כל מה שחשוב ויפה
גלעד סליקטר, ערד 95
גלעד סליקטר, ערד 95

גלעד סליקטר // ערד 95

שלושה חודשים לפני שהתגייס חווה גלעד סליקטר באופן אישי את האסון הנורא של פסטיבל ערד. כעת הוא חוזר לימים ההם ומוציא לאור בקמפיין הדסטארט רומן גרפי אוטוביוגרפי, שהעבודה עליו ארכה מעל שש שנים

אני גלעד סליקטר, מאייר ויוצר קומיקס אוטוביוגרפי ודוקומנטרי המתפרסם בארץ ובעולם, מאייר ספרי ילדים ונוער, מגזינים, ומרצה במחלקה לתקשורת חזותית. פרסמתי בעבר ארבעה רומנים גרפים שכתבתי ואיירתי, ובימים אלה, לאחר עבודה שארכה מעל שש שנים, הספר החדש שלי, ״ערד 95״, עומד לראות אור.

הספר עוסק בחוויותיי כנער צעיר והוא מתרחש ביום ה־18 ביולי 1995 בפסטיבל ערד, חודשים ספורים לפני גיוסי לצבא, ומתאר את האסון שהתרחש במהלכו. הסיפור מתחיל מרגע הירידה מהאוטובוס בתחנה המרכזית של העיר הדרומית, ומתאר את הפגישה עם חבורת נערים מחיפה ואת ההכרות עם מי שנדמתה לי אז כאהבת חיי, נטלי, ועד הכניסה להופעת הפרידה מלהקת ״משינה״ שליוותה אותי לאורך נעוריי. הסיפור עוקב אחר הרגעים שבהם התמוטטו הגדרות ונקברתי תחת ההמון באסון שבמהלכו נהרגו שלושה בני נוער.

במשך שנים היה לי ברור שאחזור לרגעים שחוויתי כנער צעיר. בתהליך היצירה של הרומן כתבתי זיכרונות, אספתי חומרים וחזרתי לסיפור, משכתב אותו שוב ושוב. חיפשתי דרך להתבונן בדמויות ולעבור איתן את המסע, מבלי לשפוט אותן.

משום שבקולנוע תמיד ריתקו אותי סצנות של שוט אחד ארוך, שיוצר אלמנט של הפתעה, סיקרן אותי איך זה יעבוד בקומיקס. דמיינתי מעין מצלמת כתף שעוקבת אחרי דמותי, ושיחקתי עם הנרטיב, ולבסוף הגעתי למבנה של שלושה פרקים, כשכל פרק מתאר סצנה אחת ארוכה. 

ההחלטה על האופן שבו יסופר הסיפור, הובילה אותי לבחור בתבנית של שני ריבועים בעמוד, וכפולות של איור אחד. זה יצר רצף וקצב, וכך לא הייתי צריך לעסוק בשאלה איזה ריבוע בא לפני, או איך לחלק את העמוד. הסיפור רץ, והקורא אחריו.

במשך שנים היה לי ברור שאחזור לרגעים שחוויתי כנער צעיר. בתהליך היצירה של הרומן כתבתי זיכרונות, אספתי חומרים וחזרתי לסיפור, משכתב אותו שוב ושוב. חיפשתי דרך להתבונן בדמויות ולעבור איתן את המסע, מבלי לשפוט אותן

בשלב הבא התחלתי ליצור את הלייאאוט (הסקיצות הקטנות שמתארות מה קורה בכל דף). מצאתי את עצמי מתחיל מהסוף: התחלתי מהפרק השלישי ומהעמוד האחרון, ויצרתי את הלייאאוט הפוך. עד היום קשה לי להסביר את דרך העבודה הזאת, אבל דברים רבים בתהליך הספציפי הזה היו שונים מהעבודה על הספרים הקודמים שלי, בעקבות החומרים הלא פשוטים שמהם עשוי הספר.

בשלב זה הצטרפה אלי העורכת ענת לוין. עריכה של רומן גרפי דורשת התבוננות רחבה, וגמישות, כי לרוב צריך לנחש מה קורה, בגלל שלוקח זמן רב עד שכל הנקודות מתחברות. עם ענת יכולתי לשוטט ולחפש אותן. 

בכל ספר אני משקיע זמן רב בדיוק השפה הוויזואלית, בנרטיב, בקו ובכתם, ומצייר סצנות בחומרים שונים. החיפוש הזה הוביל אותי הפעם ליצור בהדפס מונוטייפ. התוצאות היו מעניינות, אבל היה לי קשה ליצור רצף קוהרנטי בטכניקה הזאת. 

ב־2021, במהלך העבודה, המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל הזמינה אותי ליצור תערוכה לשבוע האיור. זאת הייתה הזדמנות ראשונה לחשוף את הסיפור שלי, להתחיל את הדיאלוג עם הצופה. לאחר זמן רב מול היצירה בסטודיו, רציתי לבדוק איך אני מצליח לתקשר, ולתווך את העבר להווה.

בתערוכה ״הפסטיבל״, שאצרה מיכל בוננו, יצרתי מעין פסיפס של סצנות קטנות מאותו פסטיבל ערד, עבדתי במיקס מדיה ובדיגיטלי. כשעובדים על פרויקט כל כך הרבה שנים מאבדים קצת את הקשר למה שקורה בחוץ, והמפגש עם הקהל שהגיע לתערוכה היה ישיר וחד, וחיזק את התחושה שלי שאני בכיוון הנכון. הסיפורים ששמעתי מאנשים נוספים שהיו בפסטיבל ובאסון הבהירו לי שאני כבר לא לבד בסיפור הזה. 

המפגש עם הקהל שהגיע לתערוכה היה ישיר וחד, וחיזק את התחושה שלי שאני בכיוון הנכון. הסיפורים ששמעתי מאנשים נוספים שהיו בפסטיבל ובאסון הבהירו לי שאני כבר לא לבד בסיפור הזה

את הדמויות בספריי אני מלהק בדרכים שונות. אני מצלם רפרנס לסצנות, ולאחר מכן אני מאייר ומאלתר סביבן בכל דרך אפשרית. בגלל אופיו האוטוביוגרפי של הספר, היה לי ברור שאצלם את עצמי, ואז אאייר את דמותי בגיל 18 לפי הרפרנס.

אפילו גילחתי את הזקן אחרי 20 שנה כדי שהפנים שלי יהיו יותר חלקות… אך לאחר מספר ניסיונות, זה הרגיש לא נכון, קצת כמו רוברט דה נירו בסרט ״האירי״ – הדמות צעירה, אבל תנועות הגוף כבדות, מגושמות, והדבר יוצר דיסוננס. בנוסף, היה לי קשה לשחק ולחזור פיזית לסצנות של האסון.

חבר ילדות, שסיפרתי לו על הקושי ומכיר את הסיפור שלי, הציע שאבדוק עם הבן שלו, שגילו זהה לגיל הדמות בספר. לשמחתי הוא הסכים לגלם את דמותי הצעירה, וחברה שלו שיחקה את דמותה של נטלי, וזה היה ליהוק מושלם.

birds

לאחר הצילומים התחלתי לאייר את הספר. יכול להיות שהסיפור האישי, ורצף הסצנות, קבע טון וקצב עבודה שונה. זכור לי שעבדתי מספר לילות על סצנת האסון. עבדתי כאחוז אמוק, ולאחר כל לילה לבן, בבוקר הקיר שלי היה מלא בכפולות. כך, למעשה, תיארתי את רצף האירועים מתחילתו ועד סופו בפירוט רב. בתהליך העריכה עם ענת, החלטתי לקחת צעד אחורה ולדייק את כל סצנה וסצנה, מנסה למצוא בתוך הבלגן, סדר והגיון.

כבכל הספרים שלי, לצבע יש תפקיד מוגדר, ובערד 95, הצבע מבטא את הטראומה. עבדתי עם דיו צבעוני על שקף פלסטיק. בטכניקה הזאת הצבע לא נספג, הוא מתערבב, נוזל, ואין לי עליו שליטה, דבר שמבטא את התחושות שלי. את הספר עיצבה מיכל מגן. עבדנו בעבר על ״משק 54״ ו״צו 8״, וגם כאן היא הוסיפה להפתיע אותי בבחירות האמיצות שלה. 

ערד 95 יוצא לאור ב״הוצאת כפולה״, הוצאה חדשה שהקמתי, ובמסגרתה אשתמש בניסיוני רב השנים בארץ ובעולם כדי להאיר זרקור על סוגת הרומן הגרפי. באמצעות תמיכה של מפעל הפיס הגעתי לשלב הנוכחי, ולאחרונה פתחתי במכירה מוקדמת לספר בהדסטארט, במטרה להוציא אותו לאור לקראת התאריך 18.7, יום השנה ה־29 שנים לאסון הנוראי.


מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden