חלקן היו מאוד גדולות ומוכרות, והחלטתי שכדי לבנות ביטחון עמוק בעצמי, להתמקצע כבמאי שרוצה ומעוניין לעבוד עם שחקנים, אני צריך להגיע מלמטה, להבין מה זה להיות שחקן. אז נרשמתי לסדנת משחק של ניסן נתיב ומשם הכל צמח.

נחשפתי למורכבויות של תסריט, לעולם של שחקנים ושל יצירה קולנועית שהיא לא באורך של 30 שניות כמו בעולם הפרסום. הסקרנות שלי והרצון לצמוח מקצועית, הביאה אותי להירשם לתואר שני בקולנוע כדי להתמקצע בכתיבת תסריטים דווקא, הדבר היחיד שהרגשתי שחסר לי בארגז הכלים שלי, כדי שאוכל ליצור יצירת וידאו שלמה.

הסרט הקצר שלי, ״קורדובירו 22״, שאכן מטייל בפסטיבלים ברחבי העולם (השבוע הזה ממש שבו אנחנו משוחחים, הוא מוקרן בפסטיבל בינלאומי בקולומביה) הוא תולדה של כל התהליך הזה

יובל: ספר על הסרט? משהו על העלילה? כששואלים אותך ברחוב על מה הסרט מה אתה עונה?

איציק מכלוף, מתוך ״קורדובירו 22״. צילומים: גל פרימק נג׳רי

איציק מכלוף, מתוך ״קורדובירו 22״. צילומים: גל פרימק נג׳רי

רן דואני

רן דואני

גל: אני מספר, שהסרט עוסק במורכבות הבלתי מתפשרת שבאינטימיות מזדמנת. אפשר לומר שהסרט הוא תמלול ויזואלי סוחף, ואפילו קצת בועט, מחיי היום־יום של הסצינה המורכבת והנסתרת מהעין של הקהילה הגאה בישראל: גלילה אינסופית בין מאות פרצופים ביום, אינטראקציות רדודות ושיחות נבובות שמובילות למפגשים רובוטיים ומנותקים מרגש.

הסרט שלי מגלם ובתחושתו כמעט מתעד, 20 דקות של מפגש רגעי בין שני בחורים שנפגשו דרך אפליקציה, וחושף בפני הצופה את שצף הרגשות, החוויות, הפעולות והתחושות שחוות הדמויות על פני רצף זמן קצר כל כך

יובל: אז אתה אומר ״הנסתרת מהעין״, ואני תוהה – נדמה לי שכל חבר בקהילה יודע, מבין, חווה, מזדהה ועוד כמה פעלים עם מה שהוא רואה שם על המסך. וזה בדיוק ה״כמעט מתעד״ הזה. ואז אני תוהה איזה תגובות – וממי – קיבלת, ועד כמה זה שונה אם בכלל במקומות אחרים בעולם, או שגריינדר זה גריינדר בכל נקודה בגלובוס

דווקא גברים ונשים שמגדירים עצמם כסטרייטים יצאו בוכים ומתרגשים מאוד. זה משהו שהיה לי מאוד חשוב כשכתבתי אותו, הרגש העמוק הזה ותחושת ההזדהות שמצליחה לסחוף את כל הקהילות שסביבנו

גל: אני חושב שגריינדר הוא אכן גריינדר בכל העולם. כגברים וכגייז, אני מרגיש, שהתהליכים החברתיים מהירים, עמוקים וחודרים יותר מאלו שהקהילות האחרות עוברות. אבל לשים לרגע את הגייז בצד, אני חושב שהעולם מתהווה ומשתנה לעומקו ולרוחבו דרך אפליקציות ההיכרויות וגם סטרייטים למשל, מרגישים והתחברו מאוד לסרט דווקא מעולמם ומהמורכבויות החדשות שצצו גם להם בשנים האחרונות.

דווקא גברים ונשים שמגדירים עצמם כסטרייטים, שהגיעו לצפות בסרט שלי, יצאו בוכים ומתרגשים מאוד. זה משהו שהיה לי מאוד חשוב כשכתבתי אותו, הרגש העמוק הזה ותחושת ההזדהות שמצליחה לסחוף את כל הקהילות שסביבנו. רציתי שהאנשים שסביבי שאינם חלק מהאנרגיה העמוקה הזו שהגריינדר מניע אותנו בתוכה ביום־יום, יראו אותנו, ויראו אותי. שידעו מה אני עובר

הכל פה קורה כל כך מהר. אנחנו באקסטרים

גל: וכן, בהמשך למה ששאלת, הקהילה הישראלית היא בין הקהילות המורכבות שיצא לי לפגוש. טיילתי וגרתי בכמה עשרות ארצות בתור נווד דיגיטלי, 44 אם להיות מדויק, ונחשפתי ולקחתי חלק מהתנועה ובתרבות הגייז בכל המקומות שאליהם הגעתי. הקהילה שסביבנו כאן היא אנרגיה חזקה, עוצמתית וסוחפת שמאוד רציתי להנכיח על המסך.

אני חושב שכולנו חווים המון ביום־יום כבני אדם בעולם המורכב של היום, כישראלים במציאות המטורללת שאנו חיים בה כאן במדינה וכגייז, בתוך הקהילה השוקקת שאינה עוצרת לרגע שאנחנו חיים בתוכה. ואני מרגיש, וזה גם היה הרצון בכתיבה של הסרט או בסיבה שפניתי אליך, שחשוב לי שאנשים יצפו בסרט.

גל: אני מרגיש שכשהוא על המסך, ודווקא כשהוא מרגיש כל כך מוכר לכל אחד ואחד שצפה בו, זה משנה משהו בפנים. אנשים שיצאו מהסרט כתבו לי ימים רבים אחריו שהוא צועד איתם, שהוא נגע בהם, שהוא שינה אותם, וזו מתנה אדירה בתור יוצר. יש משהו בסרט הזה שאינו תיעודי, אך מרגיש כל כך אמיתי וכנה, שאנשים מצליחים להתחבר אליו ולהרגיש אותו בתוכם. 

יש הרבה דברים שאנו כבני אדם וכקהילה בפרט, צריכים לחזק, לשפר, ולהסתכל עליו בעיניים פקוחות כדי להבין מי אנחנו כבני אדם, בתוך כל שקורה, ומה אנחנו רוצים שימשיך איתנו הלאה או שישתנה בתוכו, ולבסוף, לדמיין באמת את העולם בו אנו רוצים לגור ולחיות ולא רק לתת למדיה ולאפליקציות לנהל את ההתנהגות בחיים הפיזיים שלנו, הסרט הוא קטליזטור גדול בעיני להתפכחות הזו

יובל: אתה חושב? אתה אופטימי? אני רק יכול לנחש כמה פעמים שמעת אנשים מצהירים שהם מוחקים את גריינדר (או כל אפליקציית הכרויות אחרת) מהטלפון ואז יום, שבוע או משהו כזה אחרי זה, מודים בתבוסה וחוזרים עם הזנב בין הרגליים

אם יש בעולם קצת אלימות, אצלנו זה מלחמות עקובות מדם. אם מתחילה בעולם מציאות דיגיטלית, אנחנו הופכים למעצמת הייטק. גייז בעולם מאוד נמשכים לכושר, מסיבות וסקס מזדמן? אצלנו זה כושר, סמים ומסיבות סקס כמה פעמים בשבוע. אנחנו באקסטרים

גל: אני חושב שהשינוי מגיע מבפנים. כששינוי הוא אמיתי ומגיע מתחושות עמוקות של רצון לחיים אחרים, לצורת היכרות אחרת, צורת חיבור אחרת לבני אדם, לקצב שונה, למגע אחר, אף אפליקציה נוכחית או מהאלו שיגיעו בעתיד לא יוכלו לשנות את זה. אני גם אוסיף, שבעיניי, לנו כדור וכישראלים בפרט, כמעט לא היה רגע אחד לעצור ולהסתכל על עצמנו מבחוץ, להשתקף אל מול עצמנו כבני אדם, כחברה, ולומר מה אנחנו רוצים אחרת.

הכל פה קורה כל כך מהר, ובעומקים כל כך גדולים. דבר איננו קטן פה. אם יש בעולם קצת אלימות, אצלנו זה מלחמות עקובות מדם. אם מתחילה בעולם מציאות דיגיטלית, אנחנו הופכים למעצמת הייטק. גייז בעולם מאוד נמשכים לכושר, מסיבות וסקס מזדמן? אצלנו זה כושר, סמים ומסיבות סקס כמה פעמים בשבוע. אנחנו באקסטרים.

המחשבים, הטלפונים והאפליקציות שינו את פני ההיסטוריה אך הכל קרה בערך ב־15 שנים שבהן רק אני אישית מנסה לתפקד כבחור צעיר עד בוגר שמנסה לחפש מגע, משמעות, אהבה, חיבור בעולם שסביבי. כולנו. וכשהכל סוחף ורועש, קשה מאוד לדעת מה נכון וטוב לך אישית או לאנשים סביבך ככלל.

הסרט לדעתי, או לפחות כאנרגיה העוטפת שניסיתי ליצור, הוא רגע קטן שבו אנו יכולים להסתכל על עצמנו מבחוץ, גם אני בעצמי אגב – ולומר וואללה, זה מורכב וכואב, אולי אפשר אחרת?

יובל: תגיד משהו על השחקנים? איציק מכלוף ורן דואני שעושים עבודה נהדרת

גל: השחקנים עשו עבודה מצוינת. הם עברו ועברנו ביחד כברת דרך מאוד משמעותית ליצירה של הסרט הזה. זו אנרגיית יצירה מאוד עמוקה שהגענו אליה ביחד והם שני שליש מהשלם שלי.

הסרט מכיל סצינות עירום מאוד חושפניות, סקס לא פשוט לצפייה ואלימות שהיו לא פשוטים לכתיבה, לצילום ולבימוי, אך הכי הרבה – למשחק. כל אחד מהשחקנים הגיע מרקע דתי, מרחבי או תרבותי שונה משלי ולמרות זאת, ליצירה, שניהם הגיעו ברצון דומה לשלי, לספר ולשים על המסך את התסריט ששלושתינו הרגשנו חלק ממנו.

עשינו ביחד המון הכנות, שיחות, מפגשים, שיתופים והתכווננויות על מנת שנגיע ליצירה של הדבר הזה בעוצמות גבוהות, בחיבור ובאהבה גדולה. הם עברו המון, ונתנו מעצמם המון – זכיתי בהם

יובל: אז מה הלאה? יש כבר מחשבות על הפרויקט הבא? על פיצ׳ר באורך מלא?

גל: יש הרבה מחשבות. למען האמת, הכל כל כך חדש לי, וגם הסרט הזה, חמסה, ההצלחה שלו בפסטיבלים והתגובות מהקהל, הוא חדש לי. זה הסרט הראשון שכתבתי, זה הסרט הראשון שצילמתי, שביימתי ושיצרתי. הכל מאוד טרי, סיימתי אותו ממש לפני המלחמה ומאז הוא מטייל בעולם אך הגוף והנשמה שלי כאן. הכל כואב מסביב וקצת קשה להמשיך וליצור כרגע, אך הסרט כנראה יתפקד כפרק פיילוט לסדרה של כמה פרקים, שכל פרק בה יתפקד כסרט קצר בפני עצמו. 

birds

יש שני סרטים דוקומנטריים שיצרתי על המשפחה שלי ועל סבתא שלי שיצאו לאור בתקווה בשנה הקרובה, ויש גם פיצ׳ר שאני כותב בהפסקות כבר כמה שנים. נחתה עלי ההשראה בשבוע האחרון וכתבתי סינופסיס לשני פרקים נוספים וזה עודד אותי. אני מאחל לעצמי להמשיך ולכתוב, למרות וביחד עם הכאב העמוק מכל שקורה מסביב, אני מאמין שזה עוזר להתמודד ולבסוף גם מרפא

יובל: יפה. הייתי שמח לראות את הסדרה שתצמח מהסרט הזה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

גל: זה אמנם אלמותי וגדול מאוד אך אם כבר יש לי מקום לשתף ולומר, אעשה זאת. חשוב לי לומר לכולנו, שנזכור להיות טובים אחד לשני. אלו מילים ואנרגייה שהיא לכאורה מובנת מאליה, אך כל כך קשה לשים אליו לב ולתת לה מקום ביום יום השוצף שלנו, זה המסר שלי שרציתי שאנשים יצאו איתו מהסרט, וזה המסר שלי גם בסוף השיחה הנעימה שלי איתך.

לא לשכוח את הרגשות הטובים שפועמים בתוכנו למרות כל הטירוף שקורה מסביב. שלא נשכח את העדינות, את ההקשבה, שלא נשכח לגעת, לחבק ולהסתכל בעיניים. אהבה זה הכוח הכי גדול שלנו, ואם נתן לה יותר מקום בעולם, היא יכולה לנצח הכל


קורדובירו 22
כתיבה, הפקה, בימוי, צילום ועריכה: גל פרימק נג׳רי | בהשתתפות: איציק מכלוף, רן דואני
קולנוע קנדה, יום שישי 19.4 בשעה 13:00
פאנל עם השחקנים והיוצר יתקיים לאחר ההקרנה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden