סעיד אבו שקרה: יקום מוזיאון לתרבות הערבית ואנשים יישירו מבט

לפני כשבועיים, בעיצומה של המלחמה, ובשנה הקשה ביותר של ישראל, קיבל סעיד אבו שקרה הודעה שנשמעת כמעט דמיונית – פרויקט המוזיאון הערבי באום אל פחם קיבל אישור להקצאה תקציבית וקידום התוכנית במשרד התרבות ובוועדת הכספים.

״אני מרגיש שאחרי שלושים שנות חלום, אני מגיע לשלב המעשי של הקמת המוזיאון. אני מתמודד עכשיו עם צרות של עשירים״, כך אומר, באירוניה מסוימת, סעיד אבו שקרה, מייסד ומנהל הגלריה לאמנות באום אל פחם.

אחיו הצעיר הוא פריד אבו שקרה, אמן, מורה בכיר באקדמיות לאמנות, אוצר ויזם תרבות ופרויקטים חברתיים; אחיו הבכור הוא האמן המנוח ווליד אבו שקרה, שעשה קריירה בינלאומית מפוארת. הוא עצמו צייר, אך את עיקר מאמציו הוא משקיע כבר שלושה עשורים בחזון המוזיאון הערבי הראשון בישראל, ובפעילות הגלריה (המוזיאון שבדרך), בימים טובים ורעים. לפני 20 שנה כבר היו תוכניות בניין ותוכניות לגיוס כספים בעולם. בתקופה אופטימית יותר היה משא ומתן עם משרדה של אדריכלית העל זהא חדיד על תכנון בניין המוזיאון. יוקו אונו ביקרה באום אל פחם ויצרה ״עץ משאלות״ – שקצרה ידה של המציאות להגשימן.

אז מה קרה עכשיו?

״אנחנו קוצרים עכשיו את הפירות, אבל את העץ שתלנו מזמן. התהליך בחלקו האחרון התחיל בימי הממשלה הקודמת: התקבלה החלטת ממשלה להקצאת תקציב מיוחד לקידום מוסדות תרבות במגזר הערבי. יצא קול קורא בתחומים שונים ואני הגשתי את החומרים בינואר 2023. כבר קיבלנו מידע שהפרויקטים שיקודמו הם מוזיאון ובית ספר למשחק. אולם התשובה של משרד התרבות התעכבה עד עכשיו, אחרי אישור עקרוני בוועדת הכספים״.

העיכוב קשור גם לחילופי השלטון והמלחמה שפרצה?

״במקרה זה לא קשור לתקופה, אלא לאישורי תקציב – בשלב זה אושרו 22 מיליון שקל להתאמות נחוצות ושיפוצים, בתוכנית לחמש שנים. זה הגיע אמנם מאוחר מדי – אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא״.

נכון. וקודם כל מגיעות לך ברכות!

״תודה. אני רוצה להגיד מילה על הפעילות הטובה של משרד התרבות – ובמיוחד הדרג המקצועי שעושה את עבודתו נאמנה. ועוד תודות חשובות לאורית לרנר, שמייצגת את הגלריה ואת מוסדות התרבות הערביים במסדרונות הממשלה, ולגליה בר אור, בעבר האוצרת ומנהלת המשכן לאמנות בעין חרוד, שעובדת איתנו לאורך כל כך הרבה שנים (יש עוד הרבה אנשים לומר להם תודה, אבל קצרה היריעה)״.

״ב־1999 יוקו אונו הציגה את התערוכה ההיסטורית שלה בגלריה באום אל פחם. הביקור שלה אכן היה שיא, אבל יחד עם זה הייתה גם טראומה״

הרבה אנשים היו צריכים הרבה אמונה, לאורך הרבה שנים. מתי הוקמה הגלריה?

״בשנת 1996 התמקמנו, אחרי שנתיים של פעילות, שבהן הצגנו אמנות בחללים אלטרנטיביים. בהמשך הגעתי למשכן הקבע של הגלריה – שכיום חולשת על יותר מ־2,000 מ״ר. כבר 28 שנים אנחנו מציגים תערוכות של אמנים ישראליים ובינלאומיים״.

