כל מה שחשוב ויפה
אולרדימייד. צילום: Tomtit Film
אולרדימייד. צילום: Tomtit Film

תעלומה אמנותית ובמאית גדולה מהחיים - בפסטיבל דוקאביב

האם את המזרקה של דושאן יצרה בכלל האמנית הפרובוקטיבית אלזה פון פרייטג; איך נראו חייה של הבמאית הצרפתייה והצבעונית אנייס ורדה  - שני סרטים בפסטיבל דוקאביב ינסו לענות את השאלות הללו

אמת ושקר, מקור ושכפול

האם העבודה ״מזרקה״ שמייצגת את תחילת האמנות המודרנית מ־1917 באמת נוצרה על ידי מרסל דושאן? או שהיא נוצרה על ידי אמנית אוונגרדית דאדאיסטית בשם הברונית אלזה פון פרייטג, ודושאן רק ניכס אותה לעצמו מאוחר יותר?

הסרט ״אולרדימייד״ שיוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב מנסה לענות על השאלה הזאת. הוא מנסה, באופן די אקלקטי יש לומר, להציג פנים שונות לדמותה של פון פרייטג – אמנית חתרנית שנהגה להסתובב עם פאלוס גדול ברחובות, ללבוש אביזרי מטבח ובגדי גברים. דרך טקסט של מחזה שהשאירה, צילומים ספורים ותיעוד ספורדי, ובעזרת טכנולוגיות הדמיה מודרניות, מביים הסרט את דמותה שלא נכתבה בהיסטוריית האמנות.

הסרט נעזר בפאנל מומחים שבאופן משעשע (ולא בהכרח מוצדק) מופיעים כחייזרים במרחב וירטואלי. הם מציגים זוויות שונות לסיפור ההיסטורי בעוד שאנחנו הצופים שומעים רק את קולם.

הסיפור שסופר עד כה על ״מזרקה״ (כפי שהופיע גם בסרט מרסל דושאן: איש הרעיונות) הוא כזה שלפיו דושאן שלח את המזרקה לתערוכה אמנים עצמאיים ב־1917 וחתם עליה R. Mutt, כפרפרזה על שם היצרן Mott. התערוכה הכריזה שכל עבודה שתתקבל תוצג, אבל המזרקה שהיא משתנה לא הוצגה בה. דושאן מספר סיפור די מופרך על כך שהעבודה הונחה בין שני קירות ושם היא הוחבאה. ב־1917 לא ידעו מי יצר אותה, ונותר לה רק תיעוד מצולם אחד. רק שנים מאוחר יותר הכריז דושאן שזו עבודה שלו, אלא שאז הברונית כבר נפטרה ולא ניתן היה לשמוע את קולה.

הסרט לא מציג ניתוח סיסטמתי של המקרה, וברור שהוא מוטה לטובתה של הברונית. במובן מסוים זה גם כוחו – הוא מבולגן וקופצני, מציג פנים רבות במדיות שונות ובעיקר פותח דיון מעניין על ניכוס, על אמת ושקר, ועל חשיבות המקור בעידן של שכפולים

הפאנל מציג טיעונים שונים לטובת דושאן ולטובת פון פרייטג. אחד מהם מספר על מכתב שנמצא לאחרונה, שבו כתב דושאן לאחותו שידידה אמנית יצרה את העבודה. כמו כן, המקום שבו טען דושאן שקנה את המשתנה היה אולם תצוגה שבו לא נמכרו מוצרים, והדגם הספציפי של משתנה זו כלל לא נמכר על ידי חברת Mott, אלא נמצא בקטלוג של חברה אחרת.

הסרט לא מציג ניתוח סיסטמתי של המקרה, וברור שהוא מוטה לטובתה של הברונית. במובן מסוים זה גם כוחו – הוא מבולגן וקופצני, מציג פנים רבות במדיות שונות ובעיקר פותח דיון מעניין על ניכוס, על אמת ושקר, ועל חשיבות המקור בעידן של שכפולים. העבודות ״מזרקה״ (יש עותקים בכמה מוזיאונים) הן העתקים שנוצרו החל משנת 1953 על ידי דושאן, ומאחר שבשנה זאת כבר אי אפשר היה לקנות את הדגם המקורי, הן נוצרו באופן ידני. אותו רדי־מייד הפך לפריט ייחודי, ובכל זאת לא יחיד.

אולרדימייד
בימוי: ברברה ויסר
87 דקות; הולנד / צרפת / גרמניה, 2023


אנייה ורדה, ״ויוה ורדה״. צילום: Cine Tamaris

אנייה ורדה, ״ויוה ורדה״. צילום: Cine Tamaris

שיר אהבה ליוצרת שאין שני לה

הסרט ״ויוה ורדה!״ סוקר את חייה של הקולנוענית הייחודית אנייס ורדה, שהלכה לעולמה לפני חמש שנים. סיפור חייה נמסר על ידי האנשים הקרובים לה ביותר – ילדיה, העוזר האישי ושחקנים שעבדה איתם. חייה מתרחשים במקביל לסרטים שהיא יוצרת – שנוגעים כל העת במה שמעסיק אותה באותו הזמן – חוויות החיים שלה וביקורת חברתית.

ורדה היתה אישיות צבעונית (ולא רק באופן המשעשע שבו צבעה את שערה שהלבין), מבשרת הגל החדש בקולנוע הצרפתי שהביא לקדמת הבמה את קולו של הבמאי (או במקרה שלה את קולה של הבמאית) – אישה יחידה בעולם גברי מאוד. קול שהיה חדשני וייחודי בכל סרט שעשתה. היא יצרה סרטים דלי תקציב, שעסקו באנשים הפשוטים ביותר, והרבה מהדמויות בסרטיה היו אנשים בני המקום, ללא ניסיון במשחק. את סרטיה הפיקה בעצמה, כדי שתהיה לה את העצמאות ליצור כפי שרצתה, ללא שיקולים מסחריים.

ורדה באה ממשפחה מבוססת מבריסל, ומילדות התקשתה להתאים את עצמה לסביבה הקונפורמיסטית שבה גדלה. כשמשפחתה עוברת לגור על סירה בעיר סט, עיר נמל קטנה בדרום צרפת, היא פוגשת את ולנטין שלגל, פסלת שפותחת לפניה אופקים חדשים באמנות וגם באהבה. משפחותיהן עוברות לפריז וכך גם הן. ורדה לומדת צילום ועוברת לגור ברחוב דגר – רחוב מוזנח למדי שאנשיו הופכים לכוכבי ה״דגרוטיפים״ שיצרה בהמשך הדרך.

ורדה, כפי שהיא מצטיירת בסרט זה, היא אישיות מלאת הומור אבל לפעמים קשה עם אנשי הצוות שלה. היא לא מהססת להתבטא בחריפות, תמיד עומדת על דעתה ודבקה באמת

ללא ניסיון וללא השכלה קולנועית היא יוצרת את הסרט ״לה פונט קורט״ בעיר ילדותה סט, שמתאר זוג המגיע מפריז לעיר, ועל רקע אירועים המשקפים את החיים המקומיים מתלבט אם להיפרד או להישאר ביחד. הסרט הבא שיצרה – ״קליאו מחמש עד שבע״ – זכה לשבחים רבים. הוא מלווה את קליאו (קורין מרשנד), זמרת מצליחה, במשך שעה וחצי שבהן היא מסתובבת בעיר בזמן שהיא מחכה לתוצאות בדיקה רפואית שתקבע את גורלה.

ורדה, כפי שהיא מצטיירת בסרט זה (וגם בסרט המקסים ״ורדה על אנייס״ שיצרה על עצמה לפני מותה), היא אישיות מלאת הומור אבל לפעמים קשה עם אנשי הצוות שלה. היא לא מהססת להתבטא בחריפות, תמיד עומדת על דעתה ודבקה באמת. ורדה הייתה גם פמיניסטית אקטיביסטית. במאבק למען זכות ההפלה בצרפת היא דיברה באופן גלוי על ההפלה שעברה באופן לא חוקי. היא בחרה גם להיפרד מאבי בתה הראשונה ולגדל אותה כאם חד הורית, תוך שהיא ממשיכה ליצור סרטים.

birds

ב־1958 פגשה את ז׳אק דמי, יוצר סרטים מסוג שונה לגמרי – סרטים מוזיקליים קלילים. איתו היא נסעה לכמה שנים לאמריקה, שם מצאה את דרכה ליצירה אקטיביסטית עם סרטים שתיעדו את ההיפים באמריקה ואת תנועת הפנתרים השחורים. הם התחתנו ב־1962 ואחר כך נולד בנם המשותף, מתייה.

אחרי כמה שנות נישואים הם נפרדו, אך חזרו לחיות ביחד כשדמי (שהיה ביסקסואל) נדבק באיידס (בשנים שבהן היה זה גזר דין מוות). ורדה ליוותה אותו עד מותו. בזמן מחלתו היא יצרה עבורו את הסרט ״ז׳אקו איש נאנט״ שסיפר על ילדותו בסגנון של סרט מוזיקלי במחווה ליצירתו, למרות שמעולם לא אהבה סרטים מוזיקליים.

״ויוה ורדה!״ הוא סרט ללא רגע דל, מלא באנרגית היצירה של ורדה, שיר אהבה ליוצרת שאין שני לה, שעורר בי את הרצון לראות את הסרטים שלה שעוד לא ראיתי.

ויוה ורדה!
בימוי: פייר־הנרי גיברט
67 דקות; צרפת, 2023

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden