כל מה שחשוב ויפה
תכנון ועיצוב: טל לוסיקה. צילומים: מיקאלה ברסטו
תכנון ועיצוב: טל לוסיקה. צילומים: מיקאלה ברסטו

טל לוסיקה: לתכנן להורים שלך זה גם לתכנן לעצמך

הוריה של האדריכלית טל לוסיקה ביקשו ממנה לתכנן מחדש את הדירה שבה גדלה, ושבה הם עדיין גרים. ״זה היה תהליך מורכב, שמצריך המון סבלנות, רגישות, התחשבות; של כל הצדדים אגב״

יובל: הי טל, בוקר טוב. מה שלומך בימים מורכבים אלו?

טל: הי יובל, שאלה שהתשובה עליה הפכה להיות מורכבת… שלומי כמו של כולם אני משערת. סבא שלי היה אומר: הכל בסדר חוץ ממה שלא בסדר. אז לצערי יש המון שלא בסדר בתקופה הנוכחית

יובל: לגמרי. ואיך את מצליחה לשלב את העבודה והיצירה?

טל: היצירה נותנת כוח להמשיך. היא מחזירה אותנו לחיים בעיני. לא פשוט, ולא תמיד מצליחים לאסוף את עצמנו. אבל חייבים להמשיך ליצור

יובל: לגמרי. ובואי נדבר על אחד הפרויקטים האחרונים שלך, בית הורייך, הדירה שבה גדלת. מניח שזה היה טעון במיוחד

טל: כן, לא פשוט לתכנן בקונטקסט הזה – פרויקט מרגש, מורכב. לתכנן להורים שלך זה גם לתכנן לעצמך באופן מסויים. זה לגשת מחדש למרחבים מוכרים של ילדותך אבל במבט אחר, בראייה אחרת, מזווית אחרת. נכנסים כל מיני שיקולים חדשים, מצבים משפחתיים מגוונים, תרחישי חיים שמשתנים עם הזמן

יובל: ספרי אם כך על בית ילדותך – איפה הוא נמצא, ממתי הוא, איך הוא בנוי, החלוקה שלו לפני השתכנון החדש וכן הלאה

טל: דירה תל אביבית, בניין שנבנה בסוף שנות ה־80. זו היתה דירת 5 חדרים, עם תמהיל די קונבנציונלי: חלל ציבורי (מטבח, סלון, פינת אוכל), ארבעה חדרי שינה לא גדולים, שירותי אורחים, שני חדרי רחצה קטנים (ללא אוורור טבעי) הפונים למרפסת שירות. אני זוכרת בצורה משמעותית את המסדרון – בתחושה שלי הוא היה מרחב ארוך וחשוך שרק הוביל לחדרים.

הדירה עברה שיפוץ קוסמטי מינימלי אי שם בשנות ה־90, שבמהלכו נבנה קיר לבני זכוכית כחציצה בין המטבח לבין חדר המגורים ופינת האוכל, הותקנו נגרויות במאסטר הורים ובחדר שינה נוסף. וזהו בערך. כל היתר נשאר כפי שהיה במקור

יובל: וההורים שלך המשיכו לגור בה כל הזמן?

טל: כן, גם אחרי שאני והאחים שלי עזבנו את הבית. הם מאוד התלבטו מתי ואיך לשפץ, ואז עלתה תכנית בבניין להוסיף מרפסות בחזית, הטיימינג היה נראה להם מתאים. והחלטנו ללכת על זה

יובל: יפה. מה עכשיו? הם אמרו מה הם רוצים? את המלצת? איך זה עבד?

טל: זה היה תהליך מורכב, שמצריך המון סבלנות, רגישות, התחשבות; של כל הצדדים אגב. ניגשתי לזה עם המון כבוד למה שהיה, ולאיך שהם מעוניינים לחיות בביתם בתקופת החיים הנוכחית.

ישבנו יחד ומיפינו מה הרצונות שלהם, מה המגבלות של המרחב, או יותר נכון, מה העוגנים שאותם צריך לכבד ואיך ניתן למנף אותם. הכנתי מספר סקיצות, לקח זמן עד שהגענו לפיצוח, שידענו שזה זה. זה היה קצת כמו טנגו – כל צד מושך למקום שלו, אבל בסוף מגיעים לתכנון שהוא מותאם להם, וגם לי. 

היתה מחשבה גם עלינו הילדים, הנכדים – הורי התעקשו לשמר שני חדרי שינה נוספים לאירוח, כדי שאני וילדי או רק הנכדים יוכלו להישאר לישון (אני גרה בצפון). היתה מחשבה על הגיל השלישי, מעברים רחבים, חדרי רחצה נוחים ומרווחים, מפתחים משמעותיים של דלתות וכו׳.

מבחינת בחירת החומרים, כאן רוב הזמן היינו מסונכרנים, ניסיתי ליצור שילובים מאוזנים ונעימים, שיעבדו לאורך זמן. מבחינת ריהוט היתה הרבה מחשבה על מה ממשיך איתנו ומה נדרש לרכוש ולעשות את ההתאמה הזו בין הקיים והחדש

אני חושבת שהתיקון הכי גדול במרחב הוא המסדרון. עכשיו הוא אחד המקומות שאני הכי אוהבת בבית – חזית אחת לבנה עם אמנות, חזית אחת עטופה בפורניר אלון, מלאה דלתות סתרים וארונות, חלל מואר, רחב ידיים, גורם לך לנשום

יובל: אני חושב שזה בולט בתמונות בעיקר בסלון – הריהוט, שולחנות העץ הגדולים – שנראה כמו סלון מפעם בעיצוב מעכשיו

טל: בדיוק, היה לי חשוב להיות קשובה ולהרגיש מה חשוב להם, גם כשזה לא נאמר מפורשות. יש אלמנטים שיש מאחוריהם סיפור, או משמעות – לרהיטים, חומרים, אמנות שאנחנו מלקטים במהלך החיים. ובעיני מעצב חייב לתת לזה מקום

יובל: את יכולה לתת עוד דוגמאות ספציפיות לאלמנטים כאלו?

טל: דוגמה מעניינת וקצת מוזרה היה משטח שיש: היתה להוריי בחדר השינה יחידת נגרות שנפרסה על קיר שלם, הכוללת שולחן איפור עם אחסון בצדדים ועליו משטח שיש ורוד עם נימים אפורים. אני זוכרת בתור ילדה כמה מורכב היה להביא אותו ולהתקין.

הוריי ביקשו ממני למצוא דרך לשלב אותו בתכנון החדש, לעשות בו שימוש חוזר. זה היה מורכב כי היה לו גימור גלי טיפה בצדדים, עומק משתנה, לא ידעתי בכלל אם נצליח לפרק אותו מבלי שיפגע. בקיצור – סיפור לא פשוט, אבל זו היתה בקשה מפורשת והייתי חייבת למצוא דרך לעשות את זה.

הקבלן האלוף שלי הצליח לפרק ולשמור את השיש הסופר כבד הזה בפינה תוך כדי השיפוץ, כדי שלא יפגע. הכנתי תכנית חיתוך שממקסמת את מה שניתן להפיק ממנו – בסוף התקבלו משטח שיש לנגרות בחדר הרחצה הכללי, ושולחן צד שתכננתי עבורו רגלי מתכת יעודיות. המאמץ השתלם, זה יצא מקסים ובעיקר ההערכה של הוריי למחווה הזו

יובל: יפה. אהבתי

טל לוסיקה. צילום ליאור סטורלזי

טל לוסיקה. צילום: ליאור סטורלזי

birds

יובל: אז איך התחושה עכשיו לבוא לבקר בבית? כבר יצא לך לישון בו? זה כבר לא חדר הילדות שלך

טל: זו המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת להורים שלי – לתת להם משהו בחזרה. כמובן שיצא לי לישון בו, זה מדהים שישר התמקמתי בחדר שפעם היה החדר שלי מבין השניים 🙂 כאילו על אף השיפוץ והכל, אתה בסוף רגיל למקום המוכר שלך.

אני חושבת שהתיקון הכי גדול במרחב הוא המסדרון. עכשיו הוא אחד המקומות שאני הכי אוהבת בבית – חזית אחת לבנה עם אמנות, חזית אחת עטופה בפורניר אלון, מלאה דלתות סתרים וארונות, חלל מואר, רחב ידיים, גורם לך לנשום. וגם חדרי הרחצה, שינוי מטורף

יובל איזה כיף. זו באמת מתנה גדולה, אבל גם לך, עם כל המטען שיש לבית שבו גדלנו. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שנפרדים?

טל: אני מרגישה שזו זכות גדולה לעסוק בתחום הזה, לתכנן וליצור לאנשים את הבית, את המרחב הכי אינטימי שלהם. במיוחד בתקופה הזו, כשאנחנו עסוקים המון במה זה בית, מהו עבורנו, איפה הוא נמצא. הלוואי שיחזרו כולם הביתה. בשלום. אי אפשר שלא לסיים בזה אני חושבת

יובל: מסכים 💛

טל: 💛 אמן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden