הרבה מעבר לאופנה: משכית במוזיאון ארץ ישראל

דווקא בימים אלו, שבהם אנחנו חווים רגעי משבר, קרע ודימום חברתי, התערוכה ״משכית 70/30/10״ במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב מקבצת רגעים יפים של המצאת הישראליות ושל היותנו בעלי תושייה ומעוף. לצידם, התערוכה אינה מתעלמת מנקודות העיוורון שאפיינו את ראשיה של משכית וממאבקים חברתיים ומתחים פוליטיים שהיו ביסודה. ״בתוך העושר החזותי, החומרי והחושי שהתערוכה מציעה, מקופלים נרטיבים של זהות, לאום וחברה שמוסיפים ללוות אותנו עד היום״, אומר אוצר התערוכה, שחר אטואן.

לפני למעלה משנתיים פנתה לאטואן רז סמירה, האוצרת הראשית של המוזיאון, והציעה לו לערוך תערוכה רטרוספקטיבית לבית האופנה משכית. ״לא יכולתי לסרב להזדמנות ולאתגר הזה. בחודשים הראשונים הייתי עסוק בקריאה של כל פיסת מידע תקשורתי על משכית. קראתי מאות מאמרים. זה שפך אור רב על שהתרחש לאורך השנים בחברה הזו. לא השארתי אבן אחת לא הפוכה. רציתי לדעת כל מה שקרה״.

״עם לימוד החומר הבנתי שהמטרה שלי בעבודת האוצרות היא לייצר תערוכה תמטית, לא כרונולוגית. רציתי להציג את היסודות – את אבני הדרך של משכית, איך זה היה אז ואיך זה היום״. כך, התערוכה מאורגנת בשבעה פרקים נושאיים: מארג, מסורת, אדמה, מדבר, צבע, לבנה, כוכב.

כל פרק מציג הבט ייחודי של הסגנון והאסתטיקה שהפכו את משכית למותג כל כך משפיע. ״הישן והחדש מוצגים זה לצד זה, בסמיכות כזו שמאפשרת דו־שיח בין עיצובים עכשוויים לדגמים היסטוריים. המבקרים יכולים לחוות את ההמשכיות של המותג ואת השפעתו המתמשכת על עולם האופנה הישראלי״.

משכית היתה מפעל יצרני שלם. יצרו שם הרבה מעבר לאופנה. עיצבו וייצרו שם שטיחים, תכשיטים, בדים, ריהוט וכלים לבית. היתה להם אפילו גלריה בשם ׳משכית שש׳ שפעלה בפסאג׳ של בית אל על ברחוב בן יהודה בתל אביב

למעלה מ־100 פריטים מוצגים בתערוכה, שנהנית מניקיון עיצובי בולט, ושמה מציין 70 שנה להיווסדה של משכית, 30 שנה לסגירתה, ועשר שנים לתחילת פעילותה המחודשת בבעלות של מעצבת האופנה שרון טל ובן זוגה ניר. הפריטים התקבלו ממקורות שונים: ארכיון האופנה והטקסטיל של שנקר, שכולל אוסף גדול של אופנת משכית ושל המעצבות שעבדו לאורך השנים בחברה; אוספים פרטיים; ״ומשרון וניר טל, הבעלים החדשים של משכית, שמקדישים הרבה תשומת לב לניהול ארכיון היסטורי למותג. כולם נרתמו לכך בהתרגשות ובהמון רצון טוב״.

בתערוכה מוצגות עבודות של המייסדות רות דיין והמעצבות פיני לייטרסדורף ונאורה ורשבסקי, לצד מעצבות שעבדו בחברה לאורך השנים. דגש מיוחד מושם על הרלוונטיות העכשווית של משכית, עם עיצוביה של שרון טל. פרק מיוחד מוקדש גם לפריטי אופנה לילדים, לצידם גם צעצועי עץ שעוצבו על ידי אמני החברה. קולקציות בגדי הילדות נמכרו במשכית מסוף שנות ה־50 ועד לאמצע שנות ה־70, ולא ממש ברור ידו של מי היתה משגת לרכוש לילדיו את הבגדים האלו.

