כל מה שחשוב ויפה
חמדה. צילומים: ורד אדיר; עיצוב: מיכל וולף / סרטי יונייטד קינג
חמדה. צילומים: ורד אדיר; עיצוב: מיכל וולף / סרטי יונייטד קינג

התמוגגות קולנועית שפוגשים רק בסרטים של שמי זרחין

״חמדה״, סרטו החדש של שמי זרחין, הוא אחד הסרטים הישראלים הפואטיים ביותר שמוקרנים בימים אלו בבתי הקולנוע. הוא קרוב מאוד לפרוזה, ועושה שימוש מופתי בתעלולי השפה

שתי תחושות סותרות ליוו אותי בגמר הצפייה ב״חמדה״ סרטו החדש של שמי זרחין. הראשונה הייתה תחושה של ריבוי הנושאים שבהם הסרט עוסק, והשנייה הייתה תחושה של התפעלות מהעובדה שהסרט מצליח ללכוד כמה נושאים בבת אחת. 

״חמדה״ הוא אחד הסרטים הישראלים הפואטיים ביותר שמוקרנים בימים אלו בבתי הקולנוע. ככזה, מעבר להיות מצולם באופן אסתטי ונבון, הוא קרוב מאוד לפרוזה ועושה שימוש מופתי בתעלולי השפה. אנחנו צופים בסרט כאילו קראנו ספר. מדובר בסרט לא נדוש שטביעות הדי.אן.איי של זרחין כיוצר (״הכוכבים של שלומי״, ״אביבה אהובתי״ ועוד פלאות) טבועות בו וניכרות היטב. זה ראוי להערכה ופעימות הלב על המסך חוצות אותו, מגיעות לצופים וממלאות אותם ברגש.

זרחין אינו כבול לשיטה נוסחתית ואינו מתאמץ למצוא חן. זה מאפשר ליצירה לנשום, ומאפשר לה להביע סגנון קולנועי ייחודי שניכר שמושפע מכמה מסורות קולנועיות בבת אחת. גם מבחינה תרבותית, הסרט מרגיש מאוורר ומצליח להציב בין שאר הדמויות, דמויות משנה ערביות־ישראליות באופן שמשתלב במרקם הישראלי ומעורר הזדהות.

זה די נדיר, כי בפולמוס הקולנועי בישראלי בעשור האחרון, במאים מתאמצים לעורר בנו אי נוחות בכל מה שקשור לערבים על המסך ובדינמיקה שלהם עם הישראליות. זרחין מצליח לגבש משהו טבעי וכמו קושר אותנו להזדהות עם הגיבורים בחינניות רבה.

זרחין אינו כבול לשיטה נוסחתית ואינו מתאמץ למצוא חן. זה מאפשר ליצירה לנשום, ומאפשר לה להביע סגנון קולנועי ייחודי שניכר שמושפע מכמה מסורות קולנועיות בבת אחת

עלילת הסרט שמתרחשת בגליל העליון, מושכת אותנו פנימה דרך מערכת היחסים המרכזית, הסובבת בין ששי (ששון גבאי) בן ה־73, ואפי (אסי לוי) בת ה־50, בני זוג אוהבים, שעובדים סביב השעון, בכמה עבודות קשות יום, כדי לחסות את החובות של בנו של ששי, דרור (רועי אסף), אלמן ששקע בחובות וברח עם בנו לבריסל. לשניים יש שגרה קבועה והיא מלאה באהבה שעוברת דרך הפרטים הקטנים, זאת על אף הפער הגילאי ביניהם ועל אף ש־ששי אחרי ניתוח פרוסטטה בעל השלכות.

לזוג אין ילדים ואילו ששי גרוש, אב וסב, וניכר שאפי מקבלת את הסטטוס שלו, הגילאי והמשפחתי, בהמון אהבה. אבל יום אחד מתערערת השגרה שלהם ומעמידה למבחן את מציאות חייהם המשותפים. לאט ובעדינות נפרמות הדמויות ואנחנו מגלים את המועקות שהדחיקו. אצל ששי זה מתרחש בעקבות ביקור מפתיע של נכדו עומרי ואילו אצל אפי זה קורה, בעקבות חזרתו של דויד, תלמיד שלה לשעבר, לתוך חייה – ואיתו סוד אפל. 

מרגע כניסתם של עומרי (מאור לוי) ודויד (עדי אלון), באופן סימטרי ומקביל, אנחנו חווים כצופים עליה חדה בהתפתחות הדרמטית. כך מתקבלת אמירת בימוי עוצמתית, על האופן שבו אפשר לחלוק את דמות הגיבור הראשי לשניים. אלו לא רק שתי דמויות אלא גם מה שעובר ביניהן.

הפילוסופיה הדתית של האדם החילוני

הליהוק של גבאי ולוי לשני התפקידים הראשיים מבריק, והדינמיקה ביניהם זורמת כמו אש בשדה קוצים. זה מעודד לראות שני שחקנים ישראלים בסדר גודל כזה, שמתמסרים וכמו מעלימים את העובדה שאנחנו צופים בסרט ושהכל משחק. 

ועם כל הסופרלטיבים עד כה, יש לציין שפערי המשחק בין השחקנים אינם מאוזנים. גבאי ולוי כשחקנים ראשיים יוצאים מן הכלל, כמו שופכים צל על השאר, כשחלקם עושים עבודה טובה ומשכנעת וחלקם פחות. 

בסצנות שבהן מופיעים מספר שחקנים יחד, הקוהרנטיות נפגעת וזה מוריד מהעוצמות של הדרמה הרגשית. כמו כל דרמה משפחתית, גם כאן ישנם מינונים שדורשים כניסה ויציאה של דמויות, לעיתים בעלות נוכחות קצרה, אך אלו לא תמיד מסוגננות נכון לתוך הרצף הסיפורי ולכן לעיתים כניסתן מרגישה עודפת. 

בסצנה, שהיא אולי אחת מהדומיננטיות ביותר, מתרחשת תקיפה (אמנע מספויילר) והביטויים אחריה, מתמקדים ברגשות של הדמות. מה שקורה בתוכה אקטיבי ומה שקורה מחוץ לה, הוא כמעט פאסיבי, מה שהופך את האירוע המטלטל לכמעט סלחני או אגבי, כאילו לא מדובר באירוע חמור אלא באירוע מתבקש והבחירה הזאת מעוררת שאלות. חלקן מקבלות תשובות בהמשך אבל גם אז, התשובות לא באות חשבון עם האירוע במישרין.

בתוך העולם העלילתי הנפרש לפנינו, זרחין נוטה לעיתים לחזרתיות לופית, כדי לאפיין את הדמויות או את הקונפליקטים ביניהן (כך לדוגמה ״המציצנות״ שחוזרת באופנים שונים). לעיתים זה מוסיף אך לעיתים מרגיש מיותר, והתחושה שנותרת היא שהיה אפשר היה להדק את העלילה יותר.

יחד עם זאת, ובאותה נשימה, הסרט מעניק כמה הזדמנויות חד־פעמיות של התמוגגות קולנועית ייחודית, שחד־משמעית אפשר לפגוש רק בסרטים של שמי זרחין. הקונספציה הקולנועית של הסרט משלבת תבלינים של רפליקות לשוניות ייחודיות בעברית וערבית, מוזיקה איכותית וארט מרשים. ואם כל זה לא מספיק, במהלך הסרט עולות שאלות עומק שמאפשרות להביא לידי ביטוי את הפילוסופיה הדתית של האדם החילוני. 

בשתי אפיזודות שונות בסרט, ששי שעובד בין שאר עבודותיו כשומר ערב בספרייה, מקשיב לשיעורי תורה על פרשת השבוע. את השיעור מעביר רב דתי לאומי (עדו ברטל) לתושבות השכונה החילוניות. הרב מציג להן מצגת ילדותית וכמו מאכיל אותן בכפית סברות רדודות. 

ששי, שצופה מהצד בשיעור, מרשה לעצמו מידי פעם להעיר הערות שכמו מכעיסות את הרב המאופק באופן מלאכותי. אני חושבת ששם המניע העמוק של ששי מתגלה. אלו סצנות קטנות אבל הן מבריקות ומעניקות משמעות ועומק לדמות החילונית של ששי: הוא אינו אקזיסטנציאליסט, הוא בוחר, הוא מודע, וככזה הוא יציב; וזה מוצלח. 

birds

תחושה דומה אנחנו מגלים דרך הכניסה של ששי עם נכדתו לחנות נעלים. לכאורה סצנה שולית שכמו באה ללמד על הקשר המשפחתי שלו ומצבו הכלכלי, אבל המוכרת הערבייה והדיאלוג הקצר שלה עם ששי, כמו מרחיב את עולמו. וזה קורה עוד, וזה קורה לכל אחת מהדמויות הראשיות וזה יפה, כמו טנגו מסחרר של אפשרויות לביטוי עצמי. 

במובנים רבים, זרחין הוא אימג׳יסט של רגשות. בין אם מדובר על רגשות משפחתיים, רגשות אהבה או רגשות שליליים. הוא נמנע מפלשבקים והגיבורים מרגישים מחויבים להווה והם כמו עטופים בסיפורים מורכבים של רגשות אקטיביים שנבנים בזהירות ובאופן שכולנו יכולים להזדהות איתם.

בימינו, ליצור מעורבות רגשית מצד הצופים, זה לא עניין של מה בכך. לפעמים אני שואלת את עצמי יומיים אחרי סרט, עכשיו את מבינה? ואני עונה לעצמי שלא, לא תמיד. אבל אני תמיד מרגישה. ו״חמדה״ הוא סרט שיודע איך להיבנות ואיך להסתיים (הסוף שלו חכם ומרשים), באופן שמציף ברגשות מגוונים ובשום אופן לא משאיר את הצופים אדישים למה שמתרחש מולם; גם יומיים אחרי.


חמדה
בימוי: שמי זרחין
125 דקות; ישראל, 2024
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden