כל מה שחשוב ויפה
לירז אנקר לוי, מתוך ״חשיפה לדרום״. צילומים: מ״ל

חשיפה לדרום: בית הספר לאמנות של מכללת ספיר בצבע טרי

מיכל שמיר, ראש בית הספר לאמנות בספיר, הזמינה את תמר רודד שבתאי לאצור את התערוכה השנתית ביריד צבע טרי שמתמקדת השנה בנגב המערבי, ״חבל ארץ שנתפס כשוליים, כקצה, כמקום שנמצא מחוץ ל... מאחורי ה… עוטף את... מקום שהמרכז הפקיר מאחור״

פורטפוליו בשיתוף צבע טרי


מיכל שמיר, ראש בית הספר לאמנות במכללת ספיר, הזמינה את האוצרת והאמנית תמר רודד שבתאי לאצור תערוכה במסגרת ״חשיפה לדרום״ – פרויקט ייחודי משותף לבית הספר וליריד צבע טרי כבר 15 שנה. הפרויקט הוא ללא מטרת רווח וכוונתו לחשוף לשדה האמנות במרכז הארץ את העבודות הטובות שנוצרו בפריפריה.

״בית הספר לאמנות במכללת ספיר בשדרות, במתכונתו הנוכחית, קיים כבר כמעט 20 שנה״, מספרת שמיר. ״הגלריה היתה כמעט הדבר הראשון שהקמנו מייד לאחר מכן, ולאורך השנים אצרו והציגו בה מיטב האמנים והאוצרים: נעמי אביב, גליה יהב, טלי תמיר, זיוה ילין, מעין אמיר, מעין שלף ועוד. 

״אחד הדברים המרגשים היה לראות את האוצרים והאמנים שמגיעים לדרום, מתאהבים בחבל ארץ הזה ויוצרים בהשפעתו. לא רק במובן המרחבים האין סופיים ותושביו, אלה גם במובן היותו ארץ ספר, פריפריה שכוחת אל אך למודת ׳סבבים׳״.

תמר: מיכל, ספרי מה הוביל אותך השנה בפרויקט ״חשיפה לדרום״?

מיכל: חלק מהתערוכות בגלריה של המכללה עוררו מהומות והגיעו לכותרות העיתונים והרשתות החברתיות. לדוגמה, התערוכה ״כוחה של מילה״ שדנה בהתדרדרות השיח הציבורי ברשתות החברתיות תוך כדי ואחרי מבצע צוק איתן; או התערוכה שאצרת לפני שנתיים, ״בקצה השמיים״, שביקשה להציף את החרדות והפחדים באזור הספר הזה הסמויים מן העין אך לא מפסיקים לבעבע. זו הייתה תערוכה שעסקה באיום מהשכנה במערב והחיים בצל הפחד (והיופי).

אחת הסיבות שהזמנתי אותך לאצור הפעם אחרי אסון ה־7.10 היא בדיוק בגלל זה, שאולי הפעם יקשיבו. ספרי על התערוכה?

תמר: בתערוכה ״בקצה השמיים״ לפני שנתיים עסקתי ברוח המקום, איך הרגישות של אמנים למקומות היא כמו סיסמוגרף שמרגיש תדרים תת־קרקעיים לפני שקורית רעידת האדמה. גם בתערוכה הנוכחית, ״שטח פתוח״, אני שואלת מהי המהות החמקמקה של מקום? איך אפשר לתפוס את הייחודיות של מקומות קטנים שנמצאים בקצה הגיאוגרפי ולרוב גם המנטלי (מבחינת מי שחיים במרכז)?

צילומים: תמר רודד שבתאי

צילומים: תמר רודד שבתאי

תמר: אני חושבת שאחת הדרכים המעניינות ביותר להכיר ולהבין מקום היא באמצעות יצירות אמנות. העבודות בתערוכה הן של הבוגרות והמרצות ממכללת ספיר, שהנגב המערבי הוא חלק כל כך משמעותי מהחיים שלהן ומשתקף בצורה אינטימית ביצירות, שרובן נוצרו בטרם אסון ה־7.10.

כמי שחיה בערד, חשוב לי להאיר זרקור על הפריפריה ובמקרה הזה על הנגב המערבי, חבל ארץ שנתפס כשוליים, כקצה, כמקום שנמצא מחוץ ל… מאחורי ה… עוטף את… מקום שהמרכז הפקיר מאחור. עם זאת, היה לי מאוד קשה לגשת לתערוכה כשהכל עדיין כואב ומדמם. ניגשתי אל הכל בזהירות כמו אל אדם פצוע שאת חוששת להכאיב לו בתנועה לא נכונה. 

לכן העבודות שבחרתי חזקות ועם זאת יש בהן משהו מאוד אישי ונשי, בקנה מידה אינטימי, שאפשר להכיל. הן מובילות אל הפצעים ואל רוח המקום, לא דרך צעקות, אלא דרך זה שהן נכנסות לצופה מתחת לעור ומעוררות הזדהות בתוך נוף שהוא כל כך מוכר, אבל לעולם לא נוכל להביט בו באותו האופן.

תמר רודד שבתאי: העבודות מובילות אל הפצעים ואל רוח המקום, לא דרך צעקות, אלא דרך זה שהן נכנסות לצופה מתחת לעור ומעוררות הזדהות בתוך נוף שהוא כל כך מוכר, אבל לעולם לא נוכל להביט בו באותו האופן

ספרי מה היה שונה השנה בחשיבה ובהקמה של ההשתתפות שלכם בצבע טרי. משנים קודמות?

מיכל: מאוד שונה. להתחיל לאסוף את הסטודנטים שהתפזרו בכל הארץ ולהכין להם מקום/בית – שיהיה להן.ם לאן להגיע, איפה לעבוד וליצור. לאסוף את המרצים המפונים שעברו את השבת האיומה. להתארח שנה שלמה במתחמים של אוניברסיטת בן גוריון ומכללת קיי – ולהרגיש אסירת תודה.

וכמה מילים עת התערוכה והאמנים המציגים, כולם תושבי הדרום ובוגרי בית הספר לאמנות. הביטוי שטח פתוח מעלה אסוציאציות של מרחב לא בנוי, חופשי וטבעי, מקום לטיולים ולפיקניקים. ואולם בישראל של השנים האחרונות, הוא מזוהה עם הודעות ״הרגעה״, המבשרות על נפילת טילים בשטח לא מיושב.

וכך, השטחים הפתוחים, מרחביו שובי הלב של הנגב המערבי, הפכו למרחב חשוף ולא בטוח. פער זה, בין יופיו של הטבע המקומי וכוחות ההתחדשות שבו, לבין ההפרעות וההרס מעשה ידי אדם שב ועולה מתוך היצירות. 

בעבודת הוידאו ״גוף שיגן״ (2023), אפרת גל־נור, בת קיבוץ מפלסים, עוסקת בפחדים ובחוסר הביטחון שחוותה כילדה בצל אזעקות ״צבע אדום״. בעבודה, אביה רוכן ומערבב בטון בידיו בזמן שגל־נור שוכבת על האדמה, לפני הגדר ההיקפית של הקיבוץ.

לדבריה, בזמן שאביה כיסה אותה בשמיכת הבטון, היא חשה נחמה והגנה כמו בילדותה, כשכיסה אותה לפני השינה בשמיכה חמימה. מנגד, תחושת הגוף על האספלט מכאיבה, הבטון מתייבש ובמקום לתת תחושת הגנה הוא נהיה קשה וכבד וסוגר על גופה.

אפרת גל־נור

אפרת גל־נור

אנה דן

אנה דן

בציוריה של אנה דן, הבטון משמש ככיסוי אפור סמיך וגבשושי על גבי דוגמאות טקסטיל עדינות ועל מצע קנבס. דן החלה ליצור בבטון לאחר שהתבוננה בעבודת פועלי בניין ששיפצו את ביתה ובנו מקלטים בקיבוץ ניר יצחק

בסדרת הציורים ״וילון״ (2019), הבטון מכסה וילון עם דוגמת תחרה, המזכירה נוף פנטסטי של גבעות ופרחים, והופך למעין סורגים החוצצים בין החוץ לבין פנים הבית. בזוג הציורים ״לילה״ (2014), הבטון מתפקד כצבע שעימו דן מציירת נוף שומם, המזכיר סצנה קולנועית בה השמים חשוכים,אטומים וסמיכים, יורדים על הכביש המתפתל. בזוג הציורים ״תחבושות״ (2019), שתי וערב של חוטי תחבושות הבד על גבי משטח מכוסה בטון, הופך לגריד לבן ומופשט, המשלב אלמנטים של כוח ושל ריפוי. 

גם בפסליו של אביאל יאני החומר גולמי וחשוף, עץ וברזל משומשים עם פגמים חשופים. החיבורים נראים לעין ללא ניסיון להסוותם, העץ מעוקם בגאון. אופיים של החומרים מגלם בצורה מדויקת את הדימויים השבורים והפצועים שיאני יצר: אופניים עם גלגל מעוקם, מתקני שעשועים מפורקים שאינם ניתנים למשחק ופסלי ברזל של דמויות בתנוחות גוף מעוקמות – אוביקטים מחיי היומיום שעברו מוטציות ששיבשו את תיפקודם.

אביאל יאני

אביאל יאני

ספיר אפרים

ספיר אפרים

בעבודת הווידאו ״פקעת שרופה״ (2019) של ספיר אפרים, המצלמה ניצבת על האדמה, מתעדת את המתרחש על פקעת חצב שנשרפה בשדות קיבוץ גבים, שבו היא גרה. הווידאו, בדומה לסרט טבע, עוקב אחר חיפושיות הנמצאות על הפקעת, ומתמקד בחיפושית הסוחבת את חברתה המתה ממקום למקום, כמו הייתה מקוננת עליה. 

במיצב ״הפרכת השממה״ (2021), של צורית שטרן, מוצגות גלויות של צילומים מתוך שיטוטיה בנחל צין, נחל ציחור ורכס צניפים ובאזור אשלים ברמת נגב. הנופים המדבריים אינם בתוליים ונשגבים כפי שהמדבר מצטייר, אלא משובצים אובייקטים מתועשים נטולי הקשר או קשר טבעי. 

הגלויות ממחישות את הפער שבין הפנטזיה התיירותית ובין המציאות שבה מרחביו של המדבר מלאים שטחי אימונים ותעשייה צבאיים, לצד מפעלים, המוצבים במרחב ה״נידח״ של הנגב. בביקור בחנות המתנות ניתן גם לרכוש גלויות נוף למזכרת.

צורית שטרן

צורית שטרן

בציורי האקוורל של לירז אנקר לוי, נראה הנוף שבו היא חיה ונולדה. כמי שגדלה במשפחה של חקלאים, היא מתבוננת בשינויי עונות השנה המשתקפים בנוף: זריעת החיטה בסתיו, השדות הירוקים בחורף, מרבדי הכלניות האופייניים לאזור, קציר החיטה, והקיץ שצובע את הנופים במונוכרום חום־צהבהב.

ולבסוף, סדרת הציורים ״נוף ילדות״ (2024), נוצרה לאחר ארועי ה־7.10, כשאנקר לוי בחרה להביט על שדות ושטחים פתוחים ללא בני אדם. ציור הנוף סיפקו עבורה מקום מפלט, מרגוע ומזור לנפשה הפגועה, נוכח המציאות הבלתי אפשרית בתקופה הנוכחית. למחזוריות הטבע יש עוצמה, הנותנת תקווה שלמרות הכל נתחזק, נקום, ונחיה.


צבע טרי 2024
3-8 ביולי
מרכז הספורט העירוני, ררחוב שטרית 4, הדר יוסף, תל אביב
קחו חלק בסיורים של פורטפוליו בצבע טרי 2024 >>

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden