כל מה שחשוב ויפה
ימים מושלמים. צילומים: בתי קולנוע לב
ימים מושלמים. צילומים: בתי קולנוע לב

״ימים מושלמים״: להתבונן בעולם ברגישות יוצאת דופן

וים ונדרס, הבמאי שאחראי לכמה יצירות מופת קולנועיות בעשורים האחרונים, מגולל בסרטו החדש את סיפורו של גבר יפני שעובד בנקיון שירותים ציבוריים בטוקיו: חיים של שגרה יומיומית, אנושיות ותשוקה בשולי החברה

כשיצאתי מהסרט ״ימים מושלמים״, סרטו החדש של הבמאי וים וינדרס, כתבתי לחבר ״התרגשתי מאוד״. זה הדבר הדחוף והראשון שהייתי חייבת לספר למישהו בקול רם כשיצאתי: התרגשתי מאוד.

להיראימה, גבר בשנות החמישים או השישים לחייו (במשחק נהדר ומלא הבעה של קוז׳י יאקושו שזיכה אותו בפרס בפסטיבל קאן), יש סדר יום קבוע עד לפרטים הקטנים. כשהסרט נפתח אנחנו מתבוננים בו מתחיל את יומו. אנחנו רואים אותו בחדר השינה, כשהוא משקה את העציצים במרפסת, בהתארגנות הארוכה מול המראה, סידור השיער, הפנים, ההבעה, ולבסוף כשהוא לובש סרבל כחול שבגבו מתנוססת הכתובת של חברת השירותים הציבורים של טוקיו. כשהוא יוצא מהבית, לפני שהוא מניע את המכונית, הוא ניגש למכונה שממוקמת בחצר וקונה לעצמו משקה בפחית. ככה מתחיל היום. ככה מתחיל כל יום, ככה מתחיל הסרט.

יום העבודה שלו, כך מסתבר לאט לאט, כולל ניקיון קפדני ומסור של שירותים ציבוריים בטוקיו. יש לו צרור מפתחות ענק שאיתו הוא פותח דלתות, שמאחוריהן מסתתרים מחסנים של חומרי ניקוי או ציוד, והוא מנקה באופן יסודי ומחויב כל פינה נסתרת שקשה להבחין שהיא בכלל קיימת. לאורך היום הוא עובר בין שירותים שממוקמים בכל רחבי העיר. כשמישהו, ילד או אישה או שיכור עובר אורח, מתעקש להכנס לשירותים למרות השלט הצהוב שמעיד ש״עכשיו מנקים״ וצריך להמתין – הוא מיד מפנה את המקום ומחכה בחוץ בסבלנות.

יש לו, כך אנו לומדים גם מהחזרתיות של הסרט, שגרה קבועה. השכמה, עבודה, רכיבה על אופניים בנוף עירוני נהדר למה שנראה כמו מרכז קטן בעיר, ארוחת ערב באחת מאותן שתיים או שלוש מסעדות קבועות, וחזרה הביתה לשינה. שגרה יציבה.

נדמה שהוא רואה הכל, או לפחות ראה כבר כמעט הכל. כשהוא עומד מול המראה בבוקר, ואנחנו רואים את פניו משתקפות בה, ההתבוננות שלו כל כך עמוקה שנדמה לרגע שהוא יכול לראות דרכה גם את הצופה

הוא כמעט לא מדבר, גם לא עם הנער שלפעמים עובד איתו ועולה על גדותיו ממילים, גם לא עם המוכרת בחנות ספרי יד שניה שבה הוא קונה בקביעות את הספר שהוא מקפיד לקרוא כל יום לפני השינה. הוא כמעט לא מדבר גם עם בעלת המסעדה הקטנה או עם בעלי דוכן האוכל שבהם הוא הולך לאכול אחרי יום העבודה, וכבר יודעים בדיוק מה הוא אוהב.

זה לא שהוא לא רואה אותם, או לא מקשיב, כמעט להפך. הפנים שלו, בעיקר כשהן מכוונות אל כל האנשים האלה שפונים אליו, או כשהן מתבוננות בילד שאיבד את אמו או בציפור רחוקה – הפנים המתבוננות שלו מלאות טוב ואנושיות והקשבה. החיוך שלו ממלא אותן, ונדמה שהוא רואה הכל, או לפחות ראה כבר כמעט הכל. כשהוא עומד מול המראה בבוקר, ואנחנו רואים את פניו משתקפות בה, ההתבוננות שלו כל כך עמוקה שנדמה לרגע שהוא יכול לראות דרכה גם את הצופה.

מי זה האיש הזה? מאיפה הוא בא? איך הוא התגלגל לעבודה הזו? למי הוא (היה) קשור? מה הוא מתכנן לעשות עם כל צילומי הסטילס שצילם ומתויקים אצלו בקפידה בארונות? כל השאלות האלה הן לא העיקר בסרט הזה. הסיפור בסרט הזה הוא לא מאיפה האיש הזה בא, או מה כבר עבר בחייו, אלא בעיקר הפרטים שמהם מורכב היומיום של חייו.

אבל אולי זה לא מדויק: כשהאחיינית שלו מגיעה אליו לביקור, מתחיל להירמז סיפור חיים שיש בו לא מעט כאב או חיתוכים, סיפור שכאילו הניח אותו מאחור ודבק בחיים שבנה. מהו הסיפור הזה? מה יש בו מלבד דחייה או נטישה? המוזיקה הנהדרת שהוא מקשיב לה, אוסף הקלטות הנדירות שיש לו והוא משתמש בהן ביומיום, העיסוק שלו בצילום, הקריאה של ספרות משובחת במיוחד ערב ערב – כל אלה מעידים על עולם עשיר ורחב שהוא נושא איתו, על שאר רוח ואהבה ליופי יוצאי דופן שנמשכים כנראה בין האז לעכשיו.

דווקא בגלל הסירוב שלו (ושל הסרט) לעסוק בעבר, להאיר אותו, לאפשר לו להתפרץ באיזה רגע על מי שמנסה להזכיר לו אותו, דווקא בגלל הדבקות והמסירות שלו ליומיום, דווקא בגלל האניגמטיות שלו – הרגש שעולה ממנו וכלפיו הוא עמוק וחזק ונוגע ללב.

כמו האיש, והמבט שלו על העולם, הסרט הזה מתבונן בעולם ברגישות יוצאת דופן ליופי ולמרחב. כשהוא (והמצלמה) מרימים את הראש להתבונן בצמרות העצים הנהדרות, מתבוננים באיזו קרבה ראשונית ושמחה שנוצרת בין שני ילדים, או נכנסים לחדרי שירותים בנויים בצורות מרהיבות – העולם מלא יופי ואנושיות, וזה העיקר.

הארכיטקטורה הנהדרת של מבני שירותים

זה סרט על איש שעזב והשאיר כנראה עולם שלם מאחור, ובו זמנית זה סרט על המרחב, על העיר, על החיים המלאים ומרובי האפשרויות שיש כמעט בכל מקום. מעולם לדוגמה לא השתאיתי ככה, או בכלל הבחנתי, בארכיטקטורה נהדרת של מבני שירותים, ביצירתיות הכרוכה בבנייה שלהם.

בטוקיו, ככה ספר לי חבר, ארכיטקטורה של שירותים היא עניין, והעיר מתגאה באדריכלים מכל העולם שנבחרו לעצב אותם, ואפילו בסיורים אדריכליים ביניהם. ונדרס מספר את ספור הארכיטקטורה הנהדרת הזו מאיזו נקודת תצפית מפתיעה ואחרת לגמרי.

אבל המרחב לא עשוי כמובן רק מהבניינים. מזמן לא התרגשתי ככה ממחוות של מבט בין אנשים שרואים האחד את השני יום יום, ולמרות שהם לא מכירים – הם מחויבים באיזה אופן לנוכחות האחד של השני. חסר בית או אמן רחוב, ילד אבוד או נערה שאוכלת יום יום את אותה ארוחת צהרים באותו פארק – כולם חיים הווה שכמעט מערים על המרחב שבתוכו הם חיים.

אבל אי אפשר לכתוב על סרט של ונדרס מבלי להתייחס למכלול העצום ולסרטים הנהדרים שלו לאורך כל כך הרבה שנים של יצירה (״מלאכים בשמי ברלין״, ״פריז טקסס״, ״בואנה ויסטה קלאב״, ״פינה״ ועוד ועוד). לעשות את זה, בטח בביקורת – זו יומרה לא קטנה. בראיון עם אורי קליין שהתפרסם ב״הארץ״ ב־2009, ונדרס מתייחס לעבודה שלו לאורך השנים ומדבר בין השאר על ההכרח של במאי להשתנות, לא להתקבע על מה שעשה בעבר, לנסות דרכים חדשות.

״הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאמנים זה שהם מפסיקים לקחת סיכונים; אז הם נהפכים לחקיינים של עצמם״, אמר בראיון. כששאל קליין את ונדרס על העובדה שרבים מהסרטים שלו הם סרטי מסע, ענה: ״ההפתעה הגדולה ביותר של חיי היתה כשגיליתי שאני יכול לחבר את סגנון החיים האהוב עלי, שהוא לנדוד בעולם, עם עשיית סרטים; שאני יכול לאחד בין הצורך הבסיסי ביותר שלי – לצאת מהמקום שבו הייתי, לצאת מגרמניה – לבין הצורך שלי לבטא את עצמי דרך עשיית סרטים״.

השאלה הזו, והתשובה המרתקת עליה, קשורים באיזה אופן עמוק גם להיראימה, הגבר שריגש אותי כל כך ב״ימים מושלמים״. גם לו, כמו למשל לטראוויס מ״פריז טקסס״, הסרט הנהדר של ונדרס מ־1984, היה כנראה צורך בסיסי לצאת מהמקום שבו היה. אבל אם ב״פריז טקסס״ היציאה למסע היא משאלה שעולה על גדותיה וכרוכה גם בפגיעה במי שנשאר, ב״ימים מושלמים״ רק עקבות המסע נוכחים. הם ניכרים ביומיום, בהווה, ובעיקר נראים כרוכים באותו צורך בסיסי שונדרס מדבר עליו בראיון ״לבטא את עצמו דרך עשיית סרטים״. בתוך ניקיון השירותים, בתוך סדר היום הפשוט והיומיומי – היראימה מוכרח לצלם, לקרוא, להקשיב למוזיקה, לתת ביטוי למה שאין לו מילים.

birds

לסיום, משהו על ההתרגשות שהיתה לי מהסרט, מהגבר הזה שעומד במרכזו. באותו ראיון לאורי קליין בהארץ אמר ונדרס: ״כשאני צופה בסרטי הראשונים, כמו ׳אליס בערים׳ ו׳במהלך הזמן׳, ואני עושה זאת לעתים מזומנות, אני מתרגש מהפשטות שאפיינה אותם, אך אני יודע שלעולם לא אוכל עוד להיות כה פשוט כפי שהייתי אז. איבדתי את היכולת הזאת. אני זוכר כמה פשוט זה היה פעם בשבילי לספר סיפור, ואינני יכול לעשות זאת עוד. גם התשוקה שלי לעשות קולנוע היתה פעם פשוטה (…). להיות פשוט זה הדבר הקשה ביותר בעולם, ואין דבר קשה יותר היום מלשדר פשטות ולהביע אותה, כי העולם נעשה כה מסובך״.

התשוקה הפשוטה לקולנוע, לספר סיפור, מרגשת מאוד בסרט הזה. היא מרגשת בשל הסרט עצמו, ובשל היראימה, הגבר הזה, שבתוך היומיום, בתוך החיים בשולי העיר והתעסוקה, בתוך הידיעה של הגבולות והכאב – הוא מלא תשוקה ליופי, לחיים ולאהבת אדם.


ימים מושלמים
בימוי: וים ונדרס
123 דקות; יפן, 2023
5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

4 תגובות על הכתבה

  1. Ur Wein

    הטריילר יותר יפה מהסרט עצמו.

  2. רחל

    שיעמום גדול.פילוסופיה בגרוש. עדנכדי מדכא…והביקורות המפרגנות הז6יות

  3. תקוה כהן

    המילה פשטה את הרגל.

  4. יוסי

    פשוט זבל, בזבוז של שעתיים.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden