שובר.ת שוויון: שלוש אוצרות שברו את הכלים

במסע המשותף שעשו בעבודה על התערוכה ״שובר.ת שוויון״, כל אחת מהן הביאה איתה תפיסת עולם, ידע, תובנות ותסכולים, שצברה בנושאי מגדר והבניה חברתית. התוצאה היא תערוכה חכמה, פוקחת עיניים, מניעה לשינוי ומודעות, מבלי להטיף או להתחנף. בראיון משותף, שלוש האוצרות פותחות בפנינו משהו מעולמן האישי, הרגע בחיים שבו התערוכה תופסת אותן והטמפרמנט של כל אחת, שתרם לאופי הייחודי של התערוכה.

רונה זינגר: העדשות המגדריות אינן ניתנות להסרה

מה הייתה התרומה הייחודית שאת ״הבאת לשולחן״ בעבודה על התערוכה?

לתערוכה הגעתי כאמא טרייה לתאומים (ולעוד אחת גדולה) – נקודת מבט טובה ככלי לחבר לתערוכה גברים ונשים שמתבוננים גם על עצמם וגם על ילדיהם וילדותיהם. העסיק אותי רבות התחום של הורות ומגדר גם מהזווית של האמא, האישה, ותפקידיי המגדריים – תהיתי האם יש כאלו? האם אני מתיישבת לתוכם? נהניתי למתוח את הגבולות המחשבתיים הללו.

העבודה הזו מקפיצה אצלנו באופן טבעי שאלות ״צהובות״ – מי זה מי? מי ילדה את התינוקת? ומהו בדיוק ההליך להתאמה מגדרית שעובר דוגן? אך אם נשהה את המבט רגע ונניח לשאלות הללו, אנחנו יכולות כצופות להיפתח לאפשרות שזוהי פשוט משפחה

לשמחתי התאומים שלי הם בן ובת, יש לי הזדמנות אדירה לבחון שאלות של מגדור בגיל צעיר ביחס לשתי הנפשות הטריות הללו, וכך יצא שהפינג פונג שאני עוברת מול עצמי בתוך התא המשפחתי שלי משתקף בתוך התערוכה.

כאוצרת שגם מעצבת תערוכות, אני משתדלת לשים דגש גדול על מערכת היחסים של העבודות אחת לשנייה ולחלל. כל עבודה שנבחרת לתערוכה והופכת להיות שורה בטבלת האוצרות היא בשבילי הזדמנות לחוויה מרחבית שתסייע בהבניית הסיפור. עבדתי בסמיכות לעוז בירי, מעצב התערוכה, שיצר מרחב מורכב, רגיש ויפהפה ויחד ירדנו לפרטים שיספרו את הסיפור באופן מיטבי.

אילו עבודות חשובות במיוחד בעינייך בתערוכה?

הצלם ג׳ס דוגן מציג ״דיוקן עצמי עם ונסה ואלינור״. דוגן הוא טרנסג׳נדר המצלם את התא המשפחתי שלו, הכולל את בת זוגו ובתם בסמיכות ללידה. הצילום הזה, שמייצג את א-בינאריות הן בשאלות של מין ומגדר והן בשאלות של נראות, הוא משמעותי מאד בעיניי. העבודה הזו מקפיצה אצלנו באופן טבעי שאלות ״צהובות״ – מי זה מי? מי ילדה את התינוקת? ומהו בדיוק ההליך להתאמה מגדרית שעובר דוגן? אך אם נשהה את המבט רגע ונניח לשאלות הללו, אנחנו יכולות כצופות להיפתח לאפשרות שזוהי פשוט משפחה, שיש בה שתי דמויות בוגרות ודמות רכה שרק נולדה, ויחד הן מהוות גרסה שוות ערך לכל משפחה באשר היא.

העבודה השנייה שאני מאד אוהבת היא בכלל ״מוצר מדף״ ישראלי, שהיה בשימוש במרחב הציבורי עד לשנים האחרונות – אבן שפה משופעת של חברת אקרשטיין, שעליה חקוק צמד המילים ״לאם ולתינוק״ במטרה לסייע להעלאת עגלה מהכביש אל המדרכה. זוהי הזדמנות עברנו בתערוכה לדבר גם על שפה וגם על תנועה במרחב הציבורי ביחס למגדר. האבן פונה לשניים: בראשונה לאם – מכאן אנו מבינות שהיא נתפסת כאחראית לגידול וטיפול בילדות ובילדים, ובשנייה לתינוק – המציב לנו מראה לשפה העברית שעל אף שמחצית מהנישאים בעגלה הזו יהיו ממין נקבה היא תבחר תמיד בלשון זכר כברירת מחדל.

מה שמעניין, שהשימוש במוצר הזה הופסק דווקא בעקבות מחאה של גברים – לפני כעשור, על הדרתם מהמרחב הציבורי כאשר הם מסתובבים עם עגלה. חברת אקרשטיין עשתה מהלך חשוב לקידום שיוויון מגדרי כשנענתה לבקשה והסירה את אבן השפה מקטלוג אבני המדרך שלה.

מי היית רוצה להזמין לביקור בתערוכה, ולמה?

הייתי שמחה להזמין את מישל מילר־פישר ואמבר ווינאיק, יוצרות הספר והתערוכה Designing Motherhood. הספר שסוקר את תפקידו של העיצוב בתהליכי הריון, לידה ואימהות היה בשבילי אבן דרך לתחילת המחקר. שם גיליתי מגוון מוצרים שחלקם מסייעים בתהליכים מתחומים אלו וחלקם ״מוכרים לנו סיפור״ תרבותי וחברתי, שאנו עשויות למצוא עצמנו מיושרות אליו מבלי אפילו לדעת. קיבלתי מהן, מלבד חומר לימודי אדיר, גם המון השראה ותעוזה.

עוד משהו אישי

אזהרה: העדשות המגדריות אינן ניתנות להסרה!

שלושתנו הרגשנו שברגע שלמדנו וצפינו בהטיות המגדריות הרבות והאופן שבו אנו מוסללות מגדרית בתרבות המערבית מגיל צעיר – כבר אי אפשר שלא לראות זאת. הידעתםן? נערות בבחינות בבית הספר מצליחות פחות כאשר המבחן מנוסח בלשון זכר (!), לכן אני משתדלת לדבר גם בלשון נקבה בוודאי שעל עצמי, אבל גם לקבוצות שיש בהן גם נשים וגם גברים; אני מסרבת לענות על השאלה ״בן או בת?״ כשאני נכנסת לחנות צעצועים לחפש מתנה. ולכל הילדים.ות שלי יש שלל בגדים ורודים ללא קשר למינםן הידוע ולמגדרםן המתגבש.

---

עדי המר יעקבי: התערוכה הפכה להיות האקטיביזם שלי 

מה הייתה התרומה הייחודית שאת ״הבאת לשולחן״ בעבודה על התערוכה?

היה לי מאוד חשוב שהתערוכה ״תדבר בגובה העיניים״, בשפה שכולנו (הקהל ואנחנו) נבין, כי אחרת מבחינתי לא עשינו בזה כלום. בחלוקת העבודה בינינו, אני הייתי אחראית על המילים – למרות שכמו רונה, גם אני מגיעה מעיצוב תעשייתי, שימשתי בעבר כעורכת התוכן של המוזיאון וגם הפעם החזקתי בכובע הזה, שעזר לי לדייק את הנגישות לקהל גם במעטפת המילולית.

נקודה נוספת שעליה התעקשתי הייתה שם התערוכה. אחרי שניסינו ״שובר שוויון״ ו״שוברת שוויון״, הבנתי פתאום שמחובתנו להנכיח את הסיפור של השפה ולאפשר שתי אפשרויות קריאה, ועדיף בדרך שלא מסומנת מראש בתודעה. זה עלה לי בהרבה אנרגיה ואינסוף ניסיונות שכנוע, אבל ידעתי שזה הדבר הנכון ושאם נוותר על זה, נעשה לעצמנו נזק. לפעמים טוב שאני לא יודעת לשמוע ״לא״ ובמקרה הזה אני חושבת שזה היה לטובתנו.

אילו עבודות חשובות במיוחד בעינייך בתערוכה?

״אם גברים בוכים לבד״ של ליאורה דובינר – הייתה אחת מהעבודות האחרונות שהכנסנו לתערוכה. אמנם היא מוקרנת על מסך לא גדול במיוחד, אבל היא סופר־חשובה בעיני. היא מנגישה שיח על הבעת רגשות אצל גברים, שאין לו עדיין מספיק נוכחות, ושהיה לנו מאוד חשוב להציף. זו אחת העבודות שממחישות איך ההסללה המגדרית פוגעת גם בגברים וזה מסר משמעותי במיוחד – כי התערוכה באה לומר שמגדר קשור לכולם ולכולן.

מהצד השני, אפשר לומר, העבודה של נעה ריץ׳, ״עבודת הנשיות״ שהזמנו במיוחד לתערוכה והיא עוסקת בתפקידים המגדריים השקופים לצד הציפיות המגדריות. ריץ׳ מחברת את עבודת הניקיון לציפיית הטיפוח אצל נשים ודרכה לאידיאל היופי. יש בעבודה משהו סיזיפי ורגיש, ונדמה לי שבעיקר הריבוי מאפשר לכל אחת לראות את עצמה שם.

מי היית רוצה להזמין לביקור בתערוכה, ולמה?

בתשובה מהבטן – הייתי שמחה להזמין את זידזה באבט קנודסן, השחקנית הראשית של הסדרה הדנית ״בורגן־הממשלה״. כשהתחלנו להתפלפל על התערוכה מיה (דבש) המליצה לנו לראות את הסדרה, ולמדתי ממנה המון. שמעתי שקנודסן באמת פמיניסטית, מקווה שזה נכון. בכל מקרה, אני מודה שלמדתי הרבה על פמיניזם דרך נטפליקס, ובעיקר על איך להנגיש פמיניזם בעידן הזה לקהל הרחב.

מהשכל – הייתי מאוד שמחה אם צ׳יממנדה נגוזי אדיצ׳י (Chimamanda Ngozi Adichie), סופרת ופמיניסטית ניגרית, הייתה יכולה לקפוץ לביקור. ההרצאה שלה We should all be feminists, ב־TED, הייתה אחד השיעורים הראשונים שלי בנושא, והיא הפכה למודל עבורי. הגישה שלה כפמיניסטית מדויקת בעיני.

סבא שלי היה נגר, ואני הסתובבתי לו בין הרגליים מגיל צעיר. לימים הבנתי שיש לו חלק משמעותי בבחירה שלי ללמוד עיצוב. הוא לימד אותי ש״אין שום דבר שאני לא יכולה לעשות אם אני רוצה מספיק״ ולרגע לא התייחס לעובדה שאני בן או בת

מהלב – סבא שלי. הוא היה נגר, ואני הסתובבתי לו בין הרגליים מגיל צעיר. לימים הבנתי שיש לו חלק משמעותי בבחירה שלי ללמוד עיצוב. עכשיו אני מבינה שעל ידי זה שהוא לימד אותי ש״אין שום דבר שאני לא יכולה לעשות אם אני רוצה מספיק״ ולרגע לא התייחס לעובדה שאני בן או בת, הוא גם בנה את היסודות האישיותיים שלי, שאפשרו לי בין היתר לחלום על התערוכה הזו ולדעת שהיא תתממש.

עוד משהו אישי

כשהתחלנו לפקוח את העיניים בתהליך העבודה על התערוכה, הפכתי לתקופה אדם כועס במיוחד. רבתי עם הרבה מאוד אנשים שיקרים לליבי ולא הבנתי איך לא רואות או רואים את מה שאני בטוחה בו בערך כמו שאני יודעת שזורחת השמש. התערוכה הפכה להיות האקטיביזם שלי, אבל הוא לא היה מגובש מספיק. לאט לאט התפתחה אצלי יותר חמלה, ואיתה סבלנות וסובלנות, מתוך ההכרה בעובדה שזה פשוט לוקח זמן והתפתחות. אנחנו בדרך, וזה תהליך שייקח עוד שנים רבות.

---

מיה דבש: הדברים שלמדתי שינו גם אותי

מה הייתה התרומה הייחודית שאת ״הבאת לשולחן״ בעבודה על התערוכה?

כאוצרת ראשית שהיא בו זמנית גם אחת מאוצרות התערוכה, התרומה שלי הייתה בהרחבת נקודת המבט. זה החל כבר בהרחבת הנושא – במקום תערוכה שתתרכז בנשים ועיצוב (חשבתי שיש די תערוכות בעולם שעוסקות בתיקון עוול היסטורי שנעשה לנשים, ושזו שוב נקודת מבט שמכניסה נשים ל״גטו תרבותי״) – הצעתי לעסוק במגדר ועיצוב.

לאורך השנים סיגלתי לעצמי יכולת להתבונן בתערוכות הן מנקודת המבט של המוזיאון והן מנקודת המבט של הצופה. יכולת זו וההיכרות עם המוזיאון, הקונטקסט ההיסטורי שלו ותמהיל התערוכות, אפשרו לי להתבונן על המכלול בנקודות עצירה שונות בתהליך, ולדייק את התערוכה.

אילו עבודות חשובות במיוחד בעינייך בתערוכה?

אני בוחרת קודם כל בעבודה שרבים מחמיצים בתערוכה ואלו הן הערות השוליים של להב הלוי. בכל שטח התערוכה פזורות הערות שוליים באות קטנה, כמעט נחבאת – שירים שבהם המעצב להב הלוי מייצר התאמה מגדרית כמו ״גבר הולכת לאיבוד דרך מרפסת״ או היפוך בחוקיות הידועה של טקס הגט – ״כעת האישה מוכנה למסור את הגט לידיו המושטות של בעלה״. ממליצה מאוד לחפש את הערות השוליים האלה בכל רחבי התערוכה.

היא מחדירה לתוך העולמות הווירטואליים – לכאורה חסרי המגדר והגוף הפיזי – הפרשה פיזית נוכחת כל כך. היא גם מעמתת אותנו עם העובדה שהווסת הנשית מאיימת יותר מעריפת ראשים והתבוססות בדם במשחקי מלחמה ואלימות במרחב הווירטואלי

העבודה השנייה, שסגרה בשבילי את התערוכה, מעין רגע של התגלות – היא העבודה ״מנסטרואל וורס״ (וסת במטאוורס, בתרגום לא מחייב) של היוצרת ספוטניקו. זהו אוסף פריטי לבוש וירטואליים, המוכתמים בכתמי מחזור ומוצעים למכירה בעולמות הווירטואליים. ספוטניקו בנתה בעבר מכונה שמאפשרת לגברים לחוות את התחושות שחשות נשים בזמן המחזור. בהמשך לכך, היא עיצבה אוסף של פריטי לבוש מוכתמים בדם למכירה במטאוורס, אלא שכאן נתקלה בחומה. הבקשה שלה נדחתה בטענה שייצוג דם מחזור לא תואם את תנאי הבטיחות והגבלות גיל השימוש. רק כשהציעה לשנות את צבע הדם לכחול בקשתה נענתה.

עבודה זו חשובה בעיניי, כי היא מחדירה לתוך העולמות הווירטואליים – לכאורה חסרי המגדר והגוף הפיזי – הפרשה פיזית נוכחת כל כך. היא גם מעמתת אותנו עם העובדה שהווסת הנשית מאיימת יותר מעריפת ראשים והתבוססות בדם במשחקי מלחמה ואלימות במרחב הווירטואלי.

מי היית רוצה להזמין לביקור בתערוכה, ולמה?

הלוואי שיכולתי להזמין לתערוכה חבר טוב שנפטר לאחרונה, יוני אשר, שהיה ראש המחלקה לתולדות האמנות באוניברסיטת חיפה לאורך שנים רבות. אדם שהגיע לכל פתיחה של תערוכה במוזיאון בשנים האחרונות ונקודת המבט החכמה שלו על התערוכות, יחד עם היושרה והיכולת לזקק כל רעיון ולטשטש כל רעש רקע חסרים לי כל כך. לא פעם דבריו סייעו לי לפענח בדיעבד פרטים שנעלמו מעיניי בתערוכות, ולהתבונן על העשייה שלי במבט אחר.

עוד משהו אישי?

בכל תערוכה בין אם אני אוצרת אותה או מלווה אחרים, אני לומדת דברים חדשים. העבודה על התערוכה הזאת הייתה מלמדת בכל כך הרבה מובנים שחלקם היו לגמרי לא צפויים. הצורך להיעצר ולבחון את עצמי ולשאול שאלות ולתהות לדוגמה – מה אני קונה ולמה, או לכעוס על ברירת המחדל שלי לדבר אך ורק כמעט בלשון זכר גם כשאני שומעת את עצמי אומרת דבר אבסורדי כמו ״נגיד שאתה הולך לגניקולוג״; כל אלה, אני מרגישה, שינו גם אותי.

---

שובר.ת שוויון
אוצרות: מיה דבש, עדי המר יעקבי, רונה זינגר
מוזיאון העיצוב חולון
נעילה: 15.6