איילה לנדאו: הבנות רוצות, ויכולות בעצמן

חגית: בוקר טוב איילה, איך את מרגישה בימים הטעונים האלה?

איילה: ימים של קיץ, זה תמיד איזה רגע של מעבר, בין תקופה שמסתיימת למחשבות על התחלות חדשות. ובטח בתקופה המורכבת והעצובה שאנחנו חיים בה כרגע, מנסה בעיקר להתרכז בטוב

חגית: בפעם האחרונה דיברנו סביב התערוכה היפה שהצגת במוזיאון פתח תקוה, והפעם אנחנו מקדישות את השיחה לתערוכה בגלריה החדשה באצטדיון טדי, Girls Just Wanna

איילה: נכון, ממש שנה אחרי

חגית: והפעם את בכובע האוצרת

איילה: אכן, אוצרת־יוצרת או יוצרת־אוצרת. עדיין שואלת את עצמי שאלות לגבי התפקיד הזה ומה הוא בעבורי. לפני שמונה שנים אצרתי בטדי תערוכה בשם דומה – Girls Just Wanna Have Fun – שהציגה 20 אמניות. התערוכה הנוכחית סוג של ממשיכה אותה / מתכתבת / מביאה זווית נוספת

חגית: באמת שאלתי את עצמי לאן נעלם ה־Fun מהמשפט הידוע? זה קשור לתקופה הקשה? או אולי לשמונה השנים של התבגרות

איילה: זה בהחלט קשור לשמונה השנים שחלפו ולהתבגרות, אבל בעיקר למהות של התערוכה ואיך שהכותרת נותנת קונטרה להתרחשויות ולקשרים שנוצרים בתוכה. בתערוכה המוקדמת הרגשתי שיש חוט של איזשהי אנרגיה של כוח עצור, אגרסיות שחבויות בתוך עבודות מאוד עדינות, ואז ה־fun נתן לזה פרשנות של הפוך על הפוך מבחינתי. הפעם בתערוכה אין שום דבר עצור, הכל פועם ומפעפע בכל העוצמה, והרגשתי ש״רק רוצות״ ממש מספיק

חגית: תסבירי? ואולי גם תכניסי אותנו לתמה של התערוכה, שעל פי הטקסט – ״מתייחסת לשושלות מסורתיות, מיתולוגיות ואמנותיות הקשורות בנשיות, אך גם חורגות ממנה״

איילה: העבודות בתערוכה מייצגות מבחינתי את מה שנקרא ״אמנות נשית״ באופן מאוד ישיר גם מבחינת החומרים, הפעולות, הדימויים והנרטיבים השונים. עבודות מחומרים רכים, צבעוניות עזה, המון שכבות, חומרי מלאכה ועבודה עמלנית ורפטטיבית. מבחינת הנושאים יש המון התעסקות בגוף, בהכלה והתכלות, ריטואלים ומיתולוגיות נשיות, משחקיות ומימד של פרא אל מול ריסון.

שתי אימהות מיתולוגיות מרחפות בתוך התערוכה הזו – ביאנקה אשל גרשוני ( שעבודותיה מוצגות בתערוכה) ולואיז בורז׳ואה, חשבתי הרבה על המסע שלהן בעולם גם כנשים וגם כאמניות, ועל איך מסע החיים משתקף בתהליך האמנותי ומה האתגרים שניצבו בפניהן, למדתי מהן המון.

ביאנקה הייתה אומרת שאין כזה דבר ״אמנות נשית״ יש אמניות שהן נשים. ואני חושבת שהעבודות בתערוכה מתמודדות ושואלות בתוכן את השאלה הזו. ובעיקר מביאות את זה כמו שזה באופן ישיר וכנה שלא מנסה להתחבא להצטמצם או להתנצל

חגית: לואיז בורז׳ואה עסקה הרבה בטראומה הנשית, טראומת כאבי הלידה לדוגמה, ליוותה אותה כל חייה; וגם בטראומה הילדית, של הבת במערך המשפחתי. ביאנקה אשל גרשוני, לעומתה, נתפסת בעיניי הרבה יותר עצמאית ובעלת דימוי חופשי ממסגרות

איילה: נכון, ממש כך. אצל ביאנקה אבל, לצד העצמאות ופריצת הגבולות, יש גם את העניין של לחיות בצל מותו של הבן זוג הראשון שלה וגם בצלו של בעלה השני – האמן המוערך יותר

חגית: גם את בעצמך אמא, וזה מספק מבט שונה על החיים. ספרי קצת על עצמך

איילה: אני חיה ועובדת בירושלים, אמא לשני ילדים בזוגיות פרק ב׳. מלמדת בתיכון קשת, מסיימת בימים אלה את תפקידי כראש המחלקה לאמנות־מדיה במוסררה. כיוצרת – אני כרגע עובדת בסטודיו על תערוכת ציורים, שתוצג בהמשך בגלריה ברבור 🙂

את התערוכה הזו אצרתי בהזמנת תמר גיספאן גרינברג, אוצרת ומנהלת הגלריה בטדי

חגית: מי האמניות שבחרת ומה הן מציגות? איך זה מתחבר לתמה?

איילה: יש את עבודות המשי של ריקי אלקיים, עבודות עדינות אך מאוד עוצמתיות, שעשויות ממשי צבוע באופן ידני. העבודה מתחלקת לשני חלקים, על קיר אחד מערך של פרגמנטים כביכול מופשטים, אבל בעצם מייצג מגוון צורות של של וגינה, ובחלק השני, הגדול יותר, הבדים משתלטים על החלל והחוויה של הצופה היא כמו להתהלך, לעבור דרך ולהתעטף, בחומר הרך.

הציורים של ניל וקארין רומנו – התאומות שמציירות יחד – בשכבות עבות של צבע ומשיכות מכחול אינטנסיביות. האנרגיה של הפעולה שלהן כל כך חזקה בתוך הציור, כמו פעולה מיסטית שעוברת חזק. הדימויים עצמם בחלק מהעבודות מרגישים כמו פריימים מסרט אימה שהן הכוכבות שלו, ובחלק מהציורים יש סצנות עם דמויות מסתוריות, כאילו יצאו מאיזו מעשייה או אגדה שסובבת סביב דמויות נשיות שמחוללות אותה.

בסדרת הציורים של ענת בצר מופיעות דמויות נשיות המפנות את גבן, ובשערן המסורק למשעי שזורים פרחים עדינים ויפים, ונוצר בהן איזה מתח בין יופי מוקפד לאימה צוננת. או העבודות של אילה נצר, שהן ציורי פרחים שצוירו במחשב, כביכול במהירות אבל עם רגישות עצומה ומדוייקת. יש בהן המון תמימות ויופי ועוצמה שבעיניי היא מאוד ייחודית.

איזבלה וולבניק מציגה רישומי פחם של דמויות נשיות ילדיות ממזריות, שמתמודדות / מתיידדות / נאבקות עם חיות ושדים. מעגל הכדים המצוירים של גליה פסטרנק, שבו כל כד וכל ציור מייצג חלק ממחזוריות וממעגל החיים

חגית: העבודה לקראת את התערוכה הושפעה מהמלחמה? התכנים קיבלו איזה שינוי?

איילה: האמת שלא. היה איזה רגע של פאוזה והמחשבה לחזור לעשייה מהסוג הזה הייתה מאתגרת. זה יצר שיחות מאוד מעניינות וביקורי הסטודיו אצל חלק מהאמניות נתנו לי תחושה מסויימת של כוח ומפגש ממלא, שמאוד שמחתי ממנו. בדיעבד אני מבינה שיש המון כוח־חיים בתערוכה הזו, ובאיזושהי דרך עקיפה זה נותן גם מבט וחיבור מעניין על החיים בתקופה הזו

חגית: כפי שאמרת, את במקרה זה ״יוצרת אוצרת״ או להיפך 🙂 העבודות שלך (שמרבה לעבוד בטקסטיל וקולאז׳ בחומרים לא שגרתיים) שימשו לך נקודת מוצא לחקור וללקט את העבודות לתערוכה?

איילה: העניין שלי בתערוכה הזו קשור בקשר הדוק לעשייה האמנותית שלי. אפשר להגיד שהוא חלק נוסף במחקר האישי שלי שמחפש בודק ושואל דרך האמנות מתוך המבט הפנימי והחיצוני שלי על עצמי והעולם. אלו פשוט החומרים שאני משתמשת בהם וכאן הם מקבלים ביטוי דרך עבודות והקשרים של אמניות אחרות, מן הסתם גם מתוך הרצון להשתייך ולהיות חלק ממשהו שהוא גדול יותר

חגית: השאלה אם עבודת טקסטיל וקולאז׳ ״עומדת בשורה אחת״ עם ציור שמן ופסל שיש – העסיקה אותך בבחירות האמנותיות שלך? ובהמשך לשאלה זו – את חושבת או רואה שיש שינוי בקבלה וההכללה של דיסציפלינות שבעבר נחשבו ״מלאכות נשיות״, בקאנון האמנות העכשווית?

