כל מה שחשוב ויפה
המשלחת. צילומים: נטליה ליצ׳ינסקה / גם סרטים ובתי קולנוע לב
המשלחת. צילומים: נטליה ליצ׳ינסקה / גם סרטים ובתי קולנוע לב

״המשלחת״: השתכרות בלילה בוורשה ובכי בבוקר באושוויץ

בסרטו החדש מספר הבמאי אסף סבן סיפור של נעורים והתבגרות - תוך כדי המסע הגנרי לפולין. אבל המקומות המעניינים בסרט הם המקומות הפחות בטוחים, הפחות ידועים מראש - הן ביחס לנסיעה לפולין והן ביחס להתבגרות

האם מסע לפולין של קבוצת מתבגרים ישראלים יכול להיות רק רקע לסיפור אחר? האם ״מותר״ לו להיות כזה? האם סיפור מלא הורמונים ובלבול ואהבה של גיל ההתבגרות נראה אחרת כשהוא מתרחש תוך כדי מעבר בין מחנות השמדה בפולין, טקסים, עדויות, שלג וערמות נעליים של מי שכבר אינם בין החיים?

הסרט ״המשלחת״ של אסף סבן מספר סיפור על כיתה בבית ספר תיכון שיוצאת למסע הגנרי הזה. אני כותבת ״גנרי״ לא כדי להפחית או להעמיס על החשיבות שלו, אלא כי ככה הוא נראה בסרט. התחנות הקבועות, השירים הקבועים שהם בדיוק אלו שכאילו נכתבו בשביל המקום או הרגע שבו מבצעים אותם, הניסיונות של מתבגרים להשתכר או לצאת בלילה, המעגל היומי שבו משתפים מהיום שעבר, החשש של מי שלא מבינים איך הם עוד לא בכו.

ויש את אלו שיש להם כשרון של שירה או מחול ומכינים מראש משהו לטקס הקטן והייחודי שיהיה בכל אחד מהמקומות האלה, וכמובן הדגל שנעטפים בו, והדיבור על השינוי המשמעותי שהמסע הזה חולל ביחס למדינה או לשירות בצבא. יש גם ההורמונים של גיל ההתבגרות, ושלושה חברי נפש (נערה ושני נערים) שיש לכל אחד מהם תשובה סודית אחרת לשאלה האם מדובר רק בקרבה עמוקה של אחאות, או בהתאהבות סודית ומלאת יצריות וקנאה.

כשאני מתארת את העלילה אני מחפשת את הטון המתאים לכתיבה על הסרט. האירוניה או הקריצה לגנריות הזו נמצאת בסרט עצמו, אחרת לא הייתי מעזה, אבל בו זמנית זו לא ממש אירוניה אלא ניסיון לבנות את הבועה שבה מתנהל העולם הזה של מתבגרים מתוכה. העוצמה של המראות שרואים במסע הזה או של ההזדהות איתם, העוצמה של ההתאהבות, העומק של הקנאה, הטוטאליות של הפגיעה, ובו זמנית הגם וגם של מתבגרים, של השתכרות בלילה בוורשה ובכי חרישי בבוקר באושוויץ – הם הלב של הסרט. זה הסיפור שהוא רוצה לספר.

העוצמה של המראות שרואים במסע הזה או של ההזדהות איתם, העוצמה של ההתאהבות, העומק של הקנאה, הטוטאליות של הפגיעה, ובו זמנית הגם וגם של מתבגרים, של השתכרות בלילה בוורשה ובכי חרישי בבוקר באושוויץ – הם הלב של הסרט. זה הסיפור שהוא רוצה לספר

לאורך הצפייה הייתי עסוקה לא רק בשאלה של נקודת התצפית של הסרט הזה, אלא גם בשאלה של המוטיבציה לספר את הסיפור. ניסיתי לחשוב מה אני יכולה לראות דרכו אחרת או מחדש ביחס להתבגרות הישראלית הזו, מה אני יכולה להבין על שיווי המשקל שבין התאהבות נעורים למסע אל לב המאפליה של הזיכרון ושל החוויה הלאומית.

לדוגמה, העד שמצטרף לטיול הוא הסבא של אחד הנערים בכתה (עזרא דגן במשחק נוגע ללב). אבל זו ״הפעם הראשונה״ שהוא עושה בה את התפקיד החשוב הזה. הוא לא מנוסה, והסיפור שהוא מספר איטי מדי לקצב של המקומות והזוועות שהם אמורים לבקר בהם. הוא מתעכב יותר מדי על נוסטלגיה למקום שהיה, לנערה שאהב, לאחות ששיחק אתה מחבואים. המורים מאיצים בו להתקדם והוא מבין, הם רוצים יותר אקשן. אבל הוא, ככל שהוא מתקרב אל האקשן הפרטי שלו – הקול והעדות שלו מתפרקים.

עד הקצה של האבסורד

עוד דוגמה היא הנער שלא רק משתין ביער בצורת מגן דוד אלא את מסע ההתבגרות שלו הוא עושה דווקא כשהוא פורש מהקבוצה. כשנהג פולני לוקח אותו במשאית שלו ושואל אותו אם הוא יהודי, מתחיל לכאורה איזה סיפור על המתח שבין הביקור בפולין (שמתעקשת לספר סיפור של מדינה שנכבשה בידי הנאצים), לבין הזיכרונות הישראלים על שיתוף פעולה.

דוגמה נוספת – החזרות על הטקסטים, ההקראות הדרמטיות שלהם, או השימוש דווקא בשירים שבעצם מדברים על אהבה או פרידה בתוך טקסים במחנות השמדה. לרגע חשבתי שיש פה אפשרות מעניינת לחשוב עליהם מחדש, ללכת איתם עד הקצה של האבסורד או של הקדושה.

אבל יש משהו בסרט הזה, אולי בשל ה״קדושה״ של הנושא, אולי דווקא בשל הרצון להתייחס לכל זה רק כרקע – שהולך כל הזמן על איזו דרך בטוחה. האירוניה מציצה לרגע, אבל אז היא מתגלה כידועה מראש או בתוך הגבולות הבטוחים. ההתפרקות של הסבא, העד, מתחילה לגעת ברגש עמוק, פותחת את הלב של הצופה אליו, אבל אז מתחילה הסצנה הבאה והסבא חוזר להיות זה שיודע יותר טוב מכולם את הגבול הרגשי או הממשי.

birds

זה לא פשוט לספר את הסיפור הכל כך ישראלי הזה, בטח לא בימים האלה, וללכת דרכו למקומות חדשים. ובכל זאת, נזכרתי בצפייה בסרט ״חדר משלו״ של מתן יאיר, שגם יצא לא מזמן. בסרט של יאיר סיפור המשלחת הוא אמנם לא הסיפור המרכזי, אבל הפלירט של הנער עם היציאה אל המסע, הסלוגנים שמחפשים לסווטשירטים שמכינים במיוחד, הדמות של המורה שמכין אותו בהתרגשות בפעם הראשונה, ובעיקר הנאום שנושא הנער בטקס החזרה – קושרים את המסע להתבגרות הישראלית באופן שמאפשר לראות בה או בו עוד משהו – משקולת שקשורה לא רק בעבר אלא באופן שהוא אמת מידה בלתי אפשרית לסבל או לאובדן הפרטי של ההווה.

המקומות המעניינים בסרט ״המשלחת״ הם המקומות הפחות בטוחים, הפחות ידועים מראש, הן ביחס לנסיעה לפולין והן ביחס להתבגרות. אבל התבנית שלהם או של הסרט גוברת עליהם או סוגרת אותם, כמעט לפני שהם בכלל נפתחו. בכל זאת, אני יכולה לדמיין אותו הופך לסרט פולחן של נערים שאולי מזהים בו את עצמם, את המקום שבו הם גדלים, את הגעגוע לעוצמות של הגיל והמקום, ולא פחות מכך את היכולת לאירוניה או אהבה בתוך כל הדבר הזה שכמעט אפשר להיבלע בתוכו.


המשלחת
בימוי: אסף סבן
100 דקות; ישראל, 2023
3 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden