פסטיבל הקולנוע ירושלים 2024 // אמנות בצומת

בתוך כל השפע של הקרנות בכורה לסרטים חדשים, סרטים בינלאומיים זוכי פסטיבלים, תחרויות, אורחים, בתוך כל החגיגה הנהדרת הזו, יש בפסטיבל הקולנוע ירושלים תכנית אחת צנועה וייחודית שאני אוהבת במיוחד. ״אמנות בצומת״ מוקדשת לקולנוע מסוג אחר: יש בה עבודות שהן יופי וחכמה צרופים, ורובן המוחלט הן עבודות שיש מעט מאד הזדמנויות לראות, בטח על מסך גדול, מחוץ לפסטיבל.

התכנית, באוצרות משותפת של ויויאן אוסטרובסקי וקבוצת סלה מנקה, כוללת תחרות של קולנוע אקספרימנטלי ווידאו ארט של אמנים ישראלים, תערוכה במרכז מעמותה, הקרנה של ארבעה סרטים באורך מלא בסינמטק, ותכנית נהדרת של קולנוע ניסיוני של במאיות בריטיות: ״נשות האוונגרד הבריטיות: מבוך נשי״. הנה כמה דברים יפים ומעניינים מתוך התכנית הזו.

העבודה ״אדם״ של אמיר יציב היא עבודה מרתקת, חכמה, ומלאת רבדים. הסיפור לכאורה פשוט ובעיקר עכשווי. אוואטר נשלח לפסיכולוג, כלומר פסיכולוג יושב מול אוואטר על מסך. האם האוואטר ידע ״איך להתנהג״? ומה יקרה לפסיכולוג? התיאור הזה הוא לכאורה תאור של עוד דיון ברוח התקופה, על מה יכול.ה או לא יכול.ה בינה מלאכותית לעשות, או על מה יתרון לאדם בכל עמלו אל מול הגולם הזה שעוד יקום על יוצרו. אבל העבודה הזו היא סיפור אחר, עדין, מתעתע, נועז, ומלא רגש והומור ויופי. 

אולי היופי, או התעתוע של עבודה הזו, מתחילים מזה שלמרות ההבטחה למפגש בין אוואטר לפסיכולוג, ואחרי שהאוואטר מתוכנת להתנהג כמו בפגישה עם פסיכולוג, הראשון שפוגש את האוואטר הוא דווקא משורר. השיחה בין זלי גורביץ׳, משורר נפלא וחוקר, לבין האוואטר היא שיחה משחקית ונהדרת.

גורביץ׳, באיזה קול חם ונוכח ובאיזו חיוניות ומשחקיות כאילו יש מולו אדם ממשי, מצליח להוציא את האוואטר משלוותו. הוא מתגרה בו, מסתקרן מולו, ״מושך אותו״ אל הגבול, מערער על ״האנושיות״ שלו. לכאורה דווקא בגלל זה לאט לאט מתרקמים ביניהם קצוות של שיחה, על זקנה, על הזקנה והצעירות גם של גורביץ׳, על המוות. 

אבל ההסבר הזה הוא ״פסיכולוגי״ מדי. בכל זאת זה אוואטר וזו עבודת אמנות. יציב עורך בחוכמה את השיחות השונות של הדמויות עם האוואטר זו בזו. כך הן לא רק הופכות שיחה אחת מתמשכת, אלא גם מועמדות זו מול זו. חלקים מהן נראים לרגע כמו תכנות של שיחה, מבליטים את הסכמה הידועה מראש גם של השיחה האנושית. חלקים אחרים נראים הפוך לגמרי, כאילו רק האוואטר יכול להזיז את הדוברים מהמיקום הידוע שמתוכו הם מדברים, מן התשובות או השאלות הידועות מראש.

גורביץ׳, באיזה קול חם ונוכח ובאיזו חיוניות ומשחקיות כאילו יש מולו אדם ממשי, מצליח להוציא את האוואטר משלוותו. הוא מתגרה בו, מסתקרן מולו, ״מושך אותו״ אל הגבול, מערער על ״האנושיות״ שלו

כשהוא שואל למשל ״הכרת פעם מישהו שמת?״ או ״איך נפרדים?״, השאלה שלו, דווקא כי אין לו תפיסה של עבר או של זמן, דווקא כי הדמיון (?) שלו לא מפוענח, מכריחה את מי שנשאל לחפש אחרי תשובה שאינה מוכנה מראש, כזו שעשויה מחומרים קונקרטיים, שדווקא הקונקרטיות שלה מצביעה באיזה אופן מטלטל על התהום שהיא פוערת. 

ויש עוד דבר מרתק בעבודה הזו: נקודת המבט, או הצילום. באופן ״טבעי״ לכאורה, האוואטר מופיע על מסך אל מול מי שמדבר איתו, דמות שטוחה אל מול אדם חי. אבל הצילום מאפשר דבר אחר. לרגעים האוואטר נראה כמו דמות חיה, כמו רישום חי, כמעט כמו דמות רוקדת. לרגעים דווקא ״האנושי״ הוא זה שנבט על המסך ואילו האוואטר מתבונן בו. 

יש בהיפוכים האלה, בקצוות הלא פתורים, בתעתוע של העבודה הזו, איזו חכמה ויופי, שמערערים על כל ערמות המילים שכבר נכתבו על כל זה, על ה־AI, על העולם שאחרי העולם, על המסכים ועל מה שעוד (לא) מחכה לנו. 

לא מפחדת מהאפוקליפסה 

עבודה נהדרת אחרת, חכמה, מלאת הומור, ובו זמנית פיוטית ויפהפיה, היא כוכב המזל של רועי מנחם מרקוביץ. מרקוביץ בנה ״מכונת מזל״ ביתית שלוקח זמן להבין את כל פלאיה. היא בנויה מקופסאות, מיכלים של סוכרזית, קופסאות ביצים, כדורים, ועוד ועוד ״חומרים ביתיים״ שממלאים במכונה שלו יעודים אחרים לגמרי מאלה שאליהם נוצרו.

אבל העיקר בעבודה הזו זו האשה, שהמכונה הזו היא ״המשק האוטרקי״ שלה, המקום שלה. לאט לאט מתברר שהיא לא רק ממלאת טפסי בינגו, מהמרת על מספרים ועוד ועוד, אלא יש לה שם חיים שלמים. במגירה אחת התרופות, באחרת המסרק, יש לה שם מקום לשבת, ואם הופכים את זה זה הופך להיות גם המיטה שלה (ואולי זה גם יכול לתפקד כארון או כקבר?). 

האשה שחיה שם היא קשישה מלאת חן, שאדישה לכל המהומה סביבה, וקצת עייפה, ובו זמנית ממוקדת מאד במשימות חייה. איכשהו כשהתבוננתי בה לא הצלחתי להפסיק לשמוע בראש את השיר הנהדר שכתבה נורית זרחי ושרה חווה אלברשטיין, ״אשה אחת גרה בתוך אבטיח״. שלוש (או ארבע) הנשים האלה, זרחי ואלברשטיין והדמות בתוך הסרט וזו מתוך האבטיח, נראו לי לרגע עשויות מאותם חומרים.

משהו בנשים האלה שחיות בתוך עולם שהוא מחוץ לכללים ושלם לגמרי, כאילו איזו מין אוטונומיה שהקימו לעצמן, שובה לב ומקסים. משהו בחומרה ובהומור וביצירתיות של העבודה ושל הדמויות האלה, מעורר איזה חיוך עמוק ואפשרות קסומה.

עבודה יפה אחרת היא ״אני לא מפחדת מהאפוקליפסה, אני מפחדת שאתה לא אוהב אותי יותר״, של לילה ארדמן־טבוקשוילי. זו עבודה עם איכות ווקאלית עמוקה וחזקה, וסיפור שנרמז או שנפרם דרך חיבור מרתק בין הסאונד לוויז׳ואל. אני לא יודעת לספר את הסיפור של העבודה הזו, ואולי זה כל העניין.

בסאונד אשה שרה ברוסית בקול נהדר עמוק, פונה לגבר שלה כמעט בתחינה. היא לא פוחדת מהאפוקליפסה, היא פוחדת שהוא לא אוהב אותה יותר. היא שרה את אותו שיר שוב ושוב ושוב מבלי שאנחנו רואים אותה על המסך.

בסאונד אשה שרה ברוסית בקול נהדר עמוק, פונה לגבר שלה כמעט בתחינה. היא לא פוחדת מהאפוקליפסה, היא פוחדת שהוא לא אוהב אותה יותר. היא שרה את אותו שיר שוב ושוב ושוב מבלי שאנחנו רואים אותה על המסך

על המסך יש דווקא גברים. לפעמים גבר אחד, ועוד גבר, וכמה גברים יחד. חלקם נראים מקשיבים לה, חלקם כמעט בריכוז, חלקם עייפים, חלקם משועממים. חלקם חמורי סבר. כל אחד מהם אחר לגמרי, אבל בו זמנית הם אותו אחד. האם אחד מהם זה הגבר שלו היא שרה? האם כולם יכולים להיות אותו אחד?

לאט לאט הם הופכים דימוי, כמעט דימוי חומרי. לרגע הם עומדים כאילו הם מצטלמים לתמונת מחזור, רגע אחר כך כמה מהם חסרים, רגע אחר כך ילד מחזיק את אותה תמונה שצולמה. האם עברה אותם האפוקליפסה, האם היא נרמזת דרכם? משהו בין השירה, לבין הדימוי שלהם הוא יותר שאלה או תחינה מספור.

ויש עבודה מעניינת של אלונה רודה, Runway Freefall, שמתחילה כמו ריקוד או סיפור של תשוקה בין שני קורקינטים, נוסעים לעצמם על כביש ריק בלילה. העולם פתוח, והוא מיועד רק בשבילם. אבל הספור היפה והפיוטי הזה מסתיים בדבר אחר לגמרי, כמעט אפוקליפסה. זו עבודה מלאת הומור וליריות, אבל יש בה גם תחושה חזקה של סוף העולם.

קולנוע נפלא על יופי, על התבוננות

יש שמונה עבודות בתחרות, ואני רוצה להזכיר עוד אחת מהן, ״רשרוש״, של יסמין דייויס. גרעין העבודה הוא ספור על אמהות; אולי על הדאגה הכרוכה בה, אולי על זה שהיא ממלאת את כל הבית עד שלא נשאר מקום, אולי על עבודת הנמענות הבלתי נגמרת שכרוכה בה, אולי על השאלה שהיא מעוררת – אם הבית מוגן מספיק, אם אפשר להגן.

יש בעבודה הזו איזה דיבור חרישי בין אם לילדה, דיבור שבתחילתו הוא כמעט בלתי מובן, לפעמים הוא רוטיני, רוב הזמן הוא מכוון לחניכה אל העולם. אבל הדבר היפה ביותר בעבודה הזו הוא ההתבוננות עצמה. 

לאורך העבודה היא חוזרת ומתבוננת באיזה דבר שהולך ומתפרש כווילון. הוא ממוקם בין הפנים לחוץ, בין החדר או הבית לבין מה שאורב או מחכה מבחוץ. לפעמים הווילון הזה הוא בד אטום לגמרי, מין חוצץ שמשאיר את החדר כמעט בלי אור, סגור לעצמו. לרגעים הוא נראה כמו רקמה עדינה, ציור שהאור מצייר בו. לרגעים אפשר להתבונן דרכו בעולם שבחוץ. לרגעים הוא מלא יופי חרישי, לרגעים הוא מבהיל וסוגר ואטום. 

מלבד האיכות המטאפורית שלו, הוא הופך להיות כמעט סיפור לעצמו. יש משהו בצילום שלו, בעבודה עם האור, בהתבוננות הסבלנית, בהשתקפות של החוץ, שהופך את העבודה הזו לקולנוע נפלא על התבוננות, על יופי, ועל הפחד שכרוך בכל אלה.

מלבד התחרות הישראלית תוקרן כאמור במסגרת הזו גם תכנית של עבודות קצרות של קולנוע נסיוני של אמניות בריטיות. יש בתכנית הזו כמה פנינים של ממש. כך לדוגמה, יש כמה עבודות מרתקות של אמילי ריצ׳רדסון, שמתבוננות כולן באיזה מקום או מרחב.

אחת מהן, ״שיכון״, היא כולה התבוננות בבניין שיכון ענק. לרגעים אנחנו רואים אותו דרך מה שנראה כמו הזוית של המצלמות שמוצבות בכניסה, לרגעים אנחנו רואים את מה שמתחרש בדירות הקטנות, לרגעים ילד או אמא בכלל מתבוננים בנו. לרגעים אנחנו מתבוננים במסדרונות הענקיים והריקים או בתנועת המעליות. איכשהו דרך כל המבטים הללו הבניין לא רק מתפרק לחלקיו, אלא גם מורכב מחדש לאיזו שלמות אחרת. 

בעבודה מרתקת אחרת שלה, ״פטרוליה״, היא מצלמת מתקן קידוח נפט בסקוטלנד. האניות שמעמיסות, המתקן עצמו, העשן שעולה מהארובות, המבט מהחוף. מה שמרתק בעבודה הזו זה השימוש שהיא עושה במהירות ובסאונד. לפעמים הסירות או העשן נעים באיזה קצב מהיר שהופך אותם כמעט לדימוי או אנימציה. לפעמים ההתבוננות היא איטית ולירית והמתקן המזהם הזה נראה יפה כל כך.

הסאונד שהוא כולו מוזיקה אלקטרונית ועשוי במחשב מייצר איזה ניגוד או דווקא השלמה לתמונה הלירית או למקצב המוגבר שהופך את הכל לכמעט מדע בדיוני. זו עבודה שלא רק מצלמת או מתבוננת במקום אלא חוקרת את ההתבוננות עצמה, את היחסים בין המבט או הדימוי לבין הפרשנות שלו.

עבודות אחרות, לדוגמה של שרלוט פריס, ״אור סקרן״, או ״את תהיי האמא״ של שרה פוסיל, הן עבודות מרתקות שבודקות את הדימוי הצילומי עצמו, את החומריות שלו, את האפשרות לפרק אותו, את האפשרויות הטמונות במהירות או בקול או באור עצמו. אלו עבודות נהדרות, והזדמנות יקרת ערך לאוהבי אמנות וצילום וקולנוע לראות את כל זה על מסך גדול.

ולסיום, אחד הסרטים שמוקרנים במסגרת הזו הוא ״שנות השמונים המוזהבות״ של שנטל אקרמן, סרט מוזיקלי מ־1986. זה סרט שמתרחש במרכז קניות, ויש בו איזו קלות, ושמחה, וצבעוניות, והוא אחר לגמרי מרוב סרטיה של אקרמן. יש משהו מענג בסרט מוזיקלי של במאית כל כך נהדרת, שעושה אותו באותה חומרה ורצינות ודמיון ויצירתיות ותעוזה שאנחנו מכירים מעבודות אחרות שלה. איכשהו בתוך הימים הקשים האלה, המיוזיקל הזה, והתכנית הזו כולה, הם איזה אוויר אחר ויצירתי לנשימה.

---

אמנות בצומת: תחרות לאמנות הוידאו וקולנוע ניסיוני
אוצרות: ויויאן אוסטרובסקי וקבוצת סלה־מנקה
פסטיבל הקולנוע ירושלים
יום שני, 22.7, סינמטק 3, 18:00