איילה: מבחינתי כל עבודת אמנות שיש בה חיבור מעניין ונכון בין החומר לפעולה ולעניין שהיא מתעסקת בו, ראויה. ולא משנה אם זה חומר ״גבוה״ או ״נמוך״ לצורך העניין. לגבי הקאנון באמנות עכשווית יש לי הרבה מה להגיד. אני חושבת שיש התחלה של שינוי בקבלה של הדיסציפלינות האלו אבל לא מספיק משמעותי.

אני מודעת לעובדה שגם אני אולי ״חוטאת״ כרגע בתערוכה הזו, כי גם אני מקטלגת אותה ומכניסה אותה באופן מובהק לקטגוריה הנשית, אבל אולי זה שלב בדרך, שהוא הכרחי

ואני מודעת לעובדה שגם אני אולי ״חוטאת״ כרגע בתערוכה הזו, כי גם אני מקטלגת אותה ומכניסה אותה באופן מובהק לקטגוריה הנשית, אבל אולי זה שלב בדרך, שהוא הכרחי, אני עדיין מרגישה שבשדה המקומי אני לא רואה מספיק עבודות שיש בהן יצריות, תשוקה, עושר חומרי, עשייה אינטואיטיבית, לצד המון חוכמה ומודעות. זה מאוד מאוד חסר לי, ורציתי לתת לזה יותר מקום

חגית: תוכלי לתת פוקוס על הדמיון והפער בין התערוכה ה״היסטורית״ Girls Just Wanna Have Fun לבין התערוכה הנוכחית? יש אמניות שהשתתפו בשתיהן? יש דיאלוג מעבר לזמן או שזה יותר עניין פרטי שלך בהמשכיות? ומה הפרויקט הבא, בהקשר זה או בנושאים אחרים?

איילה: הקשר בין שתי התערוכות הוא בעיקר עניין פרטי שלי ואולי גם של תמר (גיספאן גרינברג) שנותנת לי את ההזדמנויות, ואני מאוד מעריכה ומוקירה את הדיאלוג ביננו. אני חושבת שכמו שקלטת כבר בהתחלה – עניין הזמן והשמונה שנים שעברו הוא חלק גדול מהעניין.

בתערוכה הראשונה הייתי אמנית בתחילת דרכה ואמא צעירה, שמתנהלת בעולם בדרך מסויימת – בודקת מה הציפיות ממני, איך אני מצליחה להיות כל מה שאני רוצה או חושבת שאני רוצה וצריכה, איך אני מפלסת לי דרך ומקום בעולם, איזה דמות אני עוטה על עצמי במודע ושלא במודע, אפשר להגיד אפילו מאיזה מקום של הישרדות אישית.

 

עם השנים, הזמן, ניסיון החיים, בחירות והחלטות, למדתי ואני עדיין לומדת איך להיות יותר ויותר מחוברת ולהיות פחות עם השריון ולהביא את כל מה שיש הטוב והרע, החוזק והפגיעות, מה לשחרר ובמה לאחוז

התערוכה (הראשונה) לגמרי שיקפה את הלך הרוח הזה. מבחינת העיסוק בנשיות, אני חושבת שהיו שם עבודות שהן מאוד נשיות אבל שעוטות על עצמן איזה שריון של הגנה, שממנו מדי פעם זולגות טיפות של פגיעות.

עם השנים, הזמן, ניסיון החיים, בחירות והחלטות, למדתי ואני עדיין לומדת איך להיות יותר ויותר מחוברת ולהיות פחות עם השריון ולהביא את כל מה שיש הטוב והרע, החוזק והפגיעות, מה לשחרר ובמה לאחוז. ובתערוכה הזו אלו הדברים שמבחינתי ניסיתי להביא לידי ביטוי

חגית: מקסים לגמרי. מזדהה 🙂 אז לפני שניפרד – עוד משהו חשוב שלא נחמיץ? או משהו על הדבר הבא שכבר על שולחנך?

איילה: הלוואי שבעוד שמונה שנים נשלים טרילוגיה של תערוכות הבנות, ואני ואת נדבר שוב ונראה את התפתחות של הדברים

חגית: הלוואי. ושזה יהיה בימי שלום!

---

Girls Just Wanna
אוצרת: איילה לנדאו
משתתפות: עדן אורבך עפרת, ריקי אלקיים, ביאנקה אשל גרשוני, ענת בצר, איזבלה וולובניק, סיון לביא, יעל מאירי, אילה נצר, גליה פסטרנק, ניל וקארין רומנו, ליאור שור
הגלריה החדשה, אצטדיון טדי, ירושלים. נעילה: 30.8