בתערוכה מוצגים גם תכשיטים ייחודיים שיצרו עשרות צורפים ואמניות, ביניהם משה בן דוד, שניהל את מחלקת הצורפות של משכית ושילב בהם עיצובים תימניים אוטנטיים. עוד מוצגות רקמות אותנטיות בעבודת יד, החל ברקמות תימניות וכלה בפלסטיניות ורקמות חברון.

על חלק מהקירות תלויים שטיחים, שעוצבו על ידי אמנים מקומיים מובילים, ביניהם ציונה שמשי, יוחנן סימון ועודד פיינגרש, שעליהם מוצגים מוטיבים מקראיים. ״מתחתי חוט דמיוני בין צידי החלל כולו. החוט שוזר, רוקם, אורג וסורג ומספר את סיפורו של בית האופנה״.

לשמר את מלאכות היד

אטואן הוא עיתונאי וחוקר תרבות, לשעבר כתב האופנה של עיתון הארץ, בוגר המדרשה לאמנות בבית ברל והתכנית הבין־תחומית באוניברסיטת תל אביב. הוא משמש כראש התוכנית לתואר שני באוריינות חזותית במכללת סמינר הקיבוצים ומרצה באקדמיות ובמוסדות תרבות בנושאים שונים בתחומי האמנות, האופנה, הקולנוע והתקשורת החזותית. לצד אלו הוא עוסק גם בפסיכותרפיה גופנית בשיטת הביוסינתזה.

הוא היה חלק מיוזמי וממקימי ״חממת מפעל הפיס לאופנה״, שמאז שנת 2015 מלווה ותומכת במעצבות ומעצבים ישראלים; הגה סדרה של אירועי תרבות רב תחומיים במוזיאון תל אביב; יזם, אצר וניהל אמנותית פסטיבלים, תערוכות ואירועי תרבות והוביל פרויקטים של אמנות מבוססת קהילה במרחב הציבורי בשיתוף עם רשויות עירוניות. התערוכה למשכית היא תערוכת האופנה הראשונה בסדר גודל כזה שהוא אוצר.

״משכית היתה מפעל יצרני שלם. יצרו שם הרבה מעבר לאופנה. עיצבו וייצרו שם שטיחים, תכשיטים, בדים, ריהוט וכלים לבית. היתה להם אפילו גלריה בשם ׳משכית שש׳ שפעלה בפסאג׳ של בית אל על ברחוב בן יהודה בתל אביב. היא נפתחה בשנת 1966 והוצגו בה פריטי אמנות שימושית, לצד מכירת פריטי אופנה ובדים״.

אופנה מעולם לא עניינה את רות. היא רצתה לספק עבודה לעולות החדשות, לשלב אותן במלאכה הציונית. היה לה קצת רקע באמנויות, אבל זה ממש לא היה הקטע שלה

עם השנים הפך השם משכית לשם נרדף לאופנה עילית, כזו שממש לא כל יד משגת. דרך קשריהן של דיין ולייטרסדורף התקיימו תצוגות אופנה בפריז ובלונדון, ושיתופי פעולה עם מותגי על כמו כריסטיאן דיור ואיב סן לורן. ״זה היה מפעל אדיר, שלא היה מבייש גם היום אף בית אופנה שפועל גם בחו״ל. היו בו מעצבת סריגים, מעצבת אריגים, מעצבת אופנה, צוות של תופרות ונשים רבות ברחבי הארץ שרקמו עבורו. בארץ בוודאות אין כיום בית אופנה שעובד בפורמט הזה״.

המותג נולד כשרות דיין ייסדה בשנת 1949 יחד עם החוקרת והרוקמת זהרה ויליבוש את פרוייקט ״אשת חיל״. ב־1954, בעידוד ובתמיכה של שרת העבודה דאז, גולדה מאיר, ושל מנכ״ל משרד ראש הממשלה טדי קולק, הפך הפרויקט לחברת הלבשה ורקמה ממשלתית בשם משכית. דיין מונתה להיות מנכ״לית החברה ומטרתו העיקרית היתה לייצר מקומות תעסוקה למאות עובדים, בעיקר עולים חדשים, ובכך לשמר את מלאכות היד שאותן הביאו עימם העולים ארצה. סדנאות מלאכה נפתחו בכ־20 מעברות כשדיין סיפקה להן את חומרי הגלם, והתוצרים הסופיים נמכרו בחנויות ויצו בירושלים ובתל אביב.

״אופנה מעולם לא עניינה את רות. היא רצתה לספק עבודה לעולות החדשות, לשלב אותן במלאכה הציונית. היה לה קצת רקע באמנויות, אבל זה ממש לא היה הקטע שלה. בשנים שבהן ייסדה את משכית, עבדה דיין כמדריכה חקלאית במושבי העולים החדשים בפרוזדור ירושלים. היא הבחינה במיומנויות של הנשים האלו בתחומי מלאכת היד והחליטה לנסות ולהפוך את העיסוק שלהן למקור פרנסה ושימור תרבותי״.

ב־1955 צירפה דיין למשכית את מעצבת האופנה פיני לייטרסדורף, מהלך שהפך את משכית לחברת אופנה בעלת שם עולמי. לייטרסדורף השכילה לשלב את המוטיבים המקומיים עם אופנה עילית, ואחד מפרטי האופנה המזוהים ביותר איתה ועם משכית הוא מעיל המדבר ושמלת עין גדי. את מעיל מדבר, כמו גם פריטי אופנה אחרים של משכית, רכשו ולבשו נשות שגרירים, ידועניות מהעולם, נשות פוליטיקאים ועוד.

שנה לאחר הצטרפותה של לייטרסדורף הוצגה במוזיאון תל אביב תערוכה של אופנת משכית, שכללה גם מכירה של פריטי המותג. דיין התגאתה אז בסכום כולל של 16,000 לירות שנכנסו לקופת החברה. אין ספק שאירוע כזה ובעת ההיא, התקיים רק בזכות קשרי הון שלטון שמהם נהנתה דיין. ״מי חשב בעת ההיא על תערוכת אופנה ובתוך זה על תערוכה במוזיאון לאמנות״, אומר אטואן. ״אבל לרות דיין היו את קשריה – וזה קרה״.

ב־1967, לאחר מלחמת ששת הימים, שילבה דיין במשכית רוקמות ערביות מקומיות במטרה לשתף את הפלסטינים במפעל היצירה שלה, ובכך לשקף דו־קיום ישראלי ערבי. לאורך השנים מאות נשים מבית ג׳אללה, בית לחם ועזה עבדו עבור המותג. גם על כך ספגה דיין ביקורת רבה מבית בטענה ״שעניי עירך קודמים״, אבל היא המשיכה בדרכה. על מאמציה לקירוב לבבות בין יהודים לערבים קיבלה ב־1994 דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בן גוריון שבנגב.

״באופן מוזר, בתוך הררי החומר שקראתי על משכית, כמעט ולא מצאתי מידע על הסגירה של החברה. מה שכן גיליתי הוא שכבר בשנת 1962 פורסם דו״ח של מבקר המדינה לפיו בחברה היו ליקויים חמורים בהתנהלויות, בניהול ובכלל. משכית קמה בתמיכת משרד העבודה, המפעל הזה לא היה שורד אחרת. לחברה הוזרמו כמויות כסף מטורפות, מה שגרם לתרעומת מצד עסקים אחרים שדרשו להבין מדוע הם לא מקבלים תמיכה כמו שמשכית מקבלת. גם כאן היו שטענו שדיין נהנית מיחס מיוחד בשל קשריה״.

בשנת 1971 הפכה משכית לחברה פרטית. דיין עזבה אותה ב־1978 ובעקבותיה עזבה גם לייטרסדורף. ב־1994 נסגרה החברה וב־2013 משכית חזרה לפעול בזכות המעצבת שרון טל, שגם הצליחה לגייס את דיין לתמוך בהקמת המפעל מחדש. דיין נפטרה בשנת 2021 כשהיא בת 103.

״משכית היתה חברה של אישה פורצת דרך. דיין כנראה לא היתה מנהלת מוכשרת, אבל היתה אשת חזון, ולפני הכל ציונית. מי שיגיע לתערוכה יוכל להנות מהיופי ומהקסם של הפריטים שמוצגים בה, ולצד אלו אפשר כמובן להתייחס גם לכל המטען החברתי שהמותג הזה מביא איתו. אבל אנחנו נמצאים בתקופה כל כך מדממת, שמומלץ פשוט להגיע ולהנות מהיופי האינסופי״.

---

משכית 70/30/10
אוצר: שחר אטואן
מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, תל אביב
נעילה: 14.12