האחו הקטן: החיים מורכבים יותר מהקונפליקט שפותר אותם

איך נראה מקום שהיה פעם מחנה ריכוז? האם אפשר לחיות במקום כזה מבלי להתעלם מהעבר שלו, אבל גם בלי שהוא ישתלט על ההווה? איך מגדירים מה נקרא שיתוף פעולה עם נאצים? איך מגדירים הצלה? האם שניהם יכולים להיות חלק מאותה פעולה עצמה?

ואיך זה להיות חלק ממשפחה שהיו בה גם וגם, כלומר גם מצילים וגם משתפי פעולה, איך נראית העברה בין־דורית במשפחה כזו? איזו מסורת או סיפור משפחתי מספרים? ומה המשמעות של חיים באחוזה משפחתית שעל חלק מאדמותיה הוקם מחנה ריכוז?

״האחו הקטן״, סרטם של אבנר פיינגלרנט והגר סעד שלום, שזכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל דוקאביב השנה, מתבונן בדמויות ובמקום שהשאלות האלה הן לב הקיום היומיומי שלהם. הוא מתבונן בהן לאורך זמן, מתבונן ומקשיב, ופורש סיפור מורכב, מרובה גוונים, ונוגע ללב.

וונדי, שבמהלך הצילומים חגגה את יום הולדתה ה־96, ובהקרנה של הסרט בדוקאביב (שאליה הגיעה בטיסה מגרמניה) היתה בת 99, גדלה במשפחה אריסטוקרטית גרמנית שעל חלק מאדמותיה הוקם מחנה ריכוז. דודה היה בכיר ב״אס־אס״ ושר החוץ הראשון בממשלתו של היטלר. אמה נצלה את מעמדה של המשפחה ושכנעה את מנהלי המחנה לשלוח אסירים ממחנה הריכוז שישמשו כפועלים בחווה.

למעשה הזה, שיכול לכאורה להיתפס כמעשה של ניצול, היתה תכלית הפוכה לגמרי. היא שכנעה את הנאצים לוותר על הנשק כשהם ליוו את הפועלים ליום העבודה, העבודה שהטילה עליהם היתה קלה במיוחד, ועיקר דאגתה היתה מופנית לדאוג שהאסירים יאכלו ולשלוח אוכל דרכם גם לאסירים אחרים.

האסירים, שעדויות שלהם מובאות גם בסרט עצמו, מספרים על היחס הטוב שלו זכו, על כך שהעבודה שלכאורה נקראו לחווה בשבילה, היתה שולית וקלה, ואפילו על כך שביתם של אנשי החווה (וונדי עצמה) התאהבה באחד האסירים ורצתה להתחתן איתו אחרי המלחמה. 

אחרי המלחמה, כשוונדי וקובה (האסיר היהודי) רוצים לממש את אהבתם, אותה אמא שהצילה אותו ואחרים משכנעת אותם שהסיפור הזה לא יעלה יפה ומפרידה ביניהם. קובה מהגר לארצות הברית, וונדי משלימה לימודים ועובדת לאורך שנים בשירות משרד החוץ הגרמני. בין היתר היא עובדת תקופה ארוכה יחד עם בעלה בשגרירות גרמניה בוושינגטון. אחרי שנים רבות של עבודה ציבורית ומגורים במקומות אחרים היא מחליטה לחזור לחיות באחוזה שירשה ממשפחתה. 

וונדי עסוקה בשימור המורשת המשפחתית ומייעדת את האחוזה לביתה, שהיא כבר אם בעצמה. אבל הבת לא יכולה לשאת את המחשבה של חיים במקום ההוא. מבחינתה המקום נושא את אותם מעשי זוועה שהתרחשו באדמותיו, והעובדה שסבתה נצלה את מעמד המשפחה ואת הקרבה למחנה כדי להציל יהודים לא פותרת מבחינתה את הסיפור הלאומי והמשפחתי הכרוך בו. 

היום שאחרי

אחד הדברים היפים בסרט הזה הוא הסבלנות שבה הוא פורש את הסיפור, והמבט החם והנדיב שלו על הדמויות ועל היחסים המורכבים ביניהן. העבודה על הסרט נמשכה שנים רבות וסבלניות, כשבמהלכן היוצרים חיו לתקופות בחווה יחד עם בנות המשפחה. היחסים החמים והקרובים שנוצרו מאפשרים התבוננות והקשבה שאינן התבוננות של ״זבוב על קיר״ אלא כזו שהיא בו זמנית גם נוכחות ממשית ואנושית.

מהצד השני הזמן הממושך של השהייה ביחד והצילומים, האמון שנוצר במהלכו, כל אלו מאפשרים להם להתבונן בדינמיקות בין בנות המשפחה מבלי להתערב בתוכן. כך, השאלות הגדולות על שיתוף פעולה, נוכחות של העבר, היכולת להציל ועוד, אינן שאלות שנשאלות באופן בומבסטי אלא נפרשות לאט ומתגלות במלוא נוכחותן בהווה. 