נראה שאתה כבר עמדת על ההר נבו הזה כמה וכמה פעמים וראית את הארץ המובטחת. כשיוקו אונו הגיעה לאום אל פחם זו הייתה אבן דרך רצינית – חשבת אז שזה יניע את הגלגלים?

״ב־1999 יוקו אונו הציגה את התערוכה ההיסטורית שלה בגלריה באום אל פחם. אני חושב שהביקור שלה אכן היה שיא, אבל יחד עם זה הייתה גם טראומה״.

תסביר?

״זה לקח אותי בבת אחת ממצב של גלריה קטנה, נידחת ולא מוכרת, לגלריה בינלאומית עם ציפיות מכל העולם. הקטע הטראומטי עוד יותר היה כשפרצה האינתיפאדה השנייה – בדיוק חודשיים אחרי שהיא עזבה. אפשר לומר שמבחינת החזון והשאיפות שלי אולי טיפסתי גבוה מדי.

״כל מי שהכיר את הגלריה התייחס לזה כאל מוסד שכבר קיים – וזה מאוד החמיא לי והרים אותי על שטיח מעופף. אבל כבר אז חששתי ואפילו ידעתי שהשטיח הזה עלול להישמט מתחתיי. אני אשאר בלי המטריה הבינלאומית, והאנשים ימשיכו לשפוט אותי באותם סטנדרטים״.

בילבאו של אום אל פחם

ובכל זאת – המשכת לפתח את החזון והמוזיאון. אני זוכרת לפני כ־20 שנה כנס במוזיאון תל אביב על ייסודו של המוזיאון באום אל פחם.

״היו תהליכים כל השנים. הלכנו לאדריכלית זהא חדיד – אני יחד עם האדריכל דוד גוגנהיים מירושלים – והצענו לה לעשות את המוזיאון הערבי הראשון. החלטתי שאם כבר אני רוצה לחלום אני אחלום בגדול. וחלמתי על מוזיאון ייחודי – רציתי להיות בילבאו של אום אל פחם, מקום שיהיה מזוהה עם המוזיאון שלו.

״פגשנו את זהא חדיד פעמיים, הקשר איתה עשה לנו יחסי ציבור מצויינים. היא ביקשה 30 אלף דולר ליצירת סקיצה תכנונית, ואנחנו נכנסנו לפעולה. עשינו מכירה פומבית וגייסנו את הכסף – אבל היא קיבלה רגליים קרות״.

באותה תקופה התחילה ההתעוררות התרבותית המואצת של מדינות המפרץ, קטאר ואיחוד האמירויות, שהקימו שלוחות של מוזיאונים ובתי אופרה. זה קשור?

״האדריכל שהיה בקשר איתנו, נציג המשרד שלה, אמר שהוא לא מבין מה קרה, אבל אני הבנתי״.

ברור – כי אתה חי את המקום הדואלי הזה כל הזמן.

״בדיוק. אני הבנתי ועם כל הצער ראיתי גם את הצד הטוב של הדבר – השתמשנו בכסף הזה לקידום הגלריה ועלינו בכמה רמות בפעילות האמנותית שלנו. ואני מאמין בכוחה של האמנות – גם לרפא וגם לחבר, וזה מה שנחוץ פה.

״ב־2009 עשינו תחרות פתוחה ואנונימית באגודת האדריכלים המקומית. בתחרות השתתפו 49 משרדי אדריכלות מהארץ וגם כמה שיתופי פעולה מהעולם. היה צוות שיפוט מכובד – ובחרנו מתוכם את החמישה הטובים ביותר. הקהל הוזמן לראות ולבחור את המועמד השישי. ההצעה הזוכה הייתה של אמנון בראור, ליאור ויטקון וליאור ציונוב. הייתי מאושר עד השמיים והבנתי שאני צריך ללכת לעולם להביא כסף.

״ואז מצאתי את עצמי בתווך של חשדנות – הפלסטינים חששו וחשדו שזה יהיה עלה תאנה שישרת את הנרטיב של מדינת ישראל. הצד היהודי חשש מהזהות של המוזיאון, שאולי ישנה את הנרטיב ולא יציג את הקו האמנותי המשותף שאני מוביל. אולי גם היום חוששים מה יהיה אחרי זמני״.

אתה מרגיש שהמקום של ערביי ישראל אינו מובן, בארץ, בעולם?

״חוויתי לא פעם דיאלוג מתנשא ופטרוני. אני למדתי תנ״ך ועברית ותולדות העם היהודי, למדתי על השואה ופרקי אבות. וברגע שאני יכול לגעת בכאב של האחר אפשר להתחיל לפתח דיאלוג וכבוד הדדי.

״ואילו בצד השני – בציבור היהודי – לא לומדים את העבר וההיסטוריה שלי ולא מבינים את התרבות שלי. אני רוצה שיכירו את התרבות שלי לעומק, אני רוצה שיבואו אליי לא בגלל שאני מסכן וקורבן, אני רוצה לבוא ממקום של גאווה ולא קורבנות, לא רוצה שיבואו ללטף אותי כמו חיית מחמד״.

משפחת אבו שקרה הוציאה מקרבה אמנים מהשורה הראשונה, וכולם גם פעילים בקידום האמנות, החברה והתרבות הערבית והישראלית. בשנה שעברה הוצגה במשכן לאמנות בעין חרוד התערוכה ״רוח האדם, רוח המקום | אמני משפחת אבו-שקרה בעין-חרוד״, שאצרו גליה בר אור וחוסני אלח’טיב שחאדה, בהשתתפות ווליד, סעיד, פריד, עאסם וכרים אבו-שקרה – כולם כשרונות מוכרים ומכובדים.

אתה חלק ממשפחת אמנים יוצאת דופן. אנשי החברה הערבית שיש להם מקום של כבוד בזירת האמנות הישראלית. זה עוזר או אולי מקשה?

״גם וגם. אני חושב שאני באתי וסיפרתי את הסיפור האישי והמשפחתי שלי. הסתכלתי לאנשים בעיניים והבאתי את כל האיכויות. אני פיתה עם זעתר, חלק מהנוף והפולקלור של ׳ישראליות׳. בתערוכה הזו, אחרי שנים שלא ציירתי כי הייתי עסוק בגלריה, לראשונה חגגנו את הכשרון והקשר המשפחתי הזה״.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

אתה משקיע במוזיאון ובגלריה את כל כולך – זה מפעל חייך. איך זה בכלל אפשרי?

״בעברי הייתי מדריך חבורות רחוב ובהמשך למדתי והתמחיתי בטיפול בנוער על סף פשיעה. בשנות ה־80, הייתי קצין נוער ראשי במשטרה והובלתי את הכיוון של טיפול במניעת עבריינות.

״אחי הבכור ווליד היה השראה גדולה – הוא גדול ממני ב־11 שנים. היינו שבעה בנים ובנות – אני מספר 4 בסדר הילדים ופריד הוא הצעיר. עברנו קשיים בילדות – לאבא שלי הייתה משאית, שפרנסה את המשפחה, והוא שלח את האחים לבית ספר למחוננים. בשלב מסוים המשאית הידרדרה לתהום ואבא פשט את הרגל.

״החברה הישראלית עוברת היום אחד המבחנים הקשים שלה, יש חשיכה מוחלטת. אבל חייבים לעבוד לבנות את העתיד. אני מאמין בכוחו של האדם לבחור בטוב״

״ווליד הודיע לאמנו שהוא יוצא לעבוד, כדי לפרנס את המשפחה. ואני דאגתי שהוא ילך לאיבוד – חרדתי לשלומו. אהבתי אותו אהבה גדולה. הוא היה אמן בכל נשמתו, והוא לקח אותי איתו באוטובוס למכון אבני, ושם נחשפתי לאמנים שלימדו אותו. ראיתי אותו מתחבק עם הבחורות – וראיתי חיים של עולם מקביל. והוא תמיד הציג אותי למורים – רואים את סעיד – הוא יבוא לכאן כשיהיה גדול.

״אז אפשר לומר שהלכתי בעקבותיו. כשנכנסתי למשטרה בגיל 21 אמרתי למפלג הנוער – אני מוכן לחתום על חוזה שאני כל השנה אעבוד במשמרת ב׳, ובמקביל למדתי – בהתחלה בקלישר, בהמשך באבני ולאחר מכן השלמתי תואר ותעודת הוראה במדרשה לאמנות (אז ברמת השרון).

״בסוף שנות ה־90, כמה שנים אחרי שנכנס הרעיון של גלריה – הבנתי שאני לא אוכל להמשיך לרקוד על שתי החתונות. ב־2004 החלטתי שאני חייב לעבור מגלריה של יום שבת, לגלריה במשרה מלאה. אני פנסיונר של המשטרה, ומקבל שכר צנוע, ואני עשיר בלי להיות עשיר״.

איזהו עשיר, השמח בחלקו.

״כן. והחלום שלי הוא כל הזמן לכיוון המוזיאון. לכן הקמתי צוות מקצועי ויצרנו אוסף למוזיאון – כדי שיעמוד בדרישות מוזיאליות. אני חייב תודה לצוותים המקצועיים, לאוצרים ולאנשי האקדמיה שאיתם הקמתי את הארכיון של אום אל פחם ואדי ערה. המוזיאון הזה יעשה את הקשר בין העבר שלנו, ההווה וגם העתיד שלנו״.

מה שונה הפעם מפעמים קודמות שהתעוררה התוכנית להקמת המוזיאון?

״קודם כל אני חושב שהיום אני יותר ריאלי. עכשיו אני לא חולם על זהא חדיד (שבינתיים הלכה לעולמה). אין לנו תקציב של 100 מיליון דולר. אנחנו צריכים לעבוד עם היכולות האמיתיות שלנו. כבר יותר מעשור שאני עובד מול משרד התרבות לקבל את ההכרה הזו. הקמתי אגודת ידידים בארצות הברית; עשינו עבודת הכנה ושיפוץ של הגלריה בשלבים.

״אני חייב להיות ריאלי. אני מתחיל מהקיים – ורוצה לעבוד מתוך הגלריה – כמו זוג שמתחתן ולא ברגע הראשון קונה את בית חלומותיו. אני לא שוכח מאין באתי – אני באתי מבית קטן, לא היה לנו כסף והיה חיבוק של אמא שהוא שטיפח אותנו. אנחנו גדלנו על טהרת החיבוק. לא היה אוכל – אבל תמיד ראינו את העתיד.

״אותו דבר פה – אנחנו נשאף לבניין הקבע אבל נתחיל מהמבנה הקיים. ואם היום יש לי 2,200 מטר ואגדל ל־4,000 – ואצק בו את התכנים של ארכיון מוזיאון ומרכז מידע לתרבות הערבית, יש לי כוחות ותוכניות״.

סעיד, סליחה על השאלה: אנחנו נמצאים היום במציאות איומה. בתוך אסון נורא. איך אתה נשאר אופטימי?

״החברה הישראלית עוברת היום אחד המבחנים הקשים שלה, יש חשיכה מוחלטת. אבל חייבים לעבוד לבנות את העתיד. אני מאמין בכוחו של האדם לבחור בטוב – הרע יביא להתרסקות מוחלטת. אף אחד לא יינצל מזה. אם ניכנע לייאוש ולרוע נאבד את הכל. אני לא מאמין שזה יקרה – אנשים לא יתנו לזה לקרות. יקום כוח נגד ורוח האדם תנצח, אני מייצר את המציאות שבה נוכל לבחור. יקום מוזיאון לתרבות הערבית ואנשים יישירו מבט אחד לשני בגובה העיניים ודרך זה נצמיח אמפתיה וכבוד״.