״חתולי רחוב״: ריקי ג׳רווייס בפרווה, אבל בלי ציפורניים

ריקי ג׳רווייס הוא קומיקאי ויוצר טלוויזיה לא פחות ממבריק. הוא חתום, לבד או עם שותפים (בהם סטיבן מרצ׳נט), על ״המשרד״ המיתולוגית, ״ניצבים״, ״המופע של ריקי ג׳רווייס״ ו״טוני נולד מחדש״, לצד סרטים, קריירת סטנד־אפ מצליחה, והופעות ידועות לשמצה כמנחה גלובוס הזהב. הקול שלו מזוהה מספיק כדי שלא יהיה צורך בכותרת המפלילה ״ריקי ג׳רווייס: חתולי רחוב״ (Ricky Gervais’ Alley Cats) לסדרה החדשה בנטפליקס. שקוף מי עומד מאחוריה. למרבה הצער, מתברר שלא רק הקול מוכר. גם החומר.

אם צפיתם אפילו בספיישל סטנד־אפ אחד של הקומיקאי הבריטי, אתם כנראה יודעים שהבחור אוהב חתולים (וחיות בכלל) מצד אחד, ודי בז לבני אדם מצד שני. לכן הבחירה ליצור סדרה על כנופיית חתולי רחוב שמבלים את זמנם בצפייה בטלוויזיה, בירידות הדדיות, בניסיון לשרוד ובהרהורים על היצור המשונה הזה שנקרא בן אדם, מרגישה בול ג׳רווייס. כמעט מתבקשת. ולעשות את זה באנימציה – נשמע מדליק מסקרן.

הסדרה עוקבת אחרי גאס (ג׳רווייס), פאנג (אנדרו ברוק), פיוק (דיוויד ארל) ואוליב (דיאן מורגן), וגם פונס (טום בסדן), חתול בית מפונפן ומשכיל יותר, ובהמשך גם קיטן (ג’ו הארטלי), חתלתולה אבודה שהחבורה מנסה להחזיר הביתה. ג׳רווייס עצמו מדבב את גאס, החתול השמנמן, העצלן והסרקסטי שבמרכז החבורה. לקרוא לו ״בן דמותו״ יהיה אנדרסטייטמנט.

במשך שישה פרקים קצרים, ובטון אחיד עד כדי מונוטוניות מרגיזה, החתולים בעיקר מקללים, יורדים זה על זה ודנים בעניינים אנושיים מנקודת מבט חתולית – לפחות לכאורה. בין לבין הם תוהים על קנקנם של בני האדם ומגיעים גם לנושאים רציניים יותר כמו נאמנות, הורות, אמונה ומוות.

זה שילוב שג׳רווייס יודע לעשות היטב: לקחת שיחה מטופשת לחלוטין, לתת לה להידרדר, לפעמים לביבים, ואז, כמעט בלי התרעה, להגיע לשאלות – יפות ועמוקות לפרקים – על משמעות החיים. בהתחלה זה עובד. אפילו די מצחיק. רק שהשטיק ממצה את עצמו עוד לפני סוף הפרק הראשון, ובהמשך הולכת ומתבררת הבעיה האמיתית של ״חתולי רחוב״: זה לא שאין לג’רווייס מה להגיד. הוא פשוט כבר אמר את זה. כמה פעמים, בכמה וריאציות.

זה לא שאין כאן רגעים מצחיקים והומור בריטי יבש. ואם מקלפים מספיק שכבות של ציניות, גסויות ועוקצנות, מגלים שמתחתיהן, כמו תמיד אצל ג’רווייס, יש גם תקווה, אולי אפילו אמונה באנושיות

ביטים שלמים ממופעי הסטנד־אפ שלו צצים מחדש, לצד רעיונות, הבחנות ואנקדוטות, שכבר עברו דרך היצירות הקודמות שלו. גם הדמות מוכרת: גבר (סליחה, חתול) מיזנתרופ וסרקסטי, שמכריז על עצמו כמי שכבר הבין שהעולם מטומטם ואבוד; מוקף בטיפוסים מעט מגוחכים ממנו; מדבר בלי סוף על מוות ועל האבסורד שבקיום, ובסופו של דבר מתגלה כבעל לב רך הרבה יותר מכפי שהוא רוצה שנחשוב.

אפשר כמעט לחשוד שלג׳רווייס פשוט אין יותר מה להגיד, אז הוא אומר שוב (ושוב) את אותו הדבר. אבל יותר סביר להניח שהוא פשוט קצת התעצל הפעם. והפרווה המצוירת לא בדיוק מסתירה את זה. מבחינה אסתטית מדובר באנימציה דו־ממדית מאופקת – קצת פרווֶה.

זו בחירה לגיטימית, אבל היא גורמת לסדרה להרגיש עוד יותר כמו שיחות של ג’רווייס וחבריו שקיבלו בדיעבד גוף של חתול, בלי לחשוב עד הסוף מה הם יכולים לעשות איתו. הקומדיה כמעט לא זקוקה לאנימציה כדי להתקיים. במקום שהמדיום יפתח בפניו אפשרויות חדשות, יוסיף ממד קומי ואירוניה, הוא בעיקר מאייר במובן הכי פשוט ואילוסטרטיבי את אותם חומרים מוכרים.

 

זה לא שאין כאן רגעים מצחיקים, משפטים טובים והומור בריטי יבש שאני מאוד אוהב. קשה להגיד שסבלתי. ואם מקלפים מספיק שכבות של ציניות, גסויות ועוקצנות, מגלים שמתחתיהן, כמו תמיד אצל ג׳רווייס, יש גם תקווה, אולי אפילו אמונה, בהדדיות ובאכפתיות.

הבחירה לצרף לחבורה את החתלתולה האבודה מולידה כמה מהרגעים הרגישים יותר בסדרה. באחד מהם גאס, האתאיסט המוצהר, מוצא את עצמו מתפלל לאלוהים שיעזור לה; תוך כדי שהוא מתפתל, מסייג ומנסה איכשהו לא להודות שהוא בדיוק עושה את הדבר שהוא טוען שאין בו שום טעם.

ברגע אחר החבורה פוגשת חתול מבוגר בדרכו לווטרינר. המשמעות האפשרית והמורבידית של הביקור נאמרת בקול. וכך, דווקא כשהסדרה מפסיקה להשתדל להיות פרובוקטיבית ומרשה לחתולים שלה לפחד, לדאוג ולהיקשר, היא מוצאת לרגע משהו אמיתי.

אלא שגם המתח בין מיזנתרופיה כמעט ראוותנית לבין סנטימנטליות עמוקה נמצא אצל ג׳רווייס כבר שנים. ב״טוני נולד מחדש״ הוא אפילו עמד בלב היצירה: אדם שמגיב לאבל בכעס, אכזריות וציניות, ומגלה שוב ושוב שהקשרים עם אחרים, אלה שהוא לא סובל, הם הסיבה להישאר בעולם. ב״חתולי רחוב״, לעומת זאת, הכל דחוס מדי, והמעברים בין בדיחות פיפי, תחת ובולבול לבין פילוסופיה ואתיקה, חתולית או אנושית, מייצרים וויפלאש טונאלי.

בסופו של דבר, ״חתולי רחוב״ מתאימה בעיקר למי שאוהב מאוד את ריקי ג׳רווייס ורוצה עוד קצת ממנו. וגם אז כדאי לדעת שזה בדיוק מה שמקבלים: עוד קצת ממנו. לא משהו חדש, לא פיתוח מפתיע ולא ניצול מסעיר של האנימציה, אלא אוסף חדש של וריאציות על ריקי ג’רווייס המוכר. הפעם עם זנב ג’ינג’י.

---

ריקי ג׳רווייס: חתולי רחוב (Alley Cats)
יוצר: ריקי ג׳רווייס
נטפליקס, 2026, שישה פרקים
2.5 כוכבים