״הפשע כולו שלי״: החטא השמיני הוא חטא הפייק

״הפשע כולו שלי״, סרטו החדש של פרנסואה אוזון, מבוסס על מחזה תיאטרון עם אותו שם. הוא גם מגדיל לפתוח, לסיים ולפזר לאורכו לא מעט התייחסויות לתיאטרון, ולקולנוע. גם המשחק שבו משרה תחושה תיאטרלית, במובן המוגזם של המילה. הקומיות שלו היא דוגמה ומופת לסאטירה שנונה ומטורללת שמתרחשת אמנם עלילתית בעבר, אבל מבקשת לגעת באירועי השעה.

התקופה: שנות ה־30 של המאה ה־20. המיקום: פריז, צרפת. במרכז העלילה מתרחש רצח מסתורי של מפיק סרטים פריזאי מפורסם. החשודה: שחקנית ענייה נאבקת בשם מדלאן (נדיה טרסקוביץ׳) שסובלת מעוני, חיים רומנטיים קורסים ופגיעה מינית על ידי אותו מפיק מפורסם. הקונפליקט: מדלאן לא ביצעה את הרצח, אך למרות זאת מודה באשמה והופכת לסמל פמיניסטי לזכויות נשים וקריאת תגר חתרנית ורצחנית נגד גברים שחושבים שניצול אישה הוא דבר לגיטימי.

מדלאן הולכת לבית משפט עם שופטים זכרים וחבר מושבעים זכר ותובע זכר. לצידה עומדת פאולין (רבקה מרדר), שהיא גם שותפתה לדירה וגם עורכת דין בתחילת דרכה. המשפט במהרה מבהיר כי מדובר במטאפורה שלמה למצב החברתי המתוקן, לכאורה, בימינו – שכן שוויון זכויות אין, ובתי המשפט, כמו בתי מחוקקים ברחבי העולם (שלא לדבר על וועדות ״רפואיות״ לאישור להפלות פה בארץ) – עדיין נגועים בשוביניזם ובהעדפה גברית.

למרבה הפלא, הרצח הופך לאירוע משמעותי ומועיל בחייה של מדלן. מעז יצא מתוק. מהר מאוד יוצא כך שכולם מרוויחים מהמשפט המגוחך והאבסורדי: מדלאן הופכת לכוכבת קולנוע ותיאטרון; פאולין לעורכת דין מבוקשת; חבר המושבעים למלאכים; חוקר הצדק מקודם לתובע כללי וכן הלאה.

הלעג למערכת החברתית הזו וכל מה שהיא מניבה הוא הלעג שמניע את קו העלילה ומייצר את הסיטואציות האבסורדיות ביותר. הנושאים העצובים שמלווים את החברה המערבית הם שעומדים למשפט

קיום המשפט והאירועים שרודפים אותו גורמים לסרט לסלול עוד נתיבים מקבילים לעת הזו בנושאים כמו התקשורת ורעיון הפייק ניוז, תהילה בזכות קורבנות, תנועת MeToo ועוד. כולם מתמזגים יחד לעלילה המשקפת תמהיל אקטואלי שכל נושא בו נושק לשני ומתכתב עמו. מדובר בסרט שעל אף, ואולי בזכות היותו פארסה מוחלטת – הוא פוליטי במלוא מובן המילה. וטוב שכך.

בצורה לא מובנת מאליה בכלל, לא מדובר בדרמה אלא בסאטירה עשויה לשלמות ומשעשעת עד אין קץ. זה מתחיל במשחק השובב והמוגזם של צוות השחקנים, ממשיך בפסקול הולם ותורם; ומסתיים בעיצוב שמצד אחד מרגיש ברוח התקופה ומצד שני מדגיש אלמנטים של מודעות עצמית ומזויפות. זוהי מזויפת מדיומלית שגם היא נצמדת לשלל הנושאים הנפרסים בסרט, שכן לכולם יש פרסונה נוספת או שתיים, והם מתנהגים בהתאם למה שצריך.

זו אולי האמירה הבוטה ביותר ב״הפשע כולו שלי״: יש בימינו חטא שמיני שיש להוסיף לרשימה של שבעת החטאים הקרדינלים של הדת הנוצרית: חטא הפייק. להיות חמדן, גרגרן, גאוותן, בעל תשוקה שלא יודעת שובע, קנאות עצומה ופעולה על בסיס כעס ונקמה, ומבלי לרצות לעבוד עבור התהילה (ביטוי לעצלנות) – הוא דבר שאפשר להשתמש בו בהתאם לצורכי האדם ואף להרוויח ממנו.

אבל הגבול בין מה אמיתי למה לא, מה מסתתר בנפשו של האדם ומה מניע אותו – בעצם לא חשוב לעומת הדימוי שהאדם מפיץ ברבים. לאורך הסרט דברים משתנים בין רגע על במת התיאטרון ועל במת הסרט עצמו חדשות לבקרים. האמת נזנחת לטובת השקר והשקר לטובת האמת, בהתאם לצרכי ״המערכת״ החברתית וחוקיה – חוקים שכאילו כתובים בקרח. הלעג למערכת החברתית הזו וכל מה שהיא מניבה הוא הלעג שמניע את קו העלילה ומייצר את הסיטואציות האבסורדיות ביותר. הנושאים העצובים שמלווים את החברה המערבית הם שעומדים למשפט.

בפעם הראשונה, במציאות החברתית בעת הזו – טרגדיה; שבעיני הסרט היא כבר פארסה. פארסה שקשה שלא להתגלגל ממנה מצחוק – יחד עם כל הדמויות שמרוויחות (עד שהן לא), כל הדרך אל הבנק.

---

הפשע כולו שלי
בימויי: פרנסואה אוזון
102 דקות; צרפת, 2023
5 כוכבים