כל מה שחשוב ויפה
הילה. צילומים: סרטי יונייטד קינג
הילה. צילומים: סרטי יונייטד קינג

״הילה״: מיכל בת אדם פותחת תיבת פנדורה של הנפש

בסרטה החדש מצליחה הבמאית הוותיקה מיכל בת אדם לגעת באומץ ברבדים שמעטים מעיזים, ולהפוך את סרטה לפעיל באופן חתרני בהרחבת התודעה הפמיניסטית

״הילה״ סרטה החדש של מיכל בת אדם, הוא סרט אחר: אחר בסגנון שלו, בקצב שלו ובאופני הכניסה שלנו אליו. ככזה הוא בולט בשפה הסגנונית שלו, שפה שמרשה לעצמה להתמקד ולהתבונן בפרטים הקטנים כאילו לא מדובר בסרט אלא בעוד נקודת מבט, עוד דמות בעלילה.

המצלמה כמו רנטגן מנסה לחדור מעבר לדמויות שנדמות כמו לא משחקות כלל, ולחצות אותן. הלוקיישנים הם המקומות הרגילים ביותר. אלמלא היה מדובר בחותם ידיה המיומנות של בת אדם, היינו יכולים לצאת מסרט כזה באמצע, כי הוא מוריד אותנו שוב ושוב לקרקע ואז משתמש בפנטזיה במונחים הגיוניים של תת מודע, ואנחנו כבר לא רגילים לשהות קולנועית שכזאת. וגם אם היינו נשארים עד הסוף, היינו יכולים בהפוגות לטעות בתחושה שמא מדובר בקולנוע ניסיוני.

אבל הקולנוע של בת אדם הוא הרבה מעבר לכל מה שנחשוב. הוא אותנטי במונחי העבודה הקולנועית ובזה גם טמון התחכום שלו והגדלות שלו, ולכן גם ניכרת בו אהבת האדם, אהבה שהיא אחד מאופני המבט הכי חשובים לבמאי או במקרה הזה – במאית. הדגש כאן הוא במאית כי המבט על הילה, הגיבורה הראשית, נשי ונוקב.

דרך היומיום של הילה (בגילומה של ג׳ייד דייכס ויקס), אנחנו מקבלים פורטרט של אישה, אם יחידנית, שילדה את בתה נעמי (איילה פלג), כתוצאה מרומן עם שאול דותן (יעקב זדה דניאל). דותן הוא סופר מפורסם וגבר נשוי, אב לבת חוקית, שחוזר עם משפחתו ארצה אחרי שהייה של שבע שנים בחו״ל. לב הסרט הוא התמודדות הישירה והעקיפה של הילה ובתה עם המשקעים של החלק החסר בחייהן, והניסיון הנואש להיאחז במשהו כל עוד הוא נוכח בדמיון.

על כלום אין להילה שליטה, אבל הסרט מצליח להוביל אותנו לתובנה מדהימה: על כלום אין לנו שליטה, בטח לא על הגורל – אבל אולי על האהבה יש לנו?

בניסיונותיה הבוגרים של הילדה למצוא תחליפי אב בשומר בית הספר או בשכן שמניעיו לא ברורים, גם מתקיים מתח מתמיד של סכנה. ולכן, אגב, לסרט יכלו בקלות להוסיף ד׳ ולקרוא ״הילדה״. הילדה שהילה הייתה ומתעוררת בה לפרקים, והילדה שכעת קוראת לה אמא.

כבר בסצנת הפתיחה שבולעת אותנו פנימה, הסרט בוחן את הפנטזיה ומתעתע בנו כשהוא נדמה לחלק מהצגת תיאטרון. הילה, בשמלה לבנה שמזכירה כלה, רצה בשעת לילה בין סמטאות השוק ונחתכת כמו במיז־אנ־סצנה. לרגע המרחב נוכח ולרגע הוא לא מוגדר; לרגע הסצנה נראית סוריאליסטית ולרגע היא ריאליסטית; לרגע אנחנו שואלים ממי היא בורחת ולרגע קולטים שהיא הרודפת.

והנה הוא, הגבר והגשם. אין לנו מושג מי אלו שניהם. אבל בתשוקה אנחנו מבינים – זו שפה ישירה. זוהי הסצנה שמתארת את התשוקה ולא בכדי היא מופיעה באקספוזיציה. והיא תחזור אלינו לרגע בשאלה מתוחכמת, בהמשך, כשהילה תעיר (יפה מה שכתוב כאן על אהבה) ״רציתי לגעת בכמיהה והיא הייתה, הייתה, הייתה… ולא הייתה״; ונעמי תשאל, ״מה זו כמיהה?״ והילה תענה לה – ״כשמאוד מתגעגעים, כשמאוד רוצים משהו״.

המורכבות של הילה מוצגת לנו באפיזודות הראשונות בסרט בפשטות, כאילו מדובר בחלקים הכי טבעיים של הנפש. היא רואה את שאול במקרה, עוזבת הכל ורודפת אחריו. אנחנו שוב מבינים את הקונפליקט הנדוש של גבר נשוי ולא מתוחכם, ששם ולא שם, לא יכול, לא רוצה, לא מוכן, אבל משתף פעולה ותמיד נסוג, ובאופן מתעתע – לרגע – גם אנחנו הצופים לא מבינים אם הוא בראש שלה או אמיתי.

פיסה של מציאות מרובדת

בת אדם לוקחת את התבנית הנדושה הזאת של התאהבות בגבר נשוי והופכת אותה למורכבת, תווה את קורי עכביש המציאות סביב הילה. היא מכניסה למציאות הזאת את המוניות שהיא עוצרת בחופזה, את ההברזות מישיבות העבודה, את האיחורים, את הפגישות המשפחתיות, את השינה בלילה והקימה בבוקר ואפילו את התאונות המעצבנות.

על כלום אין להילה שליטה, אבל הסרט מצליח להוביל אותנו לתובנה מדהימה: על כלום אין לנו שליטה, בטח לא על הגורל – אבל אולי על האהבה יש לנו? הסוף מחזיר את כוח הבחירה לגיבורה, ושוב – זה קורה כשהיא במקום הרגיל והקונקרטי ביותר – בבית, באופן שקצת מזכיר את האמרה המפורסמת של ניטשה ״באהבה תמיד יש גרם של שיגעון, אך בשיגעון תמיד יש גרם של שכל״. ברגע הזה הילה יכולה לכנות את התשוקה האובססיבית שלה מחלה.

אפשר לחשוב שהתנהגותה של הילה נובעת מכך שהיא חולקת דבר מה גדול עם אותו אהוב – את בתה, אבל למעשה מדובר באובססיה שנבנית דרך הרקע המשפחתי. בשיאו של הסרט, ללא שום תחבולה מוגזמת אבל גם ללא התראה, ניתן רמז מעיק לסיבה ולתוצאה של ההסתבכות הנפשית שלה עם שאול.

שם גם נחשפת גדולת הפשטות של הסרט, שמביא את הדמויות לשיאן השגרתי. באקט הזה הוא מאפשר לא פחות מהזדמנות מרהיבה לחלוק את הסיפור בינינו לבינן בפרטים הקטנים, מה שהופך את היצירה ליותר משמעותית הודות לעובדה שיש בתוכה לא רק סט משוחק, אלא גם מחשבות ורגשות, דמיונות ושהות.

האפקט שבולט כתוצאה מכך הוא שהדמויות הן בגודלן הטבעי ושאנחנו נמצאים בתוך פיסה של מציאות מרובדת. לצופים שרגילים לאמנות מלאכותית שמנסה לצמצם את הקצב ולחפות כמעט על כל שהות, הסרט הזה יהווה מבחן כניסה שונה ומעניין. אין לו עניין להסתיר את הפגמים, הוא רואה את החן שבהם. הפגמים של הדמויות גורמות להן להיות אמינות ומאפשרים לנו להיכנס למה שנדמה כבאמת חייהן.

birds

הטכניקה הקולנועית של בת אדם עושה שימוש בזיכרון האירוטי שלנו הצופים, עם מחוות קטנות לאקזיסטנציאליזם (הבולטת שבהם היא השאלה ״מה אתה עושה פה?״ והתשובה – ״מחכה״. וכמובן, הכיסא הריק). הבחירה של בת אדם לעשות קולנוע שהוא כמעט צנוע בניסיונות ההסתרה ואמצעי השכנוע שלו, הופך את ההתרחשויות ב״הילה״ לנשיות, מוכרות וקרובות. באמצעות מערכות היחסים המשפחתיות שבו, נפתחת תיבת הפנדורה של הנפש – שמוצגת גם כחלל ריק – שרק האני יכולה למלא.

בת אדם היא כמעט מיתוס בקולנוע הישראלי. היא פרצה לתודעה בתחילת שנות ה־70 כשכיכבה בסרטיו המצליחים של בעלה, הבמאי משה מזרחי ז״ל. בהמשך פרצה בקריירת בימוי ונחשבה לבמאית פורצת דרך ואמיצה. בסרטה החדש, כבמאית בת כמעט 80, היא ממשיכה לגעת באומץ ברבדים שמעטים מעיזים, ולהפוך את סרטה לפעיל באופן חתרני בהרחבת התודעה הפמיניסטית. אני רואה בסרט הזה משהו אחר, נועז ושלם, שמבטא את היכולות הפנומנליות שרק בת אדם יודעת להצית על המסך.


הילה
בימוי: מיכל בת אדם
105 דקות; ישראל, 2023
4 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden