צוף וייסבוך // שוליים

לפני כמעט עשור לקחתי את הבת שלי לראות הצגת ילדים בספרייה העירונית בכפר יונה. אני זוכרת שנכנסתי לשם ומשהו קרה לי: תחושה לא מאוד הגיונית של ״אה, אוקיי, הנה הבית שלי. מוזר שאף אחד לא טרח לעדכן אותי קודם״. אז כמו כל אדם סביר שנכנס בפעם הראשונה למקום ומרגיש אליו חיבור רגשי עמוק – שאלתי מיד אם מחפשים עובדים.

הספרנית הפנתה אותי לחדרה של מנהלת הספרייה, תרצה כהן־קור, שבאותם ימים הייתה גם יו״ר איגוד מנהלי הספריות בישראל. נכנסתי אליה עם חיוך רחב ולבבות בעיניים, הצגתי את עצמי, ובפחות או יותר אפס מבוכה (או מודעות עצמית) – הודעתי לה שאני מתחילה לעבוד שם.

תרצה חייכה ושאלה אם יש לי תעודת ספרנות ומידענות. לא הייתה לי. אמרתי ״אין בעיה, אני אעשה את הקורס הזה של הספרניות״. בראש, כמובן, דמיינתי שזה איזה קורס חביב של כמה חודשים. כי כמה כבר צריך ללמוד בשביל להיות ספרנית? ובכן: שלוש שנים. ועוד שנת התמחות. נרשמתי. פעם בשבוע נסעתי לירושלים ליום לימודים ארוך, וככה במשך שלוש שנים למדתי ספרנות ומידענות ועבדתי במקביל בספרייה.

אבל גם אחרי כמה שנים טובות שם, אף פעם לא באמת חשבתי על עצמי כעל ״ספרנית״. מבחינתי עשיתי משהו אחר לגמרי: תיווכתי בין ספרים לאנשים. אחרי ארבע שנים של לימודי פסיכולוגיה ומדעי החברה, ועוד ארבע שנים של לימודי טיפול באמנות, גיליתי פתאום שכל הידע הזה נכנס איתי אל הספרייה.

במקום להילחם בדיגיטל, החלטנו להשתמש בו. לקחת את אותם דחפים שגורמים לנו ללחוץ, לגלול, לפתוח, לגרד, לבדוק ״רק עוד דבר אחד״ – ולהפנות אותם בחזרה אל הספרים. אם האצבע כבר רוצה ללחוץ, לפחות שתלחץ על משהו טוב

אנשים לא נכנסים לספרייה רק כי הם מחפשים משהו טוב לקרוא. הם נכנסים אליה יחד עם החיים עצמם – עם פרידה ולב שבור, עם התאהבות חדשה, עם פחדים וחרדות, עם סקרנות למשהו חדש, עם הרצון להתחדש במשהו או אולי להתנתק… עם משהו שאפילו הם בעצמם לא יודעים לנסח.

אני אהבתי את הרגע הזה של ״בואו, אתם תיכנסו לספרייה – אני אשאל אתכם שאלות, אכנס לכם קצת לתוך הנשמה ואמצא לכם את הספר המדויק שיעיף אתכם לשמים ויחזיר אתכם בדיוק למקום הנכון״. צנוע, אני יודעת, אבל זה בערך מה שהרגשתי שאני עושה. בדיעבד, כמעט כל מה שעשיתי מאז הוא וריאציה קצת אחרת על אותו רעיון בדיוק.

כמה שנים אחר כך הכרתי את גיא בן־נון, מנכ״ל עברית. עבדנו באותו ארגון, ובכל פעם שיצאנו יחד להפסקת סיגריה ניצלתי את הזמן כדי לחפור לו על זה שעברית חייבת להתחיל לעשות פודקאסטים על ספרים. זה היה אי שם בשנת 2020.

אמרתי לו שאולי עכשיו פודקאסטים עוד מרגישים כמו מדיום של אנשים שיש להם יותר מדי זמן וחשיבות עצמית, אבל חכה כמה שנים – לכל בן אדם תהיה סדרה משלו. הוא השתכנע.כך או כך, הקלטתי שתי סדרות הסכתים, שלימים הפכו להצלחה, ושוב מצאתי את עצמי עושה בדיוק את אותו הדבר – מחפשת דרך אחרת לגרום לאנשים להתקרב לספרים.

ואז הגיע שׁוּלַיִם. לקח כמה חודשים טובים – לגיא, לד״ר אושי שהם קראוס ולי – לפתח, לפצח, לפרק, להתווכח, להסתבך, לפשט ולהמציא מחדש את המגזין הזה, כי הדבר הראשון שידענו הוא דווקא מה אנחנו לא רוצים לעשות. לא רצינו עוד ״מגזין על ספרים״.לא רצינו לקחת כתבות, סקירות וביקורות ספרים, לשים אותן בעיצוב יפה, להעלות למסך ולהכריז שזה דיגיטל.

ולא רצינו לבקש מאנשים, שבעודם מקבלים התראות בווטסאפ, אינסטגרם, טיקטוק, פייסבוק, מייל, חדשות ועוד כל מיני אפליקציות שכל כך מרחיקות אותנו מלשבת ולהתרכז בקריאת ספר – גם לשבת ולהקדיש זמן למגזין שלנו. אז שאלנו שאלה אחרת: איך משתמשים בכל מה שמסיח את הדעת – דווקא כדי להחזיר את תשומת הלב לספרים?

מי שאוהב ספרים יודע שבשוליים קורים הדברים האמיתיים. שם, בשטח הלבן שבקצה העמוד, נכתבות הערות בעיפרון, מסומנות שורות, מתנהל ויכוח שקט עם הסופר ולפעמים גם נשפך הקפה. השוליים הם המקום שבו הקורא מפסיק להיות אורח מנומס ומתחיל להתערב.

אבל בשנים האחרונות גם הקריאה עצמה נדחקה קצת לשוליים. בין עדכון לעדכון, בין גלילה לגלילה, ספר הפך בקלות לעוד משהו שנקרא ״כשיהיה לי זמן״. שזה מצחיק, כי איכשהו יש לנו 40 דקות לראות סרטונים של אנשים שמסדרים מקרר לפי צבעים או בונים בתים מחומרים טבעיים בלב היער, אבל לקרוא עכשיו 200 עמודים – זה כבר גדול עליי, מאמי…

הטקסט הוא הלב

מכאן נולד שׁוּלַיִם. במקום להילחם בדיגיטל, החלטנו להשתמש בו. לקחת את אותם דחפים שגורמים לנו ללחוץ, לגלול, לפתוח, לגרד, לבדוק ״רק עוד דבר אחד״ – ולהפנות אותם בחזרה אל הספרים. אם האצבע כבר רוצה ללחוץ, לפחות שתלחץ על משהו טוב.

בשׁוּלַיִם אפשר להפוך קלף, לפתוח משהו, לחפש רמז, לצאת למסע, לגרד שכבה מעל מילה, להיתקל בסרטון, בציור, במשחק או בטקסט שבכלל לא נראה כמו טקסט. אבל יש פה עיקרון אחד שאנחנו קנאים לגביו: הטכנולוגיה היא לא הסיפור. היא אפילו לא הכוכבת.

הלב של כל הדבר הזה הוא הטקסט. כל מדור נולד קודם מתוך רעיון ומתוך תוכן, ורק אחר כך אנחנו שואלים מה הצורה שהוא צריך לקבל. אני אף פעם לא מתחילה מתבנית ואומרת: כאן צריך קרוסלה, כאן כתבה, כאן שלוש תמונות עם איזה כפתור שעושה סלטה באוויר וחוזר.

אני מתחילה ממילה, מתמה מרכזית אחת שאפשר להפוך ולהפוך בה עד שהיא מתפרקת כולה לחלקיקים קטנים. אם הגיליון עוסק באובססיה, אני מתחילה לפרק את המילה: איפה היא נמצאת בספרות? בפסיכולוגיה? באמנות? במוזיקה? ביחסים? בפשע? באוכל? בטכנולוגיה? איזה ספר ייקח אותנו למקום לא צפוי? מי האדם שאני רוצה שיישב ויכתוב על הנושא הזה? ומה אפשר לעשות איתו שלא ראינו כבר 70 פעם?

בשלב הזה בדרך כלל יש יותר רעיונות ממה שאפשר להכניס לגיליון אחד, תודה לאל. לא הכול בשׁוּלַיִם עוסק בספרות באופן ישיר – וזה מאד מכוון. כי הספרים הם לא הנושא כאן, הם השער. אחרי שהרעיון והטקסט מתחילים להתייצב, מגיע השלב שבו צריך להבין איך הדבר הזה יחיה על המסך. אם הטקסט עוסק במצור – אולי גם העמוד צריך להרגיש קצת סגור; אם מדובר בסיפור שמזמין חקירה – אולי צריך לתת לקורא לחפש; אם טקסט דורש שקט – צריך לדעת גם לא להעמיס עליו פירוטכניקה רק כי אפשר.

אין בשׁוּלַיִם תבנית אחת שאליה מכניסים הכול, וזו גם הסיבה שכל גיליון מרגיש כמעט כמו להקים מגזין חדש. בכל חודש הנושא משתנה, הכותבים משתנים, המדורים משנים צורה, כי הטריק שעבד מצוין בחודש שעבר כבר פחות מעניין אותי בחודש הבא. שזה, אם לומר את האמת, מודל עבודה די לא יעיל. אבל כנראה שכשבנאדם מרגיש שהוא נמצא כל כולו באלמנט שלו – יעילות לא משחקת תפקיד.

ובסופו של דבר, כמעט עשור אחרי שנכנסתי לספרייה בכפר יונה והודעתי למנהלת שאני מתחילה לעבוד שם, אני מגלה שאני עדיין עושה בדיוק את אותו הדבר. אני עדיין עומדת איפשהו בין נפש האדם לבין המדף. רק שהיום המדף הזה בנוי מאנימציות.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו