הרשימה המשותפת // 25.7.24
משכית 70/30/10 במוזיאון ארץ ישראל
״משכית 70/30/10״, תערוכה המספרת את סיפורו של מותג האופנה האיקוני שהפך לסמל בתרבות הישראלית, תיפתח ביום שני (29.7) במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב (אוצר: שחר אטואן). התערוכה תציג את התפתחותה של משכית לאורך 70 שנה: מראשיתה כחברה ממשלתית לטיפוח תעסוקת בית בקרב עולים חדשים; צמיחתה לרשת חנויות ברחבי הארץ במחצית השנייה של המאה ה־20; סגירתה ב־1994 ותחייתה כמותג אופנה בבעלות פרטית ב־2014.
התערוכה מדגישה את תרומתה המשמעותית של משכית לעיצוב הזהות הישראלית ולפיתוח מה שהפך להיות מוכר כ״אופנה ישראלית מקורית״. התערוכה מאורגנת בשבעה פרקים נושאיים מרתקים: מארג, מסורת, אדמה, מדבר, צבע, לבנה וכוכב. כל פרק מציג הבט ייחודי של הסגנון והאסתטיקה שהפכו את משכית למותג משפיע ואהוב. הישן והחדש מוצגים זה לצד זה, בערבוביה ובסמיכות שמאפשרת דו־שיח בין עיצובים עכשוויים לדגמים היסטוריים.

כתבת מגזין אמריקני על קולקציית דיור-ישראל, 1962. צלם פיטר פינק, ארכיון נאורה ורשבסקי, הספרייה הלאומית

פיני לייטרסדורף ודוגמנית, 1960. צלם לא ידוע, ארכיון פיני ליטרסדורף, הספרייה הלאומית
משה וורוביצ׳יק־רביב במוזיאון תל אביב
״מודרניזם במעבר״, תערוכת יחיד מקיפה ראשונה בישראל למשה וורוביצ׳יק־רביב, מוצגת במוזיאון תל אביב (אוצרת: רונה סלע). וורוביצ׳יק־רביב היה צלם, צייר ומעצב גרפי, הידוע גם בכינוי מוֹי וֶר (Moï-Ver). התערוכה מתקיימת במלאת כמאה שנים לראשית פועלו של האמן ומתמקדת בעבודתו הצילומית־האוונגרדית.
עבודתו של וורוביצ׳יק־רביב קשורה בטבורהּ לתמורות בשדה התרבות באירופה; הוא היה נטוע במודרניזם של התקופה. יחד עם זאת עבודתו הגיבה לתמורות החברתיות, לאומיות ופוליטיות שהתחוללו בקרב העם היהודי. הוא תיעד את הקהילה היהודית ה״ישנה״ ולצידה את זו ״החדשה״ שנבנתה בארץ ישראל וקיבוצי ההכשרה בפולין. בשונה מהמגמה שנקטה התנועה הציונית – מחיקת דימוי היהודי הישן הגלותי והחלפתו בדימוי של יהודי חדש העובד אדמה, מגן על עצמו, ועסוק בבניית הגוף וב״כיבוש השממה״ – הוא היה נטוע בשני העולמות. הוא לא גדע את שורשי תרבותו היהודיים ובו בזמן אימץ את אלה הארץ־ישראליים.

מוי ור במוזיאון תל אביב. צילומים: מוזיאון תל אביב / יוסי רביב



בצעדים סומים במרכז מעמותה
״בצעדים סומים״, תערוכה קבוצתית שמציגה סרטים קצרים, עבודות וידאו וצילומים משנות ה־70, מוצגת במרכז מעמותה בבית הנסן (אוצרת: ג׳ודית לנגלרט). שנות ה־70 היה העשור שבמהלכו המיצג, אמנות הגוף והווידאו ארט הופיעו לראשונה בישראל. האמנים הצעירים שהתנסו במדיומים אלה חקרו דרכים חדשות של חיבור אל החלל והזמן, ואל הפרפורמטיביות של הזיכרון באמצעות החייאת העבר בכאן ועכשיו. בשונה מהקודים המקובלים של הזיכרון הקולקטיבי, הם תיעדו פרקטיקות זיכרון חלופיות, אישיות ולעתים שבריריות. הם השתמשו בגוף בראש ובראשונה ככלי שנועד להקים לתחייה ולשחזר באופן זמני את מה שאבד ונעלם.
העבודות בתערוכה מבטאות עימות בין התייחסות לטראומות משותפות, כמו השואה ומלחמת יום כיפור, לבין שאלות של זהות ומגדר, ויחד עם זה מציגות את חוויותיהם האישיות של האמנים. משתתפים.ות: דב אור נר, אברהם אילת, גדעון גכטמן, יורם ואלינה גרוס, יוכבד וינפלד, יהושע נוישטיין, ג׳ורג׳ט בלייה וג׳ראר מרקס, חיים מאור, דוד פרלוב.

אברהם אילת, 1971

דב אור נר, 1979

יורם ואלינה גרוס
הדס רוזנברג ניר בגלריה B.Y5
״ריקוד על עמוד״, תערוכת יחיד להדס רוזנברג ניר מוצגת בגלריה B.Y5 (אוצרת מייעצת: עדי שבתאי פפו). מזה ארבעה עשורים שהדס רוזנברג ניר מתרגמת מחשבות ואינטואיציות חומריות לפעולות על גושי חימר. שמה של התערוכה נלקח מאחת ההצבות בתערוכה, והוא מבקש להדהד, מעבר לפירוש הליטרלי, גם מצב של תנועה מוגבלת על ציר אנכי בתוך מרחב תלת ממדי – נדידה של משקל ומתח בין העבודות ומרחבי התוכן שהן מפגישות: בית, טבע, טכנולוגיה ומגדר.
האובייקטים הקרמיים המוצגים בתערוכה מנכיחים יכולת וירטואוזית של מאסטרית של חומר. רוזנברג ניר נוטשת את העיסוק המסורתי בכלי ומייצרת גופים חסרי תכלית תקועים במצב לימינלי; מעיין פליטי עולם קפיטליסטי־אפוקליפטי שבו ערמות של מידע וחומר מומרות לגושים מצטברים, המתלכדים עם שאריות מהמציאות ומולידים היברידים של ׳׳טבעתרבות׳׳. בחלל הספריה של הגלריה מוצגת Leftovers (אוצר: יונתן אופיר־אורון), אוסף אקראי של אובייקטים של רוזנברג ניר, ניסיונות כימיים ושברים שמאפשר לחוות את שולי תהליך היצירה.

הדס רוזנברג ניר. צילומים: לנה גומון

שחר דקל בגלריה של קרן בר־גיל
תערוכה מעבודותיו של שחר דקל מוצגת בגלריה של קרן בר־גיל ברמת השרון. דקל, בן 26, הוא סטודנט לקולנוע במכללת ספיר מנחל עוז שב־7 באוקטובר איבד את ביתו. ב־8 באוקטובר הגיע לגדוד 7016 בחיל השריון. תיק המילואים שלו נשאר בנחל עוז, ומלבד מצלמה לא הביא איתו דבר.
לפני המלחמה עבד דקל כצלם. גם במלחמה החל לצלם, כי זה עזר לו להתרכז בדברים אחרים. הוא רצה בכלל לשלוח תמונות לחברים, להראות שהוא בסדר. יום אחד, חבר לגדוד הציע לו לכתוב יומן. הכתיבה הצטרפה לצילומים ועלתה לאינסטגרם. אחרי כמה פירסומים בתקשורת הוא הגיע ללמעלה מ־30 אלף עוקבים. התצלומים של שחר פואטים, מצחיקים, עצובים, חשופים ונוגעים ללב.

שחר דקל
נאסף. הותך. זוקק. נוצר בסטודיו ברמן
״נאסף. הותך. זוקק. נוצר״, תערוכה העוסקת בתהליכי יצירה בצורפות, תפתח בשבת (27.7) בסטודיו ברמן במושב היוגב. בכל תכשיט או חפץ שנוצר בסטודיו יש עבר, הווה ועתיד. בתערוכה חושפים בעלי הסטודיו כמה מתהליכי ומרכיבי היצירה, במקום שבו הכל קורה.
התערוכה תכלול ניסיונות ורעיונות שנשארו במגירה לצד פריטים מעוררי מחשבה והשראה מהאוספים שלהם – 250 אבות טיפוס מארכיון המודלים הגדול, שהם הדי.אנ.איי של הסטודיו. עוד יוצגו שורת טבעות שיצרו לאורך השנים, המציעות פתרונות עיצוביים לעליה המתמדת במחיר הזהב; וסדרת תכשיטים חדשה וצבעונית המושפעת מהשתנות עונות השנה.

סטודיו ברמן. צילומים: ליאת אלבלינג, נירית ברמן

אן גלסרוט בגלריה בורג׳
״להסתכל לך בעיניים״, תערוכת יחיד לאן גלסרוט, מוצגת בגלריה בורג׳ בבנימינה (אוצרים: מוטי הררי ונילי ססלר), ובה היא מתחקה אחרי דמותה המורכבת והנוקבת של רונית אלקבץ ז״ל. בראיונותיה לתקשורת הזכירה אלקבץ את רצונה ״למצוא את הפנים הרבות שבתוכנו״, וכבאמנה אמנותית מתחייבת ״לערוך מסע של חשבון נפש בזמן״.
גלסרוט מעידה שהעיסוק בדיוקנה של אלקבץ הוא מסע אחר פתרון סודות קסמה, והאניגמות הרבות החשופות והנסתרות שבדמותה. הגדרתה העצמית כאזרחית העולם וכפמיניסטית פגשה את היופי המרתק של אלקבץ ועוררה את התעניינותה בפנים הרבות שלה – הנשיות, החייתיות, התשוקה, הזעם, האהבה, אהבת האם, אם כל הכאבים.

אן גלסרוט. צילומים: מ״ל





















