כל מה שחשוב ויפה
כאבי פנטום, מרכז תאו. צילומים: מירב רהט
כאבי פנטום, מרכז תאו. צילומים: מירב רהט

״כאבי פנטום״ במרכז תאו: זיכרון שנישא אל החיים, על ידי החיים

50 אמנים ואמניות מציגים בתערוכה לרגל יום הזיכרון, שעוסקת במוטיב הנעדר־נוכח במסגרת המיזם ״ובחרת בחיים״. ״התערוכה באה לספר את סיפור הזיכרון, האובדן והשכול, בסוג של שתיקה רועמת וריק טעון שמכה בבטן״, אומרת האוצרת מירב רהט

יום הזיכרון לחללי צה״ל ופעולות האיבה ניצב בפתח, אבל במאי 2024 הוא לא רק יום ההנצחה וההתייחדות השנתי, אלא יום נוסף במקשת אובדן, שכול ואבל חריפה שישראל חווה מאז ה־7 באוקטובר. כאב שהתנחל בחיים ומכה בעוצמה, ומילים שמתגמדות, קטנות מלהכיל.

מיזם ״ובחרת בחיים״ יציין את היום בשורה של אירועי תוכן שיתקיימו לקראת וסביב ימי הזיכרון והעצמאות במרכז תאו בהרצליה. במוקד פעילות הזיכרון עומדת התערוכה ״כאבי פנטום״ שאצרה מירב רהט, והיא מלווה בסדרת מפגשים ואירועים שיתקיימו בערב יום הזיכרון ובמועדים נוספים במהלך חודש מאי.

המיזם ״ובחרת בחיים״ נולד בשנת 2016 ממקום אישי של נטע ביתן כפרי, אחות שכולה. ביתן כפרי, מעצבת פנים ברוח הפנג שוואי ומאמנת אישית, איבדה בשנת 2003 את אחיה אסף שנפל בחברון. בשנים שחלפו מאז הצטרפה למשפחת השכול היא חוותה תהליך: ימי הזיכרון הראשונים היו עבורה קשים מנשוא, ועם הזמן חלחלה בה ההבנה מדוע.

״הבנתי שבמתכונת התנהלותם המהות שלהם מתמקדת באבל, ומאבדת כך את מהות הזיכרון. את חוסר הדיוק שבהתמקדות במוות ובאבל ממש הרגשתי בגוף. רציתי להאיר את ממד הזיכרון וליצור סדק בתפיסה התודעתית של יום הזיכרון כיום אבל, עם ולמרות היותו חלק הכרחי ובלתי נפרד מהאובדן״.

מימין: רינת שיינה דוידוביץ, בית1; נטע כפרי, חלל; לוסי אלקויטי, סיגלון

מימין: רינת שיינה דוידוביץ, בית1; נטע כפרי, חלל; לוסי אלקויטי, סיגלון

דבורה מורג, מה שנותר

דבורה מורג, מה שנותר

טלילה צור עברון, המיה

טלילה צור עברון, המיה

 שני ברייטנר מלצר (מימין), לידה שרת מסד

שני ברייטנר מלצר (מימין), לידה שרת מסד

מירב רהט, נעדר נוכח וכסא ריק 3. צילום: ענבר קורש חביבי

מירב רהט, נעדר נוכח וכסא ריק 3. צילום: ענבר קורש חביבי

הסדק שכפרי ביקשה ליצור הוביל אותה להקמת המיזם, המכוון לכך שיום הזיכרון צריך להיות יום לאומי־חברתי, וככזה, לדבריה ״לעורר את השאלה מה הוא מבקש מאיתנו״. התשובה היא עריכת חשבון נפש חברתי־לאומי שתכליתו להבין את אחריות החברה כלפי הנופלים והנספים.

״הכוונה היא שאנשים יחוו ויקבלו מהיום הזה משהו אחר – כיוון מחשב או שינוי בתפיסה, שאפשר לקחת לחיים. הרעיון הוא לצקת לתוכו תוכן ומשמעות, על מנת שהזיכרון והמורשת יתקשרו לחיים במובן של קיום חברה טובה וערכית, המשמרת ערבות הדדית״.

נטע ביתן כפרי: ״הרעיון הוא לצקת ליום הזיכרון תוכו תוכן ומשמעות, על מנת שהזיכרון והמורשת יתקשרו לחיים במובן של קיום חברה טובה וערכית, המשמרת ערבות הדדית״

מה שהחל כמעגלי שיח בנושאים רלוונטיים, התרחב לארון הספרים היהודי ולאמנות, ומדי שנה נבחר נושא מרכזי שהוביל את התוכן. השנה, הרבה לפני אסון אוקטובר, מתוך מחשבה על מלאת 75 שנים למדינה ו־50 שנים למלחמת יום הכיפורים, נבחר הנושא ״השכול שבתוכי שלא הכרתי״ – שעוסק בזיכרון ובגעגוע גם למי שלא הכרנו, ומאפשר לבחון את השכול מזווית בין־דורית. החיים בדרכם יודעים לתעתע, וקלפי החיים שנטרפו בסתיו האחרון יצרו מציאות של מדינה שכבר חודשים ארוכים חווה שכול ואובדן, והנושא נטען בעוצמות של כאב קשות להכלה.

כמו ביתן כפרי, גם רהט – יוצרת, אוצרת, חוקרת ומרצה, שבין היתר מרבה לעסוק בתמת השכול, הגיעה אליה ממקום של אובדן אישי. בשנת 1994 בעת שהיה בשירות מילואים נהרג יותם, בעלה ואבי בנה, באירוע חבלני בצומת נצרים. ״השכול והאובדן הם חלק מהחיים שלנו בארץ – הן בהבט האישי של אובדן חיים, והן בהבט החברתי והלאומי של אובדנים כמו אובדן ערכים שהתפוגגו ואבדו לנו בדרך, או שבר השלום. במדינה שקמה מרקע של אובדן ושכול הנוראיים ביותר שיכולים להיות, הם ארוגים במהות שלנו ובהוויה הארצישראלית״.

כמו איבר שנקטע מהגוף

התערוכה שאצרה רהט מכנסת כ־50 יוצרים.ות – מהם אמנים.ות שנענו לקול קורא שפורסם, ומהם משתתפי סדנאות וידאו־תרפיה ופוטותרפיה שהמיזם החל לקיים השנה – שלושה חודשים של תהליך שבמהלכו חקרו המשתתפות את השכול שקיים בתוכן, ובאמצעות היצירה נגעו בו ממקום רגשי בדרך לריפוי. הסוגיה המרכזית העומדת בבסיס התערוכה היא סוגיית הנעדר־נוכח, שמגולמת היטב בשם שנבחר עבורה ״כאבי פנטום״.

כמו איבר שנקטע מהגוף, אך למרות חסרונו ממשיך לשלח תחושות ונוכחות של זרמי כאב – כך גם אובדן, אישי או לאומי, קרוב או רחוק היסטורית – ממשיך להיות נוכח בחיים ומשפיע עליהם במובן של דרכי התמודדות, תפיסות רגשיות, בחירות ודפוסי התנהלות. ״התערוכה באה לספר את סיפור הזיכרון, האובדן והשכול, בסוג של שתיקה רועמת וריק טעון שמכה בבטן״, מוסיפה רהט.

העבודות, מהן קיימות, מהן שנוצרו בתקופה האחרונה ועברו אדפטציה לתמה, ומהן שנוצרו ייעודית, מרגשות בעומקן הרעיוני שמתורגם לאסתטיקה, ומביאות לידי ביטוי זוויות שונות ומגוונות של התמה במנעד מדיומים – רישום, ציור, פיסול, וידאו, פרפורמנס ועוד. כמו הדינמיות של לופ הזיכרון וכאב האובדן שלובש ופושט צורה, כך גם התערוכה מציגה ממד של תנועה באופן שבו היא זורמת ומקיפה את חללו הפתוח של הפטיו הממוקם במרכז המבנה.

בדרכי תצוגה משתנות היא מזמנת ״מפגשי ביטוי״, כפי שנכתב בטקסט האוצרות: ״מפגש עם עבודות העוסקות בסוגיית הנעדר־נוכח כמושג רחב – מרעיוני ועד פורמליסטי – ותחושה של ריק טעון; מפגש עם שטף של יוצרים ויצירות כהנכחה של הצפה רגשית־ויזואלית; ומפגש עם יצירה ככלי תרפויטי בעבודות שנעשו במסגרת הסדנאות״. העבודות העוסקות בסוגיית הנוכח־נעדר מוצגות במרווחים המדגישים את ההיעדר, השטף – המנעד היצירתי, מגלם בהצגתו את ההצפה הרגשית, ותוצרי הסדנאות מוצגים כמכלול וכביטוי ששם דגש על הממד הרגשי.

יונת חמיידס, יש פרחים שעד אין סוף

יונת חמיידס, יש פרחים שעד אין סוף

ענת בראל, הייתי שם

ענת בראל, הייתי שם

אורלי הומל, ברזיה לבנה

אורלי הומל, ברזיה לבנה

בין עבודות התערוכה נכללות גם עבודות של רהט ושל ביתן כפרי. ״משחק הכיסאות״ של ביתן כפרי, היא עבודה שיצרה ב־2019, המבוססת על דיאלוג פנימי שהיא מקיימת עם המושג חלל. זהו דיאלוג שמתקיים בזמנים שונים ונע במנעד משמעויות בין אחיה שנהרג והחלל שנותר בתוכה עם מותו, לבין מרחבים שבתוכם היא פועלת, כמו גם בינה לבין האינסוף. המיצב נרקם מהאותיות ח.ל.ל שעשויות מנחושת ומוצבות כשהן עוטות צורה של כיסאות בקנה מידה ילדי. בהצבתם היא מפרקת ומרכיבה סיטואציות מכפל המשמעות של המילה חלל, ומנהלת דיאלוג בין ריק וצורה, בין מילה לדימוי, ובין החומר לפטינה הנוצרת בו עם הזמן, כתנועה מתמדת פיזית ורגשית – מול חלל.

רהט מציגה בתערוכה את ״נעדר־נוכח; כיסא ריק #3״ – מיצב המורכב מעבודות מתוך סדרה קודמת שבה עסקה ביחסים בין כסא ריק וצילו ובדיאלוג בין זמן וזיכרון – הבור שנפער עם נפילתו של בעלה והצל הכבד שהוטל לתוך חייה. הכסא הריק והחלל שנותר כמעין מבנה של אנדרטה הם זיכרון מתעתע, נוכח־נטמע, שמלווה את חייה והזמן החולף, לבן על לבן, מנכיח את השינוי במהותו של זיכרון שהולך ומתמסמס אל המרחב – נוכח וכמעט לא נוכח, אך מטיל את צילו לתמיד.

מירב רהט: ״על אף כל הכאבים, חובתנו לאסוף כוחות ולהצמיח משהו טוב ומיטיב, עבורנו ועבור החברה המיטיבה שבה אנחנו רוצים לחיות. לזכרם, ולמעננו״

טלילה צור עברון, אם שכולה, מציגה את ״הֶמְיָה״ – מיצב המשלב 52 יוני שלום פצועות ופגועות, ומייצג כך ספירת זמן מכאיבה של שנת אבל אחרי נפילתו של בנה יונתן. בד בבד הוא מייצר גם הנכחה של תהליך השלום שהיה והתמסמס, והצפה ויזואלית למחיר האישי שהיא ורבים משלמים על המציאות במדינה שידעה מלחמות רבות.

היונים, סמל השלום האוניברסלי, מבוססות בעבודה על יוני עץ שקישטו את שולחנות בר המצווה של יונתן, כשבאמצעות תבנית צור עברון חוזרת ומטביעה שוב ושוב את זיכרון החגיגה ההיא, מתערבת בחומר, ומטעינה כל יונה בתחושות ההווה. בתערוכה היונים נתלות מן התקרה, צונחות מטה, כמו הולכות ומתרסקות אל קרקע המציאות, למעט יונה אחת קטנה הממריאה בודדה מעלה, כסמל של תקווה לימים טובים יותר.

״ברזייה לבנה״, עבודתה של אורלי הומל הפותחת את התערוכה, היא פסל גדול ממדים עשוי בטון וגרנוליט. ברזייה היא אוביקט שימושי המוכר במרחב הישראלי כמקור מים חיים זמין לכול. הומל משבשת את מופעו המוכר: הברזייה שלה גבוהה מגובה אדם, את אבני הגרנוליט החומות מחליפים בה חלוקי נחל לבנים, ובגרסתה כפסל בתערוכה אין בה מים. ככזו היא הופכת לעמוד זיכרון, ומהדהדת אנדרטה לתנועת החיים שקפאו.

העדר, חללים שנותרו פעורים והצללים שהם מטילים, בונים את ״מעילאבאמא״, עבודתה של לידה שרת מסד – מעיל בד תפור על פי מידותיה שעשוי בטכניקה של חיתוך אותיות בכיתוב אבא־אמא. באמצעות המעיל, הבנוי כאורנמנטיקה היברידית המתכתבת עם מוטיבים מאמנות האסלאם ותרבות פרס שבה גדלה, מנכיחה שרת מסד סיפור הגירה וסביבות שנעזבו, ועוטפת עצמה מטפורית בחיבוק של הוריה – מאירה געגוע המטיל צל של זיכרון הנוכח במרחב.

אריה בן טוב, ללא כותרת

אריה בן טוב, ללא כותרת

גדעו טרן

גדעון טרן

אתי דה לנגה, איפה הפרחים כולם

אתי דה לנגה, איפה הפרחים כולם

עמית סנדיק, יש לי ארץ כואבת

עמית סנדיק, יש לי ארץ כואבת

בעבודה ״יש לי ארץ כואבת״ מגיבה עמית סנדיק לשבר הגדול של השבעה באוקטובר באוביקט העשוי כלי חמר שבור לחלקים, שאותו היא מנסה לרפא. כל אחד מהשברים נעטף על ידה בבד גולמי, כתחבושות רכות המכסות עליהם ועל והסדקים שנפערו. את השברים היא מאגדת מחדש באמצעות תכי רקמה בצבע אדום הנדמים כתפר רפואי, ומנסה כך לאחות ולחבר אותם שנית לכדי יחידה אחת.

גדעון טרן נושא עימו את זכר חבריו שנפלו במלחמת יום הכיפורים, ומציב מזכרות וזיכרונות כמקבץ המלווה את חייו ומהווה חלק ממנו מאז ולתמיד. חולות סיני, שם נלחם, והחפצים המייצגים את העת ההיא – הופכים לאסמבלז׳ של רגשות חשופים: לוח ברזל חלוד ומחורר כדורים ניצב כאות מלחמה דומע; תרמיל ריק־מלא כאבי זיכרון; מגירה פתוחה שבה מתחת לשכבת חול מדברי נחשף תצלום שרידי זחל של טנק שרוף שצולם על ידו; כלי מסטינג ההופכים לקופסאות זיכרון של מי שכבר לא ישובו לאכול יחד.

אתי גדיש דה לנגה מציגה זר זיכרון עשוי פורניר. בתקופה שבה מתקיימות מאות לוויות ואלפי פרחים נשזרים לזרי אבל, דה לנגה בוחרת להציב זר קליפות עץ יבשות ודוקרניות שנשזרו ככתר קוצים – סמל של סבל וכאב, חף מרכות וחמלה. שם העבודה, ״איפה הפרחים כולם?״, מגיע מתוך שיר הקינה שכתב פיט סיגר במחאה על מלחמת וייטנאם, על החיילים הנופלים ועבור אלה שהותירו מאחור. בשיר הוא מקונן על מעגל אינסופי של חיים ומוות מיותר, ומציב ביקורת נוקבת על המלחמה, הכאב שבה והחללים שהיא מותירה.

birds

אריה בן טוב מציב תגובה לקרע בעם שהחל בעקבות המאבק בהפיכה המשפטית ובאובדן הדמוקרטיה, והפך לזעקה בעקבות השבעה באוקטובר. העבודה, גזע הולך מתפצל ונקרע, שנטוע לתוך גוש עץ שרוף, מייצג זעקה של כאב על מצב העם והאומה, על מלחמות וכאב, ועל נקודת אל חזור שהולכת וקרבה.

״יש פרחים שעד אינסוף״, עבודתה של יונת חמיידס, מציגה מקבץ פרחי חצב עשויים מחומרי הרס – ברזלים חלודים, שברי אבנים, מסיכות קורונה בלויות ותחבושות טבולות בגבס. עמודי יסוד עשויים ברזל הנושאים את זכרון העבר ננעצים כפריחה המזדקרת מתוך לבני בניין. כמו החצבים, הם מחכים לטיפות גשם ראשונות כסימני חיים שיאפשרו להם לשוב ולפרוח מתוך השיממון והיובש – שרידי תקווה שכמו עוף החול הקם לתחייה מן האפר, גם הם עוד ישובו לפרוח.

על הקיר המערבי בחלל, רושמת ענת בראל בפורצלן נוזלי את ספירת הימים מאז השבעה באוקטובר, כעדות לזמן שחלף וחולף, שבו חטופים עדיין נמצאים בשבי החמאס בעזה. תוך שימוש בחומר עדין, קיים לא קיים, שהולך ומתמסמס אל תוך המרחב, מנכיחה בראל בעבודתה הנושאת את השם ״הייתי שם״ תפילה, בקשה ושרידים של תקווה.

כל עבודה מבין עבודות התערוכה מציגה את רגשות השכול, האובדן והזיכרון בדרכה, וכמכלול הן פורשות יריעת יצירה מרשימה ומרגשת. ״הנעדר – נוכח. הריק – טעון. השקט – רועם. והזיכרון – נישא אל החיים על ידי החיים״, כותבת רהט בטקסט האוצרות, ובדומה למה שהוביל את ביתן כפרי להקים את מיזם ובחרת בחיים – היא מסכמת אותו בקו מחשבתי זהה: ״על אף כל הכאבים, חובתנו לאסוף כוחות ולהצמיח משהו טוב ומיטיב, עבורנו ועבור החברה המיטיבה שבה אנחנו רוצים לחיות. לזכרם, ולמעננו״.


כאבי פנטום
אוצרת: מירב רהט
מרכז תאו, וינגייט 168 הרצליה
נעילה: 28.5

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden