יוצרת סדר חדש: פרויקט הגמר של רותי זינגר בחיפה

ענבל: בוקר טוב רותי, מה שלומך?

רותי: בוקר טוב. שלומי מורכב, כמו החיים שלנו פה עכשיו. יש דברים משמחים אבל הרבה יותר דברים עצובים ומדכאים. וחם

ענבל: כן, מסכימה. חם ומסובך. אנחנו נפגשות לשוחח על הפרויקט היפה שהצגת כעבודת גמר בתואר השני באמנות בחיפה. התערוכה הייתה קצרה וכבר נסגרה. לא נותר לנו אלא לתאר במילים – מה הצגת שם?

רותי: תודה, באמת קצר מאוד. עדיין שואלים אותי מתי אפשר לבוא, והתערוכה כבר ירדה. היו בפרויקט שהצגתי שלושה מרכיבים שנולדו כולם מתוך רישום, אבל התפתחו לכיוונים שונים.

החלק הראשון הוא עבודת קיר של כ־750×500 ס״מ שהיא כמו טפט שעליו מדפים עם אובייקטים שונים. מלבד המדפים, הכל בה היה עשוי נייר. הדימויים שבטפט ובמדפים לקוחים כולם מעיבודים ממוחשבים של רישומים שלי.

בפינת החדר הוצגה עבודת וידאו שהוקרנה לגובה בפרופורציות של טלפון נייד, אבל על קיר שלם. עבודה שהיא שיטוט של המצלמה בתוך רישום נוף גדול של אום אל פחם. האלמנט השלישי היה רישום בודד בגודל בינוני שעשוי בעפרון הכחול שאיתו אני עובדת כבר ארבע־חמש שנים, ובו פנים סלון ביתה של משפחת ג׳בארין באום אל פחם

חשבתי שפרויקט אום אל פחם כבר מיצה את עצמו. ואז הגיע ה־7 באוקטובר. אחרי תקופה של קיפאון וזוועה (שלא ממש נגמרה עדיין), החלטתי שאני חייבת משהו שיכניס אותי מדי יום לסטודיו. משהו שמצד אחד יהיה סיזיפי ותובעני ויכריח אותי פשוט לעבוד בלי לחשוב, ומצד שני יהיה בעל משמעות

ענבל: הפרויקט מבוסס על קשר ממושך שיש לך עם משפחת ג׳בארין, ובמיוחד עם אמיר. איך הוא נוצר?

רותי: ב־2020 התקיים פרויקט בתים פתוחים באום אל פחם – ״הונאכ הון״ בשיתוף הגלריה לאמנות של אום אל פחם (שבדיוק עכשיו קיבלה הכרה כמוזיאון!) ובאוצרותה של לילך צפרוני. כמי שגדלה מגיל 10 בקיבוץ בעמק יזרעאל ללא כל קשר עם השכנים הקרובים כל כך, היה לי חשוב להיכנס לתוך העיר ולהכיר אותה ואת האנשים שבה מבפנים, ולא רק לחלוף על פניה בנסיעה בוואדי ערה. אז הוצגה בבית משפחת ג׳בארין עבודת הווידאו שלי ״תיירות זרה״, ומאז אנחנו בקשר.

בתערוכת בתים פתוחים ב־2023 (באוצרותה של כרמל גופר) הצגתי שוב בבית משפחת ג׳בארין, אבל הפעם זו הייתה תערוכה משותפת שלי עם אמיר ג׳בארין, בן המשפחה

ענבל: פרויקט בתים פתוחים הוא פרויקט מקסים של אמנות וקרבה בין שכנים רחוקים, השתתפתי בו בעצמי ב־2023 עם קבוצת פדארט. פרויקט מאוד מרגש, שמוביל סעיד אבו שקרה. אמיר הוא לא אמן בעצמו, איך יצרתם תערוכה משותפת?

רותי: מאז 2020 אמיר ואני ניהלנו התכתבות מורכבת שבה אני ציירתי (בדרך כלל בפורמט של גלויה) מתוך צילומים שלי מהבית שלהם או מצילומים שאמיר שלח לי, פרסמתי את הרישומים מפעם לפעם במדיה החברתית ואמיר היה כותב בתגובה מחשבות, הגיגים וסיפורים שקשורים לרישום. ככה נוצר גוף עבודות שלם של שנינו – רישום שלי וכתיבה שלו. זה כמובן לווה בביקורים אצלם מפעם לפעם

ענבל: שיתוף פעולה מרגש. איך התפתח הפרויקט ההוא לתערוכה שהצגת כעת?

רותי: האמת שהייתי בכיוון יצירה אחר לגמרי בשנה שעברה, וחשבתי שפרויקט אום אל פחם כבר מיצה את עצמו. ואז הגיע ה־7 באוקטובר. אחרי תקופה של קיפאון וזוועה (שלא ממש נגמרה עדיין), החלטתי שאני חייבת משהו שיכניס אותי מדי יום לסטודיו. משהו שמצד אחד יהיה סיזיפי ותובעני ויכריח אותי פשוט לעבוד בלי לחשוב, ומצד שני יהיה בעל משמעות.

החלטתי לצייר ציור גדול מתוך צילום של הנוף המרהיב שנשקף מהבית שאמיר ג׳בארין בונה על ההר באום אל פחם, ובמרכזו עץ ברוש עצום. הבחירה דווקא בנוף הזה באה מתוך הרגשה שקשר אישי, כבוד הדדי והכרה שלנו ושל הפלסטינים שחיים פה אחד בשני – הם מפתח מרכזי לעתיד ולהמשך הקיום שלנו פה. לקח לי כחודשיים וחצי לסיים את הציור

ענבל: זה בעצם רישום בעיפרון כחול, אותו מדיום שהתחלת בו עם הגלויות. מה הביא אותך לבחור בו?

רותי: יש משהו בצבע הכחול הספציפי הזה שהוא עבורי צבע של זיכרון. הוא מזכיר צבע של נייר קופי של פעם, של תוכניות אדריכליות (בלו פרינט) וגם של אריחי דלפט וקרמיקה סינית.

את הצבע המדויק הזה מצאתי דווקא בעפרונות Thermotransfer שבכלל לא מיועדים לרישום אלא להעברה של דוגמאות בגיהוץ. לכן בחומר עצמו יש משהו אינהרנטי של שכפול והרחקה מהמקור. זה עפרון שקשה לעבוד איתו בהשוואה לעפרונות מקצועיים. הוא רך, לא נמחק, והוא גם עשוי לדהות עם הזמן. כל התכונות האלו מתחברות לנושא הזיכרון האישי והקולקטיבי שאני עוסקת בו

שאלות של קירבה וריחוק

ענבל: חיבור מעניין, הטפט שלך באמת מאוד מזכיר את הקרמיקה ההולנדית. אבל לפני שנלך אליו, נשאר עוד רגע עם הציור, שבעצם לא מוצג ישירות בתערוכה, אלא רק דרך עבודת וידאו, למה?

רותי: הציור עצמו הוא כזה שמעורר תגובות כמו ״ואוו, איך היא ציירה את כל פרטי הפרטים האלו״, וזה משהו שרציתי להתרחק ממנו. היה לי חשוב לקחת את הצופה למקום שאני נמצאת בו כשאני מציירת: שוטטות בסמטאות העיר, מבט מקרוב על כל קו וכתם וחלון, השתהות על הבתים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. לא לחזור שוב לאותו מבט מרוחק על העיר כמעט מגובה של רחפן.

הפיכת הציור לעבודת וידאו אפשרה לי גם לבחון אספקטים של המדיום הרישומי, איך הוא מיתרגם לתנועה וזמן, איך אפשר מתוך ציור אחד לבנות נרטיב שבוחן שאלות של קירבה וריחוק. פס הקול שמלווה את הווידאו מוסיף עוד רובד של קולות וצלילים שהקלטתי בעיר ובחצר שלי, ואת קולו של אמיר שמספר סיפורים שנפרשים על פני שלושה דורות של המשפחה, מה שמחזיר לשאלת הזיכרון

ענבל: הווידאו מאוד מעניין, למרות שצריך שקט כדי לראות אותו בגלריה, עדיף להקשיב באוזניות לסאונד שאספת. מה הגודל של הציור?

רותי: 70×100 ס״מ. הווידאו הוקרן בגודל של 450×200 ס״מ. אני מסכימה שהתנאים של התצוגה והשמע בתערוכה לא היו אידיאליים, גם מבחינת הסאונד וגם מבחינת התאורה

ענבל: ספרי על הטפט שיצרת ופרשת על קיר שלם, זו עבודה יפהפייה וגדולת ממדים

רותי: בטפט לקחתי את הרישומים הקטנים מאום אל פחם והתייחסתי אליהם כאל חומר גלם, כמעט סוג של רדי מייד. מהם התחלתי לבנות עולם אחר ובאופן מסוים גם זר. סרקתי את הרישומים ועשיתי להם עיבוד דיגיטלי כדי ליצור דפוס חוזר. במקביל התחלתי סדרה חדשה של רישומים שיועדו להשתלב בטפט, שקשורים בביוגרפיה האישית שלי.

במבט מרחוק הטפט נראה כמו משהו מבית מזרח אירופאי, לא קשור כלל לאום אל פחם אלא יותר לשורשים הרחוקים של המשפחה שלי בליטה וגרמניה. אבל מקרוב הדימויים מערבבים בין אום אל פחם לאפריקה, הכל מפורק ומעורבב ולא קוהרנטי, סותר את הסדר שנדמה מרחוק שיש בדוגמאות הטפט

אני מרגישה שהקולוניאליזם ״רודף״ אחריי בצורותיו השונות. דווקא בהסתכלות מנקודת המבט הזו, מה שיכול בהחלט להיראות כמו ניכוס, מכיל ביקורת על הקולוניאליזם שבזכותו המדינה שלנו קיימת, לצד שאלות על זכותי לחיות פה לצד אנשים כמו בני משפחת ג׳בארין

ענבל: מה שבמיוחד אהבתי בטפט זה האופן שבו אלמנטים חוזרים אבל באופן שקשה לעקוב אחריו. אין דוגמה פשוטה שחוזרת על עצמה

רותי: בדיוק. יש אלמנט אחד של מסגרת בצורה קלאסית שמדמה דוגמאות טפט קלאסיות או אפילו סמל בית מלוכה, שהוא מה שנותן לעבודה את התחושה (המוטעית) של סדר, אבל בתוך הצורה ובין האלמנטים שזורים הרבה דימויים שחלקם ברורים וחלקים גזורים ומעובדים, כך שגם הם נעשים חידתיים. הם גם חוזרים בתוך הטפט במקומות שונים ובאופנים שונים, כמו על המדפים שקבועים על גבי הטפט.

יש שם לדוגמה כוס קידוש שההורים שלי קיבלו מבית הכנסת בדרום אפריקה כשהתחתנו, שאני משתקפת בתוכה כשציירתי אותה. את החלק העגול שבו אני משתקפת גזרתי והוא הופך למעין כדור בדולח. אבל במקום אחר הגביע שלם והפוך על הראש ובמקום שלישי הוא מוכפל ויוצר צורת כוכב

ענבל: את מחברת בעבודה את הביוגרפיה האישית שלך, במדינה מורכבת במיוחד, שהיה בה אפרטהייד בילדותך, וחומרים מאום אל פחם, שהיא עיר ערבית ומוסלמית, שבה את משוטטת כבשלך. זה חיבור טעון במיוחד

רותי: זה אפילו יותר מסובך. נולדתי בסווזילנד (היום אסווטיני) שהייתה מדינת חסות בריטית. גדלתי כילדה בדרום אפריקה שעברה מלהיות קולוניה בריטית לעצמאות כמדינת האפרטהייד שאת מציינת. בגיל 10 המשפחה שלי היגרה לישראל, שהייתה רק בת 25 (מרגיש מטורף כשלעצמו) מתוך שילוב של ציונות ושל רצון לא לחיות במדינת אפרטהייד, ובחרו לגור בקיבוץ אשכנזי שורשי שאדמותיו נרכשו מאפנדי לבנוני. סביב הקיבוץ היו פזורים כפרים וישובים ערביים, שהקיבוצניקים והחינוך שקיבלתי התעלמו לחלוטין מקיומם.

אני מרגישה שהקולוניאליזם ״רודף״ אחריי בצורותיו השונות. דווקא בהסתכלות מנקודת המבט הזו, מה שיכול בהחלט להיראות כמו ניכוס, מכיל ביקורת על הקולוניאליזם שבזכותו המדינה שלנו קיימת, לצד שאלות על זכותי לחיות פה לצד אנשים כמו בני משפחת ג׳בארין שיכולים לשרטט לפחות 400 שנים אחורה את קיומם בחבל ארץ זה. כמו אוסף החפצים המרתק שבבית משפחת ג׳בארין שכולל פריטים מכל העולם לצד פריטים טעונים בהיסטוריה משפחתית, כך אני גם עושה חיבורים שהם אקלקטיים ולא מסודרים, אבל טומנים בחובם משמעויות מעבר לדבר עצמו.

אני ממש לא מרגישה שאני משוטטת באום אל פחם כבשלי אלא כאורחת שהזמינו וממשיכים להזמין אותה לבוא ולהכיר ולהתיידד

ענבל: את מרגישה שעכשיו מיצית את פרויקט אום אל פחם? או שמתוך העשייה נפתחו עוד רעיונות?

רותי: גם הפעם אני מרגישה שמיציתי, כמו אחרי התערוכה השנייה בבתים פתוחים בקיץ 2023, אבל מי יודע. צריך להשאיר את הדלתות והמחשבות פתוחות. מה שכן, אני חושבת שאת תצורת הטפט אני צריכה להמשיך לפתח ולבחון ואולי לייצר סידרה של טפטים שונים

ענבל: זה כיוון מעניין. יש לך עוד מחשבות הלאה, עכשיו עם סיום התואר?

רותי: קשה להסתכל קדימה גם בגלל הרגע הזה של סיום התואר אבל בעיקר כי המצב פה מרגיש מאוד מאוד תקוע. אבל יש לי כמה פרויקטים בתכנון, וזה מאוד משמח. תערוכה של כל מסיימי התואר השני בחיפה תוצג בגלריה מנשר ב-8.8-31.8, כך שאפשר יהיה לראות בתל אביב חלק ממה שהצגתי בחיפה.

קיבלתי השנה את ״מלגת הנשיא״ מנשיא אוניברסיטת חיפה יחד עם עוד שלושה אמנים שלמדו איתי, וכמה עבודות מהתערוכה יוצגו במשך שנתיים במסדרון נשיא האוניברסיטה. בסוכות הוזמנתי על ידי מרגו גראן להשתתף עם קבוצת אמניות ב״מתחת לפנס״ בגבעת חביבה באוצרותו של עתר גבע, והדבר שהכי מרגש ולוקח אותי קדימה בעשייה זו השתתפות בתכנית של ״המקרר״ שקשורה לנושא צדק מעברי והתנצלויות פומביות, שתגיע לסיום באוקטובר 2024

ענבל: נראה שיש לך הרבה על הצלחת. כל הכבוד על המלגה ועל התערוכות שמתקרבות, נמשיך לעקוב אחרי הפעילות שלך. בהצלחה!

רותי: תודה רבה! חשוב לי גם לציין שבשנה המסובכת הזו לא הייתי מצליחה להגיע לקו הסיום בלי העידוד והליווי של המנחה שלי מאיה ז״ק, ושל שרון פוליאקין וטליה הופמן שמרכזות את התואר השני לאמנות יצירה באוניברסיטת חיפה