תולדות המיתולוגיה הפרטית: נועה תבורי במוזיאון הרצליה

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון הרצליה 

באחד משיריו הקאנוניים, ״שיר האהבה של ג׳יי אלפרד פרופרוק״, המשורר ט.ס. אליוט כמו ניבא עבור בן שיחו הספק ממשי ספק מדומיין: ״עוד יהיה זמן, עוד יהיה זמן, להכין פרצוף לפגוש בפרצופים שעוד תפגוש״. ביקור בתערוכת היחיד החדשה של האמנית נועה תבורי במוזיאון הרצליה, ״צימאון״, מעלה בדעתי את השורה הקולעת הזו, העוסקת באופן שבו הנפש האנושית לומדת לרסן את עצמה, למסך את המבע שלה בבואה לפגוש שוב פנים אל פנים את האחר, על כל מנעד האינטימיות, החסר והחסד שהוא מציע לנו.

נועה תבורי. צילום: יסמין ג׳ון

צילומים: דניאל חנוך

הפרצופים של נועה תבורי לא ניבטים אל המבקרים ממקום מרבצם על פדסטלים; ראשי חימר אנושיים להטריד אך מסוגגנים לעילא פוגשים את פרצופינו שלנו ממקום מרבצם על הרצפה. תבורי הניחה אותם בהצבה מיוחדת שמבקשת מחד ״למחוק את הגוף״ ומאידך ״להפוך את חלל הגלריה המוזיאלית כולו לגוף של הפסלים שלי״, במהלך רפלקטיבי שמערער על מוסכמות ההצבה הקלאסיות בתחום הפיסול ובה בעת מפעיל את גופם של המבקרים, שמבלי משים מוצאים עצמם מאיטים את הילוכם בחלל ומטים את ראשיהם מטה.

תבורי, שמתגוררת ויוצרת בתל אביב, יצרה את הפסלים לתערוכה מתרכובת אדמה מיוחדת שהכינה בעצמה מחימר ממוחזר וחומרים טבעיים אחרים כמו בוץ נוזלי, חול ונסורת. ההתנסות הזו, היא משתפת, החלה כבר לפני שנים – עוד בתקופת הקורונה: ״את התואר הראשון שלי עשיתי במחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל. כשסיימתי ללמוד לפני שנים רבות מאסתי בחימר וכמעט שלא עבדתי איתו יותר.

״בתקופת הקורונה היה וייב כללי של חזרה לאדמה, וכשדובר על סגר מוחלט פתאום מצאתי את עצמי חוזרת לחומר, לאדמה, וממנה לחימר. אני גרה בקומה העליונה של בניין דירות, והתחלתי לגדל ירקות על גג הבניין. שם התחיל תחביב הגינון, שנמשך עד היום. זה תחביב שהחזיר אותי לדברים שכנראה תמיד היו שם: אבא שלי חקלאי במקצועו, גדלתי בקיבוץ״.

החשיבה וההתעסקות באמנות אקולוגית שאינה שואפת להיות נצחית אלא מורכבת מחומרים מתכלים, החזירה אותי לעסוק בחימר. התחלתי לחשוב כיצד אפשר ליצור חימר שיודע להתמחזר, וכך פיתחתי עבודה עם החומר שאיתו עבדתי על הפסלים שמוצגים בתערוכה הנוכחית

במקביל חברה תבורי לעוד ארבעה אמנים: עתר גבע, מיטל כץ מינרבו, ליאת קוך ואסף רהט. במשך שנתיים, עבדו על מיזם בשם ״ריזום״ שמטרתו הייתה הקמת מגמת אמנות על־אזורית בתל אביב, שתחבר בין אמנות לבין סביבה ואקולוגיה. ״שמחתי לקדם כזה רעיון מדהים בקרב קבוצת אמנים ואנשי חינוך מדהימים. קיבלנו תגובות מצוינות מהשטח, ואפילו התחלנו משא ומתן מול עיריית תל אביב.

״למרות שהפרויקט כרגע בהקפאה, החשיבה וההתעסקות באמנות אקולוגית שאינה שואפת להיות נצחית אלא מורכבת מחומרים מתכלים, החזירה אותי לעסוק בחימר. התחלתי לחשוב כיצד אפשר ליצור חימר שיודע להתמחזר, וכך פיתחתי עבודה עם החומר שאיתו עבדתי על הפסלים שמוצגים בתערוכה הנוכחית״.

אז אמנם התחלת לעסוק בסדרה הקיימת כבר בתקופת הקורונה, אבל מה עם המציאות הנוכחית? קשה להתבונן בראשים על הרצפה ולא לקרוא את הדימוי הזה דרך המשמעות הטעונה של אירועי ה־7 באוקטובר ומציאות חיינו מאז שפרצה המלחמה.

״ברור שלסדרה הזו יש גם הקשר ומשמעות פוליטיים, ולא צריך להתאמץ כדי למצוא אותם. חשוב לי לומר את זה. עם זאת, ברגע שעבודה היא בעלת עומקים ונבנית מתוך השפעות רבות, אפשר לחוות אותה דרך רבדים נוספים ולא רק דרך הפריזמה של המלחמה.

״תהיתי אם כדאי שאשנה משהו בתערוכה בעקבות המלחמה, ובאיזשהו שלב הבנתי שזה לא משנה. הרי אנחנו כבר לא יכולים להסתכל על כלום שלא דרך הפילטר הזה. כל עבודת אמנות, כל דבר שמתקיים בעולם, אנחנו רואים בעיניים אחרות מאז ה־7 באוקטובר. חששתי שאם אצור משהו שיגיב ישירות למלחמה, זה עלול להיות ליטרלי או שקוף מדי.

״כשהתערוכה נבטה בתוכי בתקופת הקורונה, העיסוק שלי הגיע ממקום אופטימי ביותר של התבוננות אחרת וחדשה על העתיד. ה־7 באוקטובר פגש אותי כבר עמוק בתוך העבודה על הפרויקט הזה. היה שלב שבו חשבתי: ׳וואו, איך בכלל אפשר להרגיש שזה מספיק חשוב? איך אני מתפנה לזה ולא מרגישה רגשות אשם, לא מקדישה את כל זמני אך ורק למחאות ולהפגנות?׳ עם הזמן, דבר אחד התבהר לי יותר ויותר: להמשיך לעסוק באמנות בתקופה כזו זה מאוד חשוב. זו הדרך שלי להביע את עצמי בצורה הכי מדויקת, ואולי אפילו להשפיע. מאחר ואני עוסקת בחינוך, זו סוגייה שמלווה אותי גם בתחום הזה (אני מלמדת אמנות בתיכון עירוני א׳, והחל משנה הבאה אלמד בתיכון האנתרופוסופי זומר ברמת גן)״.

מה הדימוי מסמל בעולם

הרעיון ליצור מנעד של ראשים התחיל אצל תבורי כמו שמתחילים רבים מתהליכי היצירה שלה -״ממקום אישי ואזוטרי, כמעט ביזארי. העבודה שלי היא די אינטואיטיבית ולא מתוכננת. אני מתחילה מנקודה פרטית ועוברת איתה לנקודות עקרוניות יותר. כלומר, אני בוחרת בדימוי מסוים כי יש לי עניין פרסונלי בו, אבל מעניין אותי מה הדימוי הזה מסמל בעולם, מה נעשה איתו לאורך ההיסטוריה, ומשם זה נפתח לכל מיני כיוונים ומתגלגל הלאה״.

הפעם, המחקר החל מ״זנב שהשתרך מהתערוכה הקודמת שלי״, הפרויקט ״סלע קיומה (בעקבות חנה אורלוף)״ שהציגה במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב בשנת 2020. בעבודה זו התחקתה אחר הפסל ״האם ובנה״ של הפסלת המודרניסטית היהודייה־צרפתייה שמוצב באתר ההנצחה עין גב. תבורי עטתה על עצמה את דמות הפסל ויצאה איתו למסע באתרים שונים בישראל ובאירופה, או לדבריה, הייתה בעצמה ״אנדרטה שמבקרת אנדרטאות אחרות״. בין היתר צילמה עבודת וידאו בקיבוץ חוקוק, שהפגישה את האנדרטה של אורלוף עם הפסל ״ההתגברות״ של יחיאל שמי, אנדרטה של אב ובנו שממוקמת בכניסה לקיבוץ.

רוני הלר במופע בתערוכה

״הפרויקט הזה הוא דוגמה טובה לשיטת העבודה שלי. התעניינתי בעבודה של אורלוף ממקום צורני ופורמליסטי בכלל. הייתי עסוקה באותה התקופה בפסלים שמתקיים בהם חוסר שיווי משקל. משהו בפסל של אורלוף תפס אותי, כי דמות האם שבו מחזיקה את הילד בצורה ריאליסטית אך בה בעת היא קפואה, היא אנדרטה מברונזה. כשהפכתי את עצמי לפסל בפעולה פרפורמטיבית, התעניינתי איך אפשר להמיר את העיסוק בשיווי משקל לדמות אנושית. לא חשבתי על כל המשמעויות הנוספות: אמא מקריבה שיכולה להיות משל לתולדות עם ישראל, דימוי הפיאטה ההיסטורי, כל הכובד הזה. רק בהמשך הגיעו התובנות הללו״.

אז גם כשאת מתעסקת בגוף החי בצורה מפורשת דרך פעולה צילומית־פרפורמטיבית, את לא מאפשרת לו לנוע אלא הופכת אותו לפסל. את מעבירה אותו למצב סטטי.

״לגמרי. בעבודות הווידאו שלי, כשאני מתכננת ומצלמת פעולות שלמות, בסופו של דבר אני מגיעה למסקנה (לפעמים אפילו בדיעבד) שאם הייתי עושה דברים על גבול הקיפאון זה היה אפילו יותר חזק. לעשות פרפורמנס זה מקצוע בפני עצמו, ואני לא מרגישה שזה הפורטה שלי. זה עוד אמצעי הבעה, אבל אני לא אומרת על עצמי שאני עושה פרפורמנס אלא מקיימת פעולות פרפורמטיביות ומציגה את התיעוד שלהן. זה דיוק שמצאתי שהוא נכון עבורי״.

יציקת הראש של דמות האם נותרה אצלה בסטודיו, והניעה אותה לפעולה. ״לדמות ההיא הייתה תסרוקת קלאסית של אמא, גולגול כזה. רציתי להמשיך להתעסק עם הראש הזה, ודרך התבוננות על דמויות נשיות שונות עם תסרוקות שונות לבחון כיצד השיער ממשטר, מסמל מיניות ועוד. ואז הגיע קו מנחה נוסף. הבנתי שאני מעוניינת ליצור מיתולוגיה פרטית של דמויות גדולות מהחיים: דמות שיורה ברקים מהעיניים שלה, דמות שבוכה דמעות שהופכות לסלעים, דמות שהיא הכלאה בין ראש לפרי״.

החלטתי לבנות את כל חלל התערוכה כאגן מים יבש. יצרתי פאנל מסביב לפסלים שציפיתי באריחי קרמיקה. בהמשך, פירקתי את האריחים והשארתי רק קרניז מקרמיקה, שמתפקד כמו סף של בריכה. הצבתי גם ברז, שמסמל עבורי את הפוטנציאל של המים

את הפנים שמתנוססות על כל ראש יצרה דרך תבניות. תבורי החלה לעבוד עם תבנית של הפנים שלה, גם היא ממצא שנח בסטודיו, ובהדרגה הרחיבה את המעגל. ״יצקתי גם תבניות של הראשים של הבנות שלי, כי זה היה המשך טבעי לעיסוק שלי במיתולוגיה פרטית ומשפחתית. בהמשך נוספו עוד שלוש דמויות: אח שלי, חברה טובה שהיא קולגה, והמורה שלי ליוגה. לקראת סוף התהליך, הבנתי שמה שמשותף לכולם הוא שהם המורים שלי בחיים״.

יציקתן של תבניות מרובות איפשרה לתבורי ״לשכפל את הראשים, ובכך להדהד באופן סימבולי את היחסים שלי איתם. בהתחלה סיפרתי לעצמי סיפור דרמטי על כל דמות והוספתי לכל אחת מעין אטריבוט, אבל בהמשך הבנתי שאני לא חייבת את הסיפורים האלה כי הם קיימים בחומר עצמו. כל תבנית יוצאת קצת אחרת: באחת יש יותר סדקים, באחרת יש שקערוריות. זה איפשר לי לחוות את חלק מהראשים כדמויות אנונימיות. לאט לאט המשפחה גדלה״.

החלל הצמא

דמות נוספת שמרחפת מעל הראשים המוצבים בחלל, נוכחת אך נעדרת, היא אלמנט המים. היבט פיסולי נוסף ומשמעותי שמציגה תבורי בתערוכה הוא שלד של ״סביל״, מתקן שתייה ציבורי שמקורו בתרבות המוסלמית, שבה קיים מנהג עתיק: אדם שנעשה לו נס היה נוהג להודות עליו באמצעות בניית ברז על אם הדרך, במקום שבו מי שתייה אינם זמינים.

״בהתחלה רציתי שיהיו מים זורמים בתערוכה, אבל זה לא התאפשר מטעמים לוגיסטיים וטכניים. ברגע שהבנתי שזה לא יכול לקרות, משהו בי חש שזה צריך להיות כך. הראשים השבריריים האלה עשויים מאדמה, ומגע עם מים יכול לגרום להם להתמוסס. פתאום, להניח אותם במקום שמדבר על מים אבל אין בו מים, ליצור סביבם את החלל הצמא, נראה לי נכון. זה חלל שרוצה מים, אבל אין לו מים.

״אני מתעניינת בתרבות הערבית, ובשנה האחרונה התחלתי ללמוד ערבית. כשנתקלתי במושג של הסביל, הרגשתי שאני יכולה להכניס את רעיון החסד לתערוכה, להוסיף ערך רוחני. עשיתי טיולים ברחבי הארץ לכל מיני סבילים כאלה, וראיתי שרבים מהם בנויים עם קשתות, ברז ושוקת שהמים נאספים אליה. כך החלטתי לבנות את כל חלל התערוכה כאגן מים יבש. יצרתי פאנל מסביב לפסלים שציפיתי באריחי קרמיקה. בהמשך, פירקתי את האריחים והשארתי רק קרניז מקרמיקה, שמתפקד כמו סף של בריכה. הצבתי גם ברז, שמסמל עבורי את הפוטנציאל של המים״.

בהתאם, לתערוכה החליטה לקרוא ״צימאון״. ״כשתרגמנו את טקסט התערוכה לערבית, גיליתי שיש מילה אחת שמתארת צימאון פיזי ואילו מילה אחרת מתארת צימאון רוחני. מזל שבעברית יש לזה רק מילה אחת״.

צילומים: עמית דומב

על אף היעדרו החלקי של הגוף, שנותר רק כמסומן־מקוטע, היחסים הסוערים איתו והצימאון הרוחני והפיזי שהוא מחולל יבואו לידי ביטוי דרך שיתוף פעולה עם הכוריאוגרפית והרקדנית רוני הלר, שתופיע בחלל התערוכה ב־20.7 במיצג תנועה ייחודי שיצרה במיוחד בתגובה לעבודותיה של תבורי.

״את רוני אני מכירה שנים רבות. שיתוף הפעולה בינינו החל כבר ב־2007, כשהיא ביקרה בתערוכה קבוצתית שהצגתי ביפו, בחלל נטוש שהיה מיועד להריסה. מאז היא הופיעה בשלל תערוכות שלי ושל אמניות אחרות שעימן אני משתפת פעולה. היא אוהבת אמנות פלסטית, מקבלת ממנה השראה, ומגיבה אליה בדרכיה הכה מיוחדות ומקוריות. יש לה את היכולת לפרש את העבודות שלי ולהראות לי אותן באופן שאף פעם לא הייתי חושבת עליו. אחרי שלא שיתפנו פעולה כבר כמה שנים, היא ביקרה בתערוכה ומאוד אהבה את העבודות. כשהיא הציעה ליצור משהו במיוחד בתגובה אליהן, ברור שהתשובה שלי הייתה: ׳כן!׳״.

יש איזה קו מקביל שאפשר לשרטט בין חווית הצימאון לחווית הניתוק מהגוף. בצימאון יש מן הכמיהה למשהו שאינו, והכמיהה הזו כמו מהדהדת בראשים האלה שהגיעו מגוף, אך נדמה שאיבדו אותו לאורך המסע שלהם. למה את מתמקדת דווקא בצימאון, בחסר, מייתרת את הגוף?

״זו שאלה מעניינת, אבל בכנות, אני לא לגמרי יודעת איך לענות עליה. גם בפרויקטים קודמים שלי יצרתי ניתוק בין הגוף לראש, אני מוצאת עניין בניתוק הזה. אולי הוא מצביע על ניתוק בין הרוח לבין החומר. ברמה הקונקרטית, זה כנראה קשור לכך שאף פעם לא תפסתי את עצמי כאמנית העוסקת בפיסול קלאסי פיגורטיבי. גם כשרציתי להשתמש בדימויים שקשורים לגוף, תמיד ניסיתי למצוא דרכים לעקוף אותו״.

נועה תבורי | צימאון
אוצרת: סמדר שינדלר
מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הבנים 4 הרצליה
נעילה: 31.8