״קח אותי לירח״: מוצר בידורי נחמד שנמתח כמו מסטיק

אחרי שלייקה, הכלבה הסובייטית, יצאה למסע בין כוכבים, ורוברט הקוף האמריקאי תפס חופשה אינטרגלקטית לא כולל כבודה, היו אלה הסובייטים ששלחו את האדם הראשון אל החלל. הקוסמונאוט יורי גגארין שייט להנאתו בריק הגדול והאמריקאים החלו להילחץ ולחצו על דוושת הגז לקראת נחיתה עתידית על הירח.

אחרי אסון אפולו 1 שבו ניספו שלושה אסטרונאוטים, יצאה ב־1969 אל השמיים החללית אפולו 11 והנחיתה את האדם הראשון (והאמריקאי) על הירח. לצד ההיסטריה וההיסטוריה, במשך השנים חובבי תיאוריות קונספירציה גרסו שהנחיתה הזו היא פייק מוחלט וסדרות טלוויזיה רבות בנשיונל ג׳יאוגרפיק ניסו להפריך או לאמת את הטענה הזו.

האשף הטלוויזיוני גרג ברלנטי, שמאחוריו יצירות כמו ״ריברדייל״, ״החץ״ ו״הפלאש״ ששודרו בערוץ CW ונפטרו בשיבה טובה, לקח את כל המידע הזה, עיבד אותו מחדש ועתה הוא מגיש לנו אותו באריזה של דרמה קומית ומעט (מעט) רומנטית בסרטו החדש ״קח אותי לירח״.

עלילת ״קח אותי אל הירח״ מתרחשת בשלהי שנות ה־60 ובעיצומו של המירוץ הקדחתני אל הירח. שנתיים לאחר אסון אפולו 1, האמריקאים בדודא להנחית את האדם הראשון על הירח לפני הסובייטים. אבל בגלל עניינים שוליים כמו מלחמת ויאטנם, האומה האמריקאית אדישה למתרחש בנאס״א.

כבר בתחילתו הסרט מתפזר לכל עבר, יורה לכל הכיוונים ומנסה לפגוע בכמה שיותר ז׳אנרים במקביל. זו קומדיה? זו דרמה? זה בכלל מבוסס על סיפור אמיתי? ומה הקשר לרומנטיקה?

מו ברקוס, סוכן מסתורי בשירות הנשיא ניקסון (וודי הרלסון שתמיד מדייק) מגייס את קלי ג׳ונס (סקרלט ג׳והנסון הנפלאה), אשת קריאייטיב ממולחת וחדת לשון עם עבר מסתורי, לשיווק, יחסי ציבור ושינוי התפיסה של אזרחי ארצות הברית בנוגע למשימה הלאומית.

בזמן שהיא מצליחה מעל למצופה, זאת אומרת להפוך את האסטרונאוטים לפרזנטורים של שעוני יוקרה ומשקאות קלים, היא גם נכנסת בין הרגליים של מנהל השיגור קול דייוויס (טייטום צ׳אנינג) ועל הדרך גם מתאהבת בו והוא בה. אבל מימוש אהבתם נתקל בפני משוכות רבות – כיאה לקומדיה הרומנטית שהסרט הזה מנסה להיות.

המשימה של ג׳ונס לא מסתיימת במכירת הנחיתה על הירח לכל איש, אישה וטף. כדי להבטיח ניצחון על הסובייטים, ברקוס מטיל על ג׳ונס את המשימה לביים נחיתה אלטרנטיבית, כזו שתהווה תעודת ביטוח עבור האמריקאים במקרה הצורך. לאחר שברקוס סוחט אותה ומאיים לחשוף את זהותה האמיתית, היא בולעת את הצפרדע ומשתפת פעולה.

״קח אותי אל הירח״ עלול לבלבל צופים מסויימים מכיוון שכבר בתחילתו הוא מתפזר לכל עבר, יורה לכל הכיוונים ומנסה לפגוע בכמה שיותר ז׳אנרים במקביל. זו קומדיה? זו דרמה? זה בכלל מבוסס על סיפור אמיתי? ומה הקשר לרומנטיקה? אלו חלק מהשאלות שעלו מצד הצופים שישבו באולם.

לברלנטי אין יותר מדי סרטים בפורטפוליו שלו וזה אכן מורגש. יחד עם התסריט הבעייתי שכתבו רוז גילרוי, קינן פלין וביל קירשטיין, ברלנטי מנסה לתפוס כמה שיותר ציפורים בכמה שפחות מכות, אבל חלק נכבד מהן מצליחות לברוח. זה מציב את הסרט בפני בעיה אחרת ומאוד בולטת: הוא פאקינג א-ר-ו-ך. אורכו הכולל הוא 130 דקות ולא משנה איפה תחפשו, לא תמצאו לכך שום הצדקה. העריכה בעייתית כאן מובילה לסרט שנמתח כמו מסטיק עם המון רגעים מיותרים ומשעממים.

בפינת הליהוק – ללא ספק יש כאן שיחוק. יותר נכון, חצי שיחוק. סקרלט ג׳והנסון מוכיחה שוב כי היא אחת השחקניות היותר טובות בדור הנוכחי שזכינו לצפות בהן בלייב. היא מגוונת, מפתיעה וורבלית בצורה יוצאת דופן. העבר של קלי ג׳ונס מאלץ אותה להחליף זהויות ומבטאים ואת כל אלו סקרלט כפרעליה מצליחה לבצע בקלילות כשהיא מלהטטת עם מילים וג׳סטות פיזיות מעולות.

ועכשיו לפיהוק: צ׳אנינג טייטום הוא באנקר של קומדיות רומנטיות ולכן אפשר להבין למה ברלנטי בחר דווקא בו. טייטום עושה עבודה סבירה ולא מעבר. אבל איך אפשר להאשים אותו כשג׳והנסון גונבת את ההצגה בכל סצנה בערך?

״קח אותי לירח״ הוא סרט קלאסי שיושב בול על המשבצת של ״שעה וחצי, פופקורן, קולה, הביתה, פיפי ולישון״. אף אחד לא היה צריך לקבל כאן מנה גדושה ומתפקעת מאירועים שחלקם מיותרים לגמרי, ועוד כזו שנמשכת 130 דקות. מנגד, הוא מוצר בידורי סביר ונחמד, שמעלה גיחוך פה ושם עם דרמה קלה עד לא קיימת. לגרג ברלנטי יש קילומטרז׳ יפה בטלוויזיה, אבל לקולנוע – לפחות כרגע – זה לא כל כך מספיק.

---

קח אותי לירח
בימוי: גרג ברלנטי
132 דקות; ארצות הברית, 2024
3 כוכבים