שגית זלוף נמיר ורעות אסימיני: כנראה נפגשנו בגלגול קודם

חגית: בוקר טוב שגית ורעות, ברכות על התערוכה המשותפת ״ממורביליה״ בגלריה במודיעין (אוצרת: ניצה פרי). אפשר לשאול בזהירות מה שלומכן? הקיץ בעיצומו וסביבנו הכל בוער, איך מרגישות?

רעות: אני מתקשה עם השאלה הזו. ההרגשה שלי תלויה בכל כך הרבה דברים שאין לי שליטה עליהם כרגע, וגם בידיעה שיש אנשים שכרגע עוברים גיהנום. אני אסתפק בתשובה שאני בסדר – עם דגש על המילה סדר, הסדר של היומיום עוזר מאוד, שיש דברים כרגע שהם קבועים

חגית: אני מאוד מזדהה. כל מילה

שגית: אני מוצאת את עצמי נעה בין מיקרו למאקרו. המחשבה על המציאות מטרידה, קשה לישון, בין זעם לתסכול, אבל אני כל הזמן דואגת לשמור את התקווה. זה מבחינתי לשמור על הבית, על הילדים. דרך האמנות, דרך המשפחה, מרגישה מחויבות להמשיך להאמין שבכל רגע הכל יכול להשתנות, שתיכף יבואו ימים טובים יותר

חגית: בנסיבות הקשות של חיינו בחודשים האחרונים, תערוכה בימים אלה – זה עושה טוב? מספק מקום של הקלה?

שגית: בשבילי העבודה השוטפת בסטודיו היא ההקלה, הפורקן, האוויר לנשימה. התערוכה היא פועל יוצא של זה. אני כל הזמן חושבת מה צריך לקרות כדי שבזמן שהמקום הזה עובר תופת, נוכל להציג תערוכה ולדבר אמנות. זה מבחינתי סוג של נס. זו גם זכות גדולה לפגוש קהל ולתקשר איתו את התחושות שאין להן מילים דרך הדימויים. להצליח להרגיש, ביחד, את כל הכאב, דרך העבודות. אותי זה מחזק. זו נחמה

רעות: תערוכה מבחינתי זה אירוע משמח בחיים. אירוע שמאפשר תקשורת עם בני אדם נוספים מלבד עצמי, העברת עדות חיים ויזואלית לעיניים אחרות מתוך רצון לקרבה ונתינה. אז מהבחינה הזו, כן זה עושה טוב. אין לי הקלה, להפך אני די נדהמתי מהמראה של כל העבודות יחד, כי הרגשתי הצפה רגשית מאוד גדולה

חגית: איך התחיל הקשר ביניכן, מתי ואיפה נבט רעיון התערוכה?

שגית: הקשר בין רעות לביני התחיל בגלגולים קודמים כנראה. העבודות שלנו מצאו אחת את השנייה ברשתות, בתערוכות. זה הרגיש כמו להסתכל בעבודות של מישהי שמעולם לא פגשתי, ולהכיר את העבודה כאילו יכולתי ליצור אותה בעצמי. זה להבין מישהי לעומק באופן שקשה להסביר. מעולם לא נפגשנו, וניצה פרי, האוצרת, חשבה על החיבור בינינו. מיד כששמעתי את השם של רעות אמרתי לניצה כמה שזה ״מנט טו בי״

רעות: בדיוק! גם אני חשבתי שהקשר עם שגית התחיל בוודאי בגלגול קודם. הרגשתי ששגית גדלה על אותן בלטות שאני גדלתי עליהן (אני בטירת הכרמל והיא בקריית ביאליק). עקבתי מרחוק, הייתה בי תחושה שמתישהו אנחנו ניפגש.. (וכמובן שענינו אותו דבר:)

חגית: אתן קרובות בגיל ובמקום בחיים? בנות כמה אתן?

שגית: 46 פלוס שניים – שירה 10 אריאל 15

רעות: 41 גם עם בן ובת – מיה בת 6 וגבע בן שנתיים

חגית: שתיכן מכניסות אותנו לעולם המאוד אינטימי של משפחה, אבל אצל שגית המבט ממוקד בפרידה מדור ההורים, שהולכים לעולמם ומשלחים אותנו לדרכנו; בעוד שאצל רעות המבט הוא אל דור הילדים, שאנחנו מלווים את גדילתם ושוקלים כל הזמן את מידת הקרבה והתלות (במובן החיובי?) שלהם בנו, כהורות

שגית: אני חושבת שהדברים שזורים אחד בשני. הם משלחים אבל אני בוחרת להישאר. בדרכי. לנסות להבין את ההווה שלי דרך העבר. ואת העבר שלי דרך ההווה. התלות קיימת אצלי גם לאחר הפרידה, משהו שנע בין תשוקה למחויבות להנציח. ולעיתים אני מוצאת את עצמי אפילו מרגישה קירבה גדולה ממה שהיתה לי בשנים האחרונות. אולי הקושי שחוויתי בחייהם של ההורים לא תמיד איפשר לי את המבט הקרוב והמקרב. אולי אני מחפשת תיקון

רעות: המבט שלי הוא תמיד פנימה/החוצה, גם כשאני מסתכלת על הבת שלי ישנה ואוספת את הציורים שלה, החלון פתוח. הילדים עבורי הם לא אסקפיזם מהמציאות, להפך הם גורמים לי למודעות יתר על המציאות מתוך הרצון לגונן ולשמור ולהצביע על התפקיד שלי כאמנית שחיה במדינה הזו

שגית: אני מאד מתחברת למה שרעות אומרת, שזה מה שהעבודה עם שירה הבת שלי מאפשרת לי, ״מודעות יתר״ למה שמעסיק אותי. התלות והקירבה הם דינמיים, משתנים מדי יום ביומו, בהתאם למצבי החיים, לסטטוס, לתפקידים

חגית: נראה שיש בתערוכה הזו ניסיון לשמור על הקשר המשפחתי כמרחב מוגן (במבט מבחוץ, כי לא הייתי בפועל בגלריה לצערי). הרגשתן שזה הכיוון כשעבדתן על בחירת העבודות?

רעות: אני חושבת שלמרות שהדימויים מקורם במשפחות שלנו, התערוכה היא לא בהכרח על המשפחה. עבורי יש תחושה חזקה מאוד בחלל של דחיפות, כמעט דחיפות פיוטית. הביטוי שחוזר אצלי בעבודות ״אמא בואי״ הוא תמצית הדחיפות. הרצון שמשהו יגיע או יחזור עובר כמעט בכל העבודות של שתינו אני מרגישה. יש ציפייה או כמיהה לא מושגת בעבודות.

שגית: הקשר המשפחתי הוא טריגר, קטליזטור. אבל העבודות עוסקות בזיכרון, בהנצחה, בזמן. בתפקיד של הצילום בתוך המערך הזה. המרחב המוגן עבורי הוא מרחב העבודה. הסטודיו. כלומר, את כל נקודות המבט, נעימות ומכאיבות ככל שיהיו, אני מביאה לסטודיו. דרך העבודה שם אני מרגישה שהקשר המשפחתי כמו גם הנושאים האחרים שמעניינים אותי- עוברים סוג של ״חיסון״, דרך השפה והאסתטיקה. כך שכשהעבודות מגיעות לקירות ״מותר״ להן לדבר את הכל

רעות אסימיני: כולנו מאז השביעי רואים דברים אחרת ומחפשים משמעויות בדברים שאולי בכלל לא שם, זה נוכח בכל מה שאנחנו עוברים. אז כמובן שגם באופן שאנחנו רואים וחווים אמנות. אני חושבת שאין לנו עדיין את הפרספקטיבה להבין בדיוק את המקום שזה תופס כי אנחנו עדיין שם

חגית: מעניין אותי אם הרגשתן פערי שפה בגלל המדיום השונה – ציור וקולאז׳ של רעות וצילום של שגית

רעות: הייתה החלטה ברורה כבר מההתחלה שהתחלנו להציב שבחלל לא יהיה וידיאו, ואם היו פערים ניצה ידעה לגשר עליהם בהצבה. לפעמים לרווח יותר או לצופף. אבל אני חושבת שהמקור ליצירה של שתינו מגיע ממקור מים זהה. ההסתכלות על המוכר והקרוב והוצאתו מהקשר היא משותפת.

שגית: בגלל שמלכתחילה הרגשתי שהעבודות של רעות הן קרובות משפחה של העבודות שלי- שונות אבל דומות- השוני בין המדיומים בעיקר עניין אותי. זה ממש כמו לפגוש אנשים ששונים ממך ודומים ממך בו זמנית. זה עוזר לך להבין דבר או שניים על עצמך. אז תוך כדי התהליך גיליתי שרעות מבחינתי חושבת צילום. היא מגיבה למציאות, למה שמתרחש מולה, באופן מיידי. העבודות שלה הן תפיסת רגע.

והבנתי עוד יותר כמה החשיבה שלי היא לא צילומית במובן המסורתי. הצילום שלי נבנה לאורך ימים ושבועות, שכבה אחרי שכבה, לאט לאט, כמו בציור או בפיסול. ומעבר לכך שתינו מוציאות מההקשר, משתמשות בהומור, אלו דברים שניצה, האוצרת, הקפידה לחדד בבחירות

חגית: במפגש שלי עם העבודות של שתיכן (וספציפית בראיון עם רעות בעבר) הכל היה מאוד מחובר לזמן אמת. מתי ניצה הציעה את העבודה על התערוכה המשותפת – לפני או אחרי האסון של 7.10? איזה מקום זה תפס בדיאלוג ביניכן?

רעות: זה היה אחרי השביעי באוקטובר. לי יש עבודות בתערוכה שנוצרו לאחר האסון. יש גם ציור קיר שנעשה במיוחד לתערוכה. כולנו מאז השביעי רואים דברים אחרת ומחפשים משמעויות בדברים שאולי בכלל לא שם, זה נוכח בכל מה שאנחנו עוברים. אז כמובן שגם באופן שאנחנו רואים וחווים אמנות. אני חושבת שאין לנו עדיין את הפרספקטיבה להבין בדיוק את המקום שזה תופס כי אנחנו עדיין שם

שגית: זה משהו שנוכח כל הזמן. העבודות שלי עוסקות בנושאים האלה של זיכרון והנצחה גם לפני השבעה, ומאז השבעה נוספו רבדים נוספים. אבל החומרים הם אותם חומרים, גם אם הם אוניברסליים יותר. בתערוכה זמן האמת הממשי קיים מחוץ לחלל המרכזי. עבודת ציור הקיר של רעות שנמצאת בקיר החיצוני של הגלריה, ועבודת הוידאו שלי (שנעשתה בעקבות ״קציר המוות״ של או׳סליבן) שנמצאת בחלל הכניסה לגלריה, הן עבודות שלא מתיימרות להבין אבל כן מגיבות לתופת של הזמן הזה

חגית: כנראה שלאף אחת מאיתנו אין באמת יכולת להבין. בזמן שהתערוכה מוצגת – אתן מקבלות תגובות שמוסיפות לכן תובנות? אתן מרגישות שיש בתערוכה הצעת נחמה, מקום שמכיל מבטא רגשות?

רעות: אני רוצה לקוות שהתערוכה מציעה נחמה וחסד. כשהתחלתי לצייר את הציור קיר, ציירתי אדמה עם בור. והציור מבחינתי היה גמור. וכשחזרתי הביתה חשבתי שאני לא יכולה להשאיר עבור מי שיבוא למתחם של הגלריה רק את הבור, זה מעשה לא אחראי מצידי. אז חזרתי לציור והוספתי את הלב מאבנים

שגית: בשיח גלריה גיליתי שהעבודות שלנו הן כמו טריגרים, מעוררות זכרונות מודחקים אצל הרבה אנשים. אנשים הזדהו עם הצורך הזה בלנסות לעצור את הזמן, כי הרי מהי ממורביליה? מהי מזכרת? מהי הנצחה? פעולה שמבקשת לעצור ולנצח את הזמן, את המוות. אם נזכור אותם אולי הם לא באמת אינם. לא מעט כתבו לי שהם בכו בחלל התערוכה, דמעות של ממש.

אני לא במקום שמבקש להבין את זה, רק לחוות ולספוג. אולי כן להזכיר לעצמנו שאנחנו ביחד בזה. שהחיים רוויי אבדות, פרידות, וכמה האמנות עוזרת לנו לעבד את זה, תוך כדי שהיא מוכרת לנו את האשליה המתוקה שבעזרתה נוכל לנצח את הזמן. אני סאקרית של האשליה הזו, מתמסרת אליה כל בוקר מחדש

שגית זלוף נמיר: העבודות שלי עוסקות בנושאים האלה של זיכרון והנצחה גם לפני השבעה, ומאז השבעה נוספו רבדים נוספים. אבל החומרים הם אותם חומרים, גם אם הם אוניברסליים יותר

חגית: אני מוצאת הרבה אופטימיות בדברייך. וגם בעובדה שלמרות המצב המצמית, המשתק, כולנו עסוקות בעשייה ולא מוותרות על מבט קדימה, גם כשהאופק עוד לא נראה לעין.

תארו קצת את העבודות עצמן, ומה משמעותן במערך הכללי?

רעות: העבודה ״זה לא כובע״ מורכבת משני רישומים שהם מחווה לנסיך הקטן ולמגריט. ברישום אחד רואים את הצורה של הכובע מהנסיך הקטן וברישום השני מגלים שהצורה היא בעצם רישום שלי מגוננת על הבת שלי. הרישום התחיל מתוך רצון שיבינו אותי. אני למדתי תואר שני בהאנטר קולג׳ בניו יורק. ואחרי השביעי באוקטובר אנשים שהיו קרובים אליי התרחקו או כתבו דברים שהם פשוט היו לא נכונים ומצאתי את עצמי ממש עסוקה בלהסביר להם. לא הייתי ישנה, רק מדברת עם אמריקאים בניסיון נואש להסביר. כיום הרישום הזה מטייל בעולם בכל מיני תערוכות הסברה על מה שמתרחש בישראל והוא גם הוצג באו״ם

שגית: בין העבודות שלי בתערוכה – הברבור הוא צילום של שאריות התספורת של שירה, הבת שלי, מהן פיסלתי ברבור, ששט על מצע שנדמה ככרית רכה. כמשתקרבים רואים שהמצע עשוי עץ עם חריצים. זהו למעשה קרש החיתוך המסורתי של אמי ז״ל (שנקרא ״תחתה״ בעירקית). אמי ובתי לא נפגשו, אמי נפטרה כשהייתי בחודש שביעי עם שירה. זו הדרך שלי להפגיש אותן.

העבודה הזו תלויה בתערוכה מול העבודה ״תלתל״, בו מצולמת שארית השיער שלי מגיל 3, תלתל שאמי שמרה ב..לא אחרת מקופסת פילם לצילום 🙂 התלתל מונח על מברשת שיער שהיא הביאה מעירק, ״פארצ׳ה״. מברשת קוצנית ומכאיבה. אימי התכחשה לעובדה שיש לי תלתלים. היא הייתה מסרקת אותי ונאבקת בשיער הסורר והפראי שלי. כאן התלתל זוכה להיות תלתל בנחת, ומרחף מעל שערות המברשת.

שתי שאריות השיער, שלי ושל בתי, דרך החפצים של אמי. חפצים ביתיים, ״מטפלים״, אך גם חותכים ודוקרים. שיער הוא מרכיב חשוב בזהות שלי, מכיל בתוכו את הקשר הבין דורי, את המוצא, את תפקידי המגדר, את הדימוי העצמי. הוא אלמנט של שליטה, חיצונית ופנימית. השפה שלי מבקשת להשתמש במצלמה כקוסמת. בניגוד לאמונה שמצלמה מראה מציאות, אני מתרגשת מלמצוא את ההיפך. העין רואה דבר אחד והמצלמה שלי רואה דבר אחר לגמרי. הקרש מתחפש לכרית, המציאות היא חידה

חגית: אם את צריכה לבחור עבודה אחת של רעות, איזו היא?

שגית: הגובלן. ״אמא בואי״. כשרעות הביאה את העבודה הזו החסרתי פעימה. מדובר בעבודת גובלן שעשתה אמה של רעות, שהיה תלוי בביתה, ורעות התערבה במסגרת – צבעה וחרטה בין הגילופים את צמד המילים ״אמא בואי״. היה בזה את ההערכה, ההכרה של הדור שלנו. אנחנו הדור שיש לו את הפריבילגיה להסתכל על האימהות האלה, השורדות, החרוצות, ולהכיר בהן, בכח שלהן ובכשרון שלהן. זה גם הזכיר לי, שלפני כל האינטלקט, אני עושה וצורכת אמנות בדיוק בשביל רגעים כאלה. בשביל להרגיש פחות לבד בעולם

רעות: אם אני צריכה להתמקד בעבודה אחת של שגית, זה יהיה הצילום של הילדה עם השיער הארוך ״כותונת פרחים״. יש בצילום הזה יותר נסתר מהגלוי. שגית מצלמת מרחוק משאירה הרבה אוויר ואור טבעי מסביב. העבודה הזו עבורי מעבירה תחושת פאר בצניעות שבה. קצת כמו שמרגישים כשנכנסים לבית כנסת. שיער הילדה עם הכותנת הופך להיות היכל מקודש, שאת רוצה להתקהל סביבו אבל יש בו יראה

חגית: מה הדבר הבא? על מה אתן (כל אחת) עובדות כיום?

רעות: אני כרגע עם דלקת ביד, שמכריחה אותי לעצור, אז מציירת קצת עם היד החלשה. הדבר היחידי שכל מרצי מוקדש אליו הוא לזה שאני עובדת על שיהיה פה טוב יותר. מנסה בכל הכח שיש לי להשמיע את קולי, ולקוות שעוד קול ועוד קול והחטופים יחזרו ושהמושג בית יהיה באמת מרחב מוגן ומושג עבור כולם

שגית: אני ממשיכה לעבוד, סקרנית לגבי מה יקרה בסטודיו. בדרך כלל אחרי תערוכה יש תקופה מוזרה, אבל הפעם התערוכה והעבודה עם רעות וניצה עוררו בי כל כך הרבה, שאני רק רוצה להמשיך. מנסה להחזיק את התקווה, שיגיעו כבר הימים הטובים שמגיעים לנו ולמקום הזה

חגית: אמן

---

ממורביליה | שגית זלוף נמיר, רעות אסימיני
אוצרת: ניצה פרי
גלריה 51 – גלריה עירונית מודיעין, רח׳ בנימין 51
נעילה: 31.7