״מקום שקט: היום הראשון״: מעניין אבל חסר שיניים

אף פעם לא אהבתי סרטי אימה (למעט כמה קלאסיקות). אני פחדן, וטקטיקות ההבהלה אינן לטעמי – במיוחד באופן שבו התפתח הז׳אנר בשני העשורים האחרונים. אבל יש יוצאי דופן ועבורי הם היו ״מקום שקט״ ו״מקום שקט 2״, שאותם כתב וביים ג׳ון קרסינסקי (שגם כיכב בסרט הראשון). מצאתי בהם טעם רב – גם מבחינה תמטית וגם מבחינת המסר הרפלקסיבי הטמון בחובם – מסר על טבעו ההיררכי של המדיום האודיו־ויזואלי, באופן שבו התמונה מקבלת קדימות על הקול.

״מקום שקט״ הראשון הפך את הקערה על פיה והצליח להעביר מסרים חשובים – לדוגמה כמה חשוב זה להקשיב במקום לדבר. הסרט השני לא עמד ברמת הראשון, אבל המשיך לחדד את שני הרבדים האלו. קרסינסקי לא ביים את הסרט השלישי בסדרה, ובולטת בה גם ההיעדרות של דמות הבת הגדולה במשפחה, שהייתה חשובה למסרים מפאת היותה חירשת. מניסיוני עם פריקוולים בספין אוף, שיערתי שעליי להשחיז את סכיני לקראת הביקורת על השלישי. להפתעתי, לא היה צורך להשחיז יותר מדי.

הסרט השלישי מתאר את היום הראשון לנחיתת החייזרים מנקודת מבטה של משוררת הגוססת מסרטן. בניגוד לשני הסרטים הראשונים שהתרחשו במרחבים הכפרים, הוא מתרחש בסביבה אורבנית עמוסה ודחוסה – העיר ניו יורק. אבל בדומה לסרטים הראשונים, הוא לא מוותר על דרמה אנושית ומתאר בצורה יפה ואמינה מערכת יחסים הנרקמת בין סמירה המשוררת (לופיטה ניואנגו) לשורד נוסף, אריק (ג׳וזף קווין). הם נפגשים בתנאים טרגיים אך מגלים כי טובים השניים מן האחד. יש ביניהם כימיה נפלאה והם מרוממים את איכות הסרט, בעיקר בחלקיו המנומנמים.

החולשה של הסרט השני, שאף תרמה – בין אם בטעות או במכוון לרעיון הרפלקסיבי מהסרט הראשון – הייתה ברידוד הספקטקל הקולי, לפחות חלקית, תמורת ספקטקל ויזואלי. הרעיונות התמטיים שהיו בראשון הונמכו או מוחזרו, ועדיין הסרט הצליח להעניק חווית צפייה מהנה ולחדד, כאמור, את חשיבות הקול והכתיבה לעומת האפקטים הוויזואלים. לצד זאת, והודות לניפוח תקציב, השני גם העצים את תחושת המתח והאימה ששיחקו כל כך טוב עבורו בראשון.

מתפתח בסרט רעיון נוסף (לא ברור אם במכוון או לא, אבל הוא שם), שמצביע על טבעם של זיכיונות וסדרות סרטים בתעשיית הקולנוע: גם זיכיונות מוצלחים עם יכולת קולנועית ברמת שירה יפה גוססות טרם מותן

הסרט השלישי, למרבה הצער – מפספס הן מבחינה ויזואלית והן, לפחות חלקית, מבחינת הקול. כשהבמאי מייקל סרנוסקי מבקש להמשיך במסורת המוצלחת של מקום שקט – שימוש בשקט אל מול רעש מבעית – זוהי הצלחה, שניכרת גם בדרמה האנושית. עם זאת, הוא מועד באותה גומחה שבה מעד השני ונשען יתר על המידה על אימה ויזואלית.

יתרה מכך, בחלקים מסויימים אין הרבה מחשבה, עניין ויצירתיות בשום צורה – לא בכתיבה, לא באפקטים ולא בסאונד, מה שהופך את האח הקטן של הזיכיון למשעמם ביותר. למרבה המזל אין הרבה חלקים כאלה, מה שמשאיר את כבוד הסדרה במקומה.

נוסף על כך, מקום שקט השלישי למד דבר או שניים מאחיו הגדולים והשריש כבר מתחילתו רעיונות פילוסופיים מעניינים ושפה סמלית פורה, לפרקים מרתקת. הסרט הראשון שיחק במגרש הסמלי בעיקר באמצעות דמותה של ריגן, הבת החירשת, באופן שבו תקשרו בני המשפחה במקביל להתמודדות עם פלישה חייזרית מאיימת גם עם טרגדיה שפקדה אותם ועם דאגה סביב הריונה של אוולין אבוט (אמילי בלאנט).

בסרט החדש – דבר שגרם לי כאמור מעט דאגה – חסרונה של ריגן ניכר, ואכן פוגע מעט בלכידות הנרטיבית, שכן היא ריכזה את הקשר בין הרעיון הרפלקסיבי לרעיונות התמטיים והשפה הסמלית בשני הסרטים הקודמים. עם זאת, מצאו לכך תחליפים ראויים: המים כאלמנט מטהר או רעיונות הומניים המתפתחים סביב דאגת האדם לסביבתו, זולתו ולחיות אחרות. ועדיין, מעניינת ככל שתהיה, השפה ממחזרת את הרעיונות שהיו כבר ברורים ונהירים בסרט הראשון והשני, מה שמותיר את ״מקום שקט: היום הראשון״ מעניין אך חסר שיניים. אותה גברת בשינוי אדרת.

מה שכן, מתפתח בו רעיון נוסף (לא ברור אם במכוון או לא, אבל הוא שם), שמצביע על טבעם של זיכיונות וסדרות סרטים בתעשיית הקולנוע: גם זיכיונות מוצלחים עם יכולת קולנועית ברמת שירה יפה גוססות טרם מותן. בהקשר זה אני מקווה שזה הסרט האחרון בסדרה, שכן הוא מעניק סיום ראוי לשלושה סרטים שלפחות בצורה מסוימת המשיכו אחד השני ולא הרגישו מאולצים.

הם עשו רעש רב סביב השקט. למעשה השקט הוא שצועק הכי חזק. בצדק. אבל אולי עכשיו הגיע הזמן, כמו בסדרות ועולמות קולנועיים רבים – לדעת מתי לפרוש ולהדמים. עדיף שהיום הראשון יהיה הסרט האחרון.

---

מקום שקט: היום הראשון
בימוי: מייקל סרונסקי
100 דקות; ארצות הברית, 2024
3 כוכבים