כל מה שחשוב ויפה
עמרי לשניק. צילום: יונתן חיון
עמרי לשניק. צילום: יונתן חיון

על אמנות ומילואים // עמרי לשניק

בשבעה באוקטובר היה האנימטור עמרי לשניק בדרכו לפסטיבל בהונגריה. הוא עשה אחורה פנה והתגייס למילואים, ומאז הוא בעיקר שם. היום, הוא אומר, יש יותר אפשרות להכיל רגשות מאשר אצל יואל ארציאלי - דמות של אב שכול שמככבת בסרט הגמר שלו

מי?

עמרי לשניק, בן 30. אנימטור, בוגר המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל. משרת במילואים בצפון, בתקשוב, ביחידת חי״ר.

שבעה באוקטובר

בשבעה באוקטובר הייתי בשדה התעופה בדרך לפסטיבל בהונגריה עם סרט שיצרתי; הפסטיבל הראשון שהסרט מוצג בו. התכנון היה להישאר לרזידנסי עם עוד הרבה אנימטורים, ליצירה משותפת. בשעה 11:00 בבוקר כבר חזרתי לירושלים עם המזוודה. החלפתי למדים, ארזתי תיק ועליתי למילואים בצפון. מצאתי את עצמי ישן שלושה ימים על האדמה במקום במלון, מחזיק נשק במקום פלסטלינה. הדיסוננס היה עצום, אבל לא הרגשתי שיש לי זכות להתלונן. מאז אני בעיקר שם.

אנימציה

בגיל 13 אמא שלי קנתה לי את ספר האנימציה של רוני אורן ומאז נדבק בי הרצון לעשות אנימציה. סיימתי לימודים בבצלאל. יצרתי סרט ראשון על שברון לב, ובסרט השני חקרתי בדידות והגעתי מתוכה לשכול.

סרט הגמר

בקיץ סיימתי את סרט הגמר שלי ״יואל ארציאלי״, שעוסק בשכול. הדמות, יואל ארציאלי, היא שילוב בין סבא שלי שהיה שגריר ודיפלומט, לעמוס קינן. בסרט של ארבע דקות, רואים אותו חי ברוטינה קבועה, מין לופ מסחרר בדיור המוגן שלו. כל יום הוא לוקח כדור ויושב לשולחן לכתוב מכתב. נדמה לנו שהוא מנסח טיוטה של עוד הסכם שלום, אבל בסוף קורה משהו – כל המכתבים עפים דרך החלון והוא נשאר לבד. אז מבינים שכל הזמן הוא כתב את אותו המכתב, לבנו ששכל. מכתב שבו הוא מאשים את עצמו במוות שלו.

גם בזמן המילואים ניסיתי ליצור. זה היה קשה, אבל המלחמה לא עצרה לי את המוזה. יצא לנו להיות בכל מיני בתי ספר ושם מצאתי פלסטלינה ועשיתי פסלים לכולם

סבא שלי שכל את הנכד הראשון שלו, תומר רון ז״ל, שנהרג באינתיפאדה השנייה. אני הנכד האחרון ואני מנסה להשלים את מה שהוא לא הצליח. התגייסתי בעקבותיו לנח״ל. בהמשך נפצעתי ועברתי במילואים לחיל הקשר.

סבא שלי היה איש חזק, מרשים. לא היה בו עניין של הבעת רגשות, גם לא מול השכול. הבובה של יואל עשויה מחומר שכמעט לא מאפשר ליצור הבעה. רצינו שיראה קשוח, נוקשה. זה היה דור כזה.

השינוי

היום יש הרבה יותר הכלה ומקום לרגשות. לא מזמן הינו בכפר וחיזבאללה ירה נ״ט שהרג לנו חייל. חייל שהיה במקום ממוגן אבל החלון היה קצת פתוח, והוא נהרג מפגיעה של רסיס. אנשים הגיבו לזה רגשית, לא הייתה תחושה של טאטוא מתחת לשטיח. לא רק במקרה הקיצוני הזה.

אנשים במלחמה במשך כמה חודשים ברצף זה דבר קשוח. אנשים מאבדים את זה, ויש מקום להכלה של הכעסים והבכי, מצד הגדוד ומצד החברים. לא הייתה תחושה שאתה סתם מתלונן, סתם בכיין. יש יותר אפשרות להכיל רגשות מאצל יואל ארציאלי. בסרט רואים באותיות הקטנות במכתבים, שיואל מנסה להגיד סליחה, ומשתמש בכל מילה אחרת שהיא לא סליחה.

birds

המקום של האמנות

גם בזמן המילואים ניסיתי ליצור. זה היה קשה, אבל המלחמה לא עצרה לי את המוזה. יצא לנו להיות בכל מיני בתי ספר ושם מצאתי פלסטלינה ועשיתי פסלים לכולם. הייתי רוצה להמשיך ולפרסם את הסרט בפסטיבלים בעולם, למרות שאני חושש. בינתיים אני מקבל בעיקר סירובים. לתחושתי זה בגלל הנושא, וזה שאני ישראלי. זה מפחיד שיחרימו את ישראל, ואז אני לא יודע מה נעשה. גם פה הקרנות שינו את אופן ההשקעה, והחריגו את היוצרים העצמאיים מהמענקים.

מבט קדימה

בתרבות שלנו אנחנו בניסיון תמידי לעשות שלום, אבל עדין בלופ של לשלוח ילדים לצבא, לשכול אותם ושוב לנסות לעשות שלום. גם אני נמצא בלופ הזה, והנה מדברים איתי על כניסה בקיץ, ומי יודע מתי זה יגמר. אלה אנחנו שנמצאים בלופ האינסופי, הלא נגמר. זה היה נחמד לקבל מההנהגה מכתב סליחה, בהקבלה למכתב של יואל ארציאלי, אבל זה לא מה שאנחנו צריכים. אנחנו צריכים לקיחת אחריות ומעשים.


הראיון נעשה בשיתוף רונה שפריר, יוצרת הפודקאסט מסע בארץ פראית ברדיו מהות החיים – שם משודר הראיון המלא

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden