הוא מרגיש אהבה: עוז זלוף בגלריה אחד העם 9

״כמו שכוריאוגרף עובד עם רקדנים.ות, אני כאמן יחסים עובד לא עם אובייקטים אלא עם מערכות יחסים מתמשכות – עם יחידים ועם קבוצות״, אומר עוז זלוף – אמן, אוצר, יזם ופעיל חברתי. בימים אלה הוא מציג את ״אי פיל לאב״ (I Feel Love), תערוכת יחיד בגלריה אחד העם 9 של סמינר הקיבוצים, באוצרותה של דרורית גור אריה.

בטקסט התערוכה כותבת גור אריה ״זלוף מתמקד בתכנים של החמצה ושאלת אפשרויות המימוש הנשי בגיל השלישי של אנטי גיבורות, מהשוליים הפריפריאליים בישראל״. אותו עיסוק בשוליים הפריפריאלים מלווה את זלוף כבר תקופה ארוכה. ״לפני תשע שנים פתחתי את הסטודיו שלי בעפולה, כחלק מההקמה של ׳תנועת תרבות׳. זהו סטודיו לאמנים ואמניות באשר הם. מקום שבו אני יוצר את האמנות שלי אבל בדינמיקה ובדיאלוג עם האנשים שמגיעים אליו. במהלך השנים הוא הפך למקום שמלווה תהליכי יצירה כשאני מדלג בו בין פעולה אוצרותית לפעולה אמנותית. אני מגיע לשם ועובד שם באופן קבוע אחת לשבוע״.

 

התערוכה הזו, בניגוד לתערוכות קודמות שבהן הציג זלוף את התוצרים של אמני.ות הסטודיו, היא תערוכה של עוז זלוף. ״עבודת הווידיאו המרכזת היא דיאלוג בין תיעוד דוקו לסצינות מבוימות, כשבכולם משתתפים א.נשים אמיתיים, והתוצאה היא התוצר של הדיאלוג שלי איתם. יש לי קבוצה של אנשים, בעיקר נשים, בעיקר בנות הגיל השלישי, שאיתן אני עובד כבר שנים. כאמן יחסים, אני חושב עליהן כלהקה שלי, הם האנשים שמופיעים בגילויים של העבודות שלי״.

העבודה המרכזית בתערוכה היא עבודת וידיאו שמוקרנת על מסך גדול, ובה תיעוד של אותה קבוצת הנשים, כשהן חולקות עם זלוף רגעים אינטימיים של זוגיות, אהבה, תשוקה ומיניות. ״זו עבודה שבניתי כמהלך יצירתי ברור, לא חלקי קטעים שנאספו. במהלך השנים שבהן אני עובד בעפולה לא רציתי להיות האמן הזה שמגיע לעבוד בפריפריה ושואל מה חסר במקום, אני לא עובד ככה. זוהי הפעם הראשונה שכן אמרתי מה חסר לי: סקס, תשוקה, מיניות״.

אנשים מסוימים יגדירו את המהלך הזה כאמיץ או חריג, תופסים את מה שאותן נשים עושות כאמיץ. מבחינתי זה לא אומץ, פשוט דיברנו את האמת ואמרנו מה שיש להגיד על כמיהה לאהבה, לסקס, למיניות. זוהי מבחינתי אופציה קווירית חדשה

בעבודה מנסה זלוף להציע הצעה חדשה, לפיה אהבה וסקס הם עניינים רלוונטיים בכל גיל, בכל מקום, לכל אדם בכל מגדר. ״זה נושא שהתרבות לא תמיד מצליחה להכיל. אנשים מסוימים יגדירו את המהלך הזה כאמיץ או חריג, תופסים את מה שאותן נשים עושות כאמיץ. מבחינתי זה לא אומץ, פשוט דיברנו את האמת ואמרנו מה שיש להגיד על כמיהה לאהבה, לסקס, למיניות. זוהי מבחינתי אופציה קווירית חדשה״.

הקבוצה שמצולמת בעבודה, שמורכבת מנשים בגיל השלישי, התבקשה על ידי זלוף לספר חוויות של תשוקה ומיניות – כאלה שקרו בזכותן, שהיו בידיים שלהן. ״חשוב לזכור שזו עבודה שנעשתה אחרי מהפכת ה־MeToo שהיא סופר־משמעותית כשעוסקים בפמיניזם. היא מגיעה עכשיו, כשהגוף שלנו הוא שלנו, שאנחנו אלה שזכאיות לו״.

בנוסף למהפכת ה־MeToo קשרה האוצרת דרורית גור אריה את המהלך גם לעידן שפוסט הסדרה ״סקס והעיר הגדולה״. ״זלוף מעמיד את הגוף המתבגר חשוף לעין ולמבט הפנימי והחיצוני״, היא כותבת בטקסט התערוכה. ״הוא מגלה בתהליך העבודה עם הנשים את העקבות שהזיכרון המיני, פחדים ובושה הניחו בגופן ובנפשן בעיר הקטנה. הסיפורים המושתקים המעידים לא פעם על בדידות והכחשה נחשפים בעדינות מבעד לנפש, מקבלים מקום ומגלים משהו מרוח של סביבה מקומית, שחסמה אותן שנים רבות״.

להנחיל את הגאווה כערך

תוך כדי תהליך הצילום והתיעוד, מספר זלוף, כשהחלו לצאת החוצה אותם הסיפורים, הוא הביא לתוך המהלך את הסיפורים על גל השחרור הגאה בשנות ה־70. ״אחד המאפיינים של אותה התקופה הוא הדיסקו. התחלתי להשמיע את ׳אי פיל לאב׳ של דונה סאמר, חלק מפסקול שהתחיל להניע את אותה מהפכת השחרור של תנועה שהגיעה מהשוליים למרכז. ברגע שהתחלתי לדבר על זה הנשים אמרו ׳היי, זה ממש כמונו כשאנחנו עושות אמנות. המטרה שלנו היא לגלות קיום אנושי חדש בשוליים ולחתור למרכז׳״.

באמצעות תכנות AI יצר זלוף עם עורכת הווידיאו טראק חדש שמבוסס על אותו שיר של דונה סאמר, עבודה מוזיקלית שהיא מחווה לפסקול הזה, שהיא זו שמלווה את עבודת הווידיאו. ״רציתי לייצר עבודת אמנות כיפית. עם ארוס, עם כוח החיים. זו היתה יכולה להיות עבודה הרבה יותר גסה במהות שלה, אבל לא רציתי את זה. רציתי את התשוקה.

״כפעיל להט״ב, אני רוצה לקחת את המושג גאווה ולהנחיל אותו כערך בעוד מרחבים, בטח כאלה על הציר הפמיניסטי. העבודה מסמנת את השאיפה הזאת. גאווה היא פרקטיקה של נראות, של נוכחות. אני רוצה לייצר נוכחות נשית חדשה כהומו. הנשים האלה הן מקור ההזדהות הכי ראשוני שלי, וכל עבודה שלי איתן היא בעצם פורטרט עצמי.

״כל הפוטנציאל של אמנות מגולם במקום של הזדהות. אנחנו כצופים מתרגשים מצפייה באמנות כשאנחנו מגלים בה משהו מתוכנו. באמנות יחסים, האתגר הכי גדול שלי – וזה גם שמסב לי הכי הרבה עונג – הוא למצוא את ההזדמנות האישית שלי במישהו אחר. זה מבחינתי הקתרזיס״.

לצד עבודת הווידיאו מפוזרות בחלל הגלריה קופסאות עץ קטנות עם חורי הצצה, שבתוכן צילומים מוארים של אותן הנשים שצילם זלוף. ״בהתחלה בכלל חשבנו להדפיס אותם בענק ולתלות בכניסה לגלריה, אבל תוך כדי הדיאלוג שלי עם דרורית הבנתי שיש פה מהלך אינטימי, והחלטנו לתת לאנשים להציץ לתוכו״.

על עבודת הווידיאו הנוספת שמוצגת בתערוכה חתום זלוף יחד עם חנה מדר – אחת הנשים מהקבוצה. ״כשאני מתחיל מהלך עם אנשים הוא לא נגמר בגבולות הגזרה הפרטיים שלי. חנה הציעה להביא את החברות שלה ולנהל איתן שיח על מיניות, ללכת איתן לחנות סקס. זה היה מהלך מתגלגל. מבחינתי אמנות טובה היא כזו שיכולה גם להתחיל תנועה מסוימת״.

ביום ראשון הבא, ערב ט״ו באב (18.8) יתקיים במסגרת התערוכה האירוע ״על אהבה, גוף ותשוקה״ בשיתוף הליקון – העמותה לקידום השירה בישראל. באירוע יתארחו לצד זלוף וגור אריה שלוש משוררות – אפרת מישורי, סהר עדס ויודית שחר, שישתפו סיפורים ושירים שלהן בנושא.

״הספר האחרון שאפרת מישורי הוציאה, לדוגמה, היה אחד המסמכים הכי מעוררי השראה עבורי בתוך התהליך של יצירת ׳אי פיל לאב׳״, מספר זלוף. ״ומכיוון שרוב המהלכים שלי הם רב תחומיים, החלטנו במקום סתם שיח לעשות אירוע שמשלב שירה. האירוע הזה, שיתקיים יומיים לפני נעילת התערוכה, הוא עוד פעולה בשורה של פעולות שמעניקה לנושאים האלה הצדקה, שאמורה לגרום לנו להבין איך בתוך התאים הפנימיים שלנו עוד יש לכולנו דעות קדומות שצריך לשחרר״.

---

עוז זלוף | אי פיל לאב
אוצרת: דרורית גור אריה
גלריה אחד העם 9, קמפוס סמינר הקיבוצים, מגדל שלום תל אביב
נעילה: 20.8