וונדי היא דמות מרתקת ומלאת סתירות ויופי. היא בשנות התשעים לחייה ולא רק שהיא עדיין מטפלת באחוזה ביד רמה, גוזמת, מכינה עצים להסקה, מפעילה את הטרקטורון, מנקה, מסדרת ועוד ועוד, אלא שהיא לא מפסיקה לרגע מהפעילות הזו. אין כמעט זמן בחייה שאינו מנוצל ביעילות.

החריצות הזו נוכחת לא רק בתפעול ותחזוק של החווה והבית, אלא גם בחיי הרגש והמחשבה. לרגעים נדמה שגם את היחסים שלה עם בתה היא מנסה לנהל באותו אופן. יש משימות שצריך לעשות (למשל לנהל שיחה, לכתוב ספר, לאכול ארוחת צהריים עם הבת והנכדה, לספר על הגבר היהודי שאהבה ועל האופן שבו האפשרות הזו ירדה מן הפרק, ועוד ועוד). הכל מתוכנן, ויעיל וצריך לעמוד במדדים שהיא מציבה לו. 

כשלרגע הרגש שלה עולה על מה שהיא רגילה לו או תכננה, לדוגמה כשהיא מקריאה מול המצלמה קטע מהספר שכתבה על חייה, קטע שקשה לה במיוחד והרגש מתפרץ, או כשביתה מסרבת לדבר על ״היום שאחרי״ באחוזה, היא מבקשת לקטוע את הצילום או השיחה, יוצאת מהחדר, או משתיקה את מי שמדבר איתה. 

לכאורה סלע המחלוקת בין האם והבת הוא על משמעות החיים בחווה שעל אדמותיה היה מחנה ריכוז, ושחי בה לאורך שנים בכיר במפלגה הנאצית. אבל השאלה הזו נוגעת כמובן בשאלות רחבות יותר.

מבחינת האם, השימור של החלקים הנאציים בהיסטוריה המשפחתית או הלאומית הוא חלק מהדרך לחיות את ההווה והעתיד. לזרוק למשל את המסמכים של הדוד, לוותר על האחוזה, לא רק לא ״יפתור״ את העבר של המקום, אלא כמעט להפך. מבחינתה להתמודד עם עברו של הדוד במקום להתנתק ממנו זו הדרך הנכונה לחיות.

לכאורה זו נשמעת ״הדרך הנכונה״ או ״ההגיונית״ אבל היא כמובן סבוכה ומורכבת. כשוונדי מספרת על כך שאמה, זו שהצילה יהודים, היא גם זו שניסתה לדאוג לדוד לעורך דין מצוין שיסייע לו במשפט שהועמד אליו אחרי המלחמה, המציאות מתגלה כמורכבת יותר. כשהיא מסבירה שהדוד לא היה באמת נאצי, הוא פשוט היה ״שמרן וטיפש״, שהוא עשה את כל זה כי הוא שמר חוק, זה נהיה מסובך הרבה יותר. 

כשמתבוננים בבת הדרוכה אל מול המשימתיות והנוכחות של האם, או מול הנחרצות שלה מול העולם, נדמה לרגעים שהסיפור של העבר נכרך ביחסים מורכבים בין אמא שתמיד מוצאת משהו חשוב וגדול להקדיש לו את חייה (קריירה דיפלומטית או תחזוק של אחוזה משפחתית), לבין בת שמוצאת ערך בקיום מסוג אחר, משימתי פחות, מתבונן יותר. 

התשובה לשאלה שביניהן איננה כמובן רק האחוזה או אורח החיים של הבת או האם, ואפילו לא רק שאלות של העברה בין־דורית. היופי בסרט הזה שהוא פותח קצוות של סיפורים שונים ולא בהכרח מתיר אותם. החיים מורכבים יותר מהקונפליקט שפותר אותם, ואי אפשר לפשט אותם לתשובה או שאלה מסוג אחד. 

ומעבר לכל זה, להתבוננות בדמויות, להקשבה אליהן, יש בסרט הזה מבט רגיש וסקרן אל המרחב עצמו. המרחב בסרט הזה אינו רק נוף. המצלמה מתבוננת בשדות, במי שהולכים בהם, בחללים השונים של האחוזה, בכלי העבודה, בטקסים של היומיום, ביופי האינסופי הפתוח, אבל גם בסגירות שבקיום בתוכו.

כך הסיפור הופך להיות לא רק הסיפור של הדמויות אלא הסיפור של המקום עצמו: אחוזה שאפשרה להציל יהודים, מחנה ריכוז שהתקיים בסמיכות, מקום מרוחק בלב הטבע והשדות, ובו זמנית מקום שהתקיימו בו חיים אריסטוקרטיים לאורך מאות שנים. הסרביסים, שולחנות האוכל, הריהוט, התאורה, ההתכנסויות החברתיות, אבל גם השדות והמצבות למי שנרצחו במהלך הימים האיומים ההם, כל אלו מעידים על הקיום רב השנים והשכבות הזה.

זה סרט יפה על מקום; זה סרט עם מבט נדיב על דמויות; זה סרט שהשאלות שהוא פותח על מקום אחר ועל עבר, מהדהדות באופן עדין ומורכב גם את ההווה במקומות אחרים.

---

האחו הקטן
בימוי: אבנר פיינגלרנט
ישראל/גרמניה/קנדה, 125 דקות
5 כוכבים