כל מה שחשוב ויפה
פריד אבו שקרה בבית בנימיני. צילומים: יגאל פרדו
פריד אבו שקרה בבית בנימיני. צילום: יגאל פרדו

פריד אבו שקרה, אורה אילון, מורן זיגרון ויוליה צוקרמן בבית בנימיני

פורטפוליו Promotion: תערוכות חדשות בבית בנימיני לפריד אבו שקרה, לאורה אילון, ותערוכה משותפת למורן זיגרון ויוליה צוקרמן. פתיחה: 18.4

פריד אבו שקרה / אדםמה?

אוצרת: שלומית באומן

התבוננות על העבודות של פריד אבו שקרה בתערוכה מסמנת את אזורי הפעולה שלו, כיוצר שלא חושש להישיר מבט גם על זרותו כאמן פלסטיני החי בישראל, וגם על החברה הפטריארכלית המסורתית שבה הוא חי. כמו במחקר גיאולוגי, אבו שקרה מפענח את השכבות השונות של המושג אדמה, הן ככלי עבודה חקלאיים ההופכים כמעט לאובייקטים פולחניים, והן מתוך יצירת קשר מהותי בין העבודות שלו לבין עמלנות קראפטית. עמלנות זו מתבטאת בפעולות כמו גילוף בעץ, שיבוץ מתכת, רקמה, חירור וכיור באדמה. בדומה לעבודה חקלאית (חריש או זריעה), פעולות אלו דורשות עשייה סיזיפית, מדויקת, החוזרת על עצמה שוב ושוב ברמת מיומנות גבוהה ובהבנה עמוקה של חומר וחוכמת ידיים.

סדרת העבודות ״חזה רקום״ יוצרות קשר ישיר בין מסורת עמלנית לבין יצירה חדה ועכשווית: ראשיתו של המהלך היא במלאכת חירור הנייר – המצע של הרקמה. החירור עצמו יוצר מקצב אורנמנטלי חדש ובתוכו נפגשים עולמות שונים: יונים, ברווזים ותרנגולות בצירוף עם צורות מסורתיות בדגם איקסים שאותם רוקם אבו שקרה בשילוב עם רקמות מסורתיות שנגזרו משמלות פלסטיניות מסורתיות.

מתוך הרקמה העדינה והנייר המחורר מבצבצים מטוסי קרב, ואילו המחט החרוצה והעמלנית של הרוקם הופכת לקוץ מכאיב בשוליה של רקמה משמלה פלסטינית משנות ה־50. אחת העבודות המעניינות בהקשר זה היא שטיח תפילה שנעוצות בו אלפי סיכות כמעט בלתי נראות המהדהדות בצורתן את הדגם אורנמנטלי שלו. השטיח – חפץ יומיומי חם אך ״קוצני״, מגלם בתוכו מורכבות שבין משיכה אליו ודחייה ממנו.

פריד אבו שקרה בבית בנימיני. צילומים: יגאל פרדו

פריד אבו שקרה בבית בנימיני. צילומים: יגאל פרדו

הדיון על מגדר נוכח בצורה חזקה ביצירתו של אבו שקרה: הגברי והנשי מתמזגים, מחליפים תפקידים, ותובעים הגדרה מחדש בספקטרום א־בינארי. העבודה ״חגורת נפץ״ ועבודות הרקמה שנעשו על ידי גבר, הן נקודות מפגש מהותית בין זהות גברית לזהות נשית. החגורה, שנתפרה באופן ידני בתכים גסים, מכילה פלטה של שפתונים: מצד אחד דמות הלוחם או הצייד, ומצד שני קישוטיות והתחנחנות.

עבודות האדמה שבתערוכה טעונות בשאלות על מקום ועל מקומיות, ובשאלות על נרטיבים מקבילים. נעלי ילדה או בובה מאדמה עטורת קוצים משיח הצבר, דגמים קטנים של מטוסי קרב מאדמה, ושלושה דובי פרווה אדמתיים, אינם משחק ילדים – למרות שיתכן ובמבט ראשון הם יזוהו כמשחק, המבט השני חושף שהמשחקיות הזו היא רק למראית עין.

העבודה ״אדמות: אום אל פחם, חדרה, וקיבוץ כברי״ (שלושה דובים מאדמה) מתכתבת עם הפרויקט מראשית שנות ה־70 ״מצר-מסר״ שבו אמנים כמו אביטל גבע, מיכה אולמן, משה גרשוני, אפרת נתן, דב אור־נר ואחרים יזמו סדרה של פעולות, ביניהן חילופי אדמה בין קיבוץ מסר לכפר מייסר, הטמנה בבור בעומק 20 מטרים פסולת שהתקבלה מתושבי שני היישובים, ועוד עבודות נוספות ברוח זו. מתוך הפרספקטיבה של היום, שיש בה צדדים מודחקים ונשכחים, יצר אבו שקרה מחווה ליצירה המושגית משנות ה־70 בדמות שלושה דובי פרווה עשויים מאדמות מאום אל פחם, חדרה וקיבוץ כברי. שלושה אובייקטים נאיביים כביכול המספרים סיפור ביוגרפי־קולקטיבי.

בציורי השמן המוצגים בתערוכה (״חלוקה״, ״חרוש״ ו״שדה חמניות ודחליל״) משתמש אבו שקרה בצבע כחומר בשרני, שעליו הוא פועל באופן המדמה את עבודת השדה, המשתקפת גם בשמותיהם של הציורים. אלו ציורים מופשטים לחלוטין, ופני השטח שלהם משקפים את הכוחות והפעולות שנעשו על הצבע בעודו רטוב. פעולת הציור עם צבע שהוא חומר היא שונה במהותה, והיא מבוססת על תנועות נטולות עידון. ציורי השמן הם המשך ישיר של פעולה ציורית בעלת מסורת רבת שנים (ציור שמן על בד) אך גם הם שוברים מוסכמות ומהווים בו זמנית מעין כמוסה חומרית־צורנית המייצגת את הפעולה החקלאית.

birds

אז מה בין אדם לאדמה? נראה כי עצם השאלה, בישראל 2024, טעון ברבדים רבים של משמעות. לא רק בגלל משחק האותיות הגלום בשם של התערוכה (אם | אה | אד | אדם | דם | אדמה | מה?), אלא גם ברבדים נוספים הקושרים אותה ליחס שבינינו לבין חקלאות מהונדסת, בין פעולה חומרית מול פעולה בעולם דיגיטלי, ובין קשר למסורת מול חיפוש אחרי פעולות חדשות המרחיבות את גבולותיה.

להיות היום אמן פלסטיני החי בישראל העוסק באדמה, מפנה את מרבית תשומת הלב למישור הזהותי המוחצן, המישור של קונפליקט בין שתי החברות הפלסטינית והיהודית. אולם פריד אבו שקרה כאמן מצליח להיחלץ מהתיוג החד ממדי ומציג תערוכה העוסקת בהרבה מעבר לכך: היא עוסקת בהיבטים פורמליסטים שביחסים שבין אמן לחומר, בחוכמת ידיים ובבחירה בחומרי ייסוד: עץ, אדמה, ברזל. בנוסף, התערוכה עוסקת ביופי המצוי בעולם המסורתי ונותנת לו פרשנות חדשה. כל אלו לא מטשטשים את השאלות הזהותיות, אלא מחזקים אותן, מכיוון שבראש ובראשונה, התערוכה עוסקת באנושי, באנושיות באופן כללי, באמנות שמייצגת את האנושי, ובאדם באשר הוא על פני האדמה.


אורה אילון / בארץ אנשי הציפור

אוצרות: רותי שגיא וקרן ויסהויז

בתערוכה עוסקת אורה אילון בהתפרקות ציביליזציות מזוויות שונות ושלבים שונים של קריסה. היא מציבה דגם ובו מערך מורכב של פוליטיקה פנימית זעירה, בהשראת הספר ״מסעי גוליבר״ של ג׳ונתן סוויפט, המספק מבט על היררכיה של שולטים ונשלטים, מרוויחים ומפסידים, כולם משתפים פעולה עם המנגנון הסמוי.

לצידם ניצבים טוטמים עשויים מחלקי עבודות ישנות, שעליהם מודפסים לוגואים של רשתות חדשות ותקשורת המונים. הזמן שפירק אותם, מעיד כיצד ההבטחה לעולם אוטופי של הפצת מידע חופשי וחיבור בין אנשים, הפך לביצה חשוכה של פייק ניוז ומניפולציות. אילון מאחה את השברים בתוספת חימר וברזל, ויוצרת מהם אובייקט חדש; מונומנט להנצחת הבטחות שהכזיבו.

אורה אילון, בארץ אנשי הציפור. צילומים: שי בן אפרים

אורה אילון, בארץ אנשי הציפור. צילומים: שי בן אפרים


מורן זיגרון ויוליה צוקרמן / דג־ענן

אוצרות: רעות רבוח ושלי שביט

מורן זיגרון ויוליה צוקרמן יוצאות מתוך נקודת מבט חולמנית ובעזרת אסתטיקה מוקפדת בוראות עולם סיפורי תלת־ממדי. שתי האמניות משתמשות בחומר הקרמי, אך מביעות איתו איכויות חומריות וצורניות שונות בתכלית.

זיגרון היא בוגרת מכון אבני בתל אביב במחלקה לעיצוב תעשייתי, ועובדת בסטודיו לעיצוב תערוכות אמנות. היא מבקשת שהמפגש עם עבודותיה יעלה חיוך על פני הצופה, ימלא בו אושר וקלילות רוח, כפי שהיא מתמלאת מטיול בטבע או מצלילה אל מעמקי הים. לדבריה, ״הצבעוניות מושכת את העין כמו פרפר מהפנט או מטורף. ההשראה לצורות נשענת על דברים קיימים, שילוב של טבע וסרטים מצויירים״. שילוב זה מאפשר לצופה להתחבר לדימוי מוכר אך גם לא צפוי ושונה.

צוקרמן היא בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, בוגרת מלגת ״סטודיו ראשון״ של בית בנימיני ויוצרת בסטודיו עצמאי בתל אביב. היא יוצרת, לדבריה, צורות פשוטות ותכליתיות – אובייקטים עשויים בטכניקת גלגל ותבניות שאליהם מחוברות ידיות עננים, מוטיב חוזר בעבודותיה שנדמה כי לקוח מרישום גרפי, נאיבי.

בעבודתה שואפת צוקרמן לדיוק ותמציתיות, לפשטות ויופי. ביצירה היא ״מנסה למצוא איים של שקט, שלווה ושפיות. לקלף את המיותר, את הרעש, את המידע העודף, ולהשאיר רק את החיוני״.

התערוכה מציגה את האמניות זו לצד זו. אילו הייתה התערוכה סיפור הרי שצוקרמן אחראית על האווירה והרקע בעזרת מיכלים עדינים, מוקפדים, מונוכרומטים והיתולים; ואילו זיגרון מביאה את ההתרחשות הסוערת, הצבעוניות העזה והחדות.

עבודותיה של צוקרמן מביעות שלווה ורוגע, מעין ריחוף קוסמי. האובייקטים הרמוניים ושקטים על אף הדיספרופורציה המאפיינת אותם. הניגוד במבניהם מגביר את תחושת ההיתוליות והשבריריות ובכך מתחברים האובייקטים לעולמה של זיגרון.

זיגרון מפסלת יצורים בעלי צבעוניות פלסטית, הקופצת לעין ומרעישה, מביעה וחדה. ‏לכל עבודה נוכחות עצמאית. ‏סדרה של ״שחקנים ראשיים״ מוכרים ומפתיעים. התערוכה היא מכלול של שקט ורעש. יש בה שני מקצבים של שתי אמניות הפועמים במקביל וביחד יוצרים הרמוניה לא צפויה.

יוליה צוקרמן, ללא כותרת. צילום: מ״ל

יוליה צוקרמן, ללא כותרת. צילום: מ״ל

מורן זיגרון, ללא כותרת. צילום: בר שריר

מורן זיגרון, ללא כותרת. צילום: בר שריר


בית בנימיני
העמל 17, תל אביב
פתיחה: 18.4; נעילה: 1.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden