״ג׳ולס״: החייזר האינדי שלי  

מדע בדיוני נוטה בדרך כלל לגרנדיוזית וספקטקל, אבל לא כך בסרטו של במאי האינדי מרק טרטלטאוב (״מיס סנשיין הקטנה״, ״יום יפה בשכונה״) – ״ג׳ולס״. זהו סרט אינדי צנוע המנסה לקשור יחד פערים בין דוריים, זקנה וחוצנות למקשה אחת. בבסיסו מדובר בסרט מתוק ורגיש, אך כזה שנכשל לקבץ את כרכיו התמטיים בצורה עקבית.

למילטון, אדם יבש ופרגמטי, יש מספיק על הראש. השפעות הזקנה מתחילות לתת אותות מדאיגים; הוא לא בקשר עם בנו האחד ובתו האחרת בעיקר דואגת לו ולבריאותו. היא רואה אותו כאדם קשיש הזקוק לעזרה יותר מאשר אדם או אבא. חייו החברתיים דלים; הוא אלמן מבודד ולא סימפטי במיוחד, שלא מצליח להשלים עם הקדמה התרבותית. חמור מכך, נראה שהוא סנילי או דמנטי, לכן אף אחד לא לוקח אותו ברצינות, במיוחד כשהוא מנסה לשתף את מכריו באירוע יוצא דופן.

האירוע המדובר שמשנה את חייו הוא שבחצר ביתו מתרסקת חללית. מתוכה יוצא חוצן מסקרן, על פניו לא מזיק, שאותו מארח מילטון במעין נאיביות ילדותית. האורח הופך לאחר מכן לסוד משותף שלו ושל שתי נשים נוספות – סנדי וג׳וייס (הרייט סנסום האריס וג׳יין קרטין). שלושתם מפתחים קשר ייחודי עם החוצן, למרות שהוא אילם ואינו מתקשר בדרכים אחרות; שפת גופו דוממת והבעות פניו קפואות. הוא רק אוכל תפוחים ומצייר חתולים, אך עם זאת, כמו שנאמר ״יש לו עיניים מקשיבות״.

סביב הסוד המשותף נרקמת חברות גם בין בני האדם, בעוד שהם מנסים לסייע לחייזר שאותו כינו ״ג׳ולס״. דבר נוסף שנרקם הוא המארג המטאפורי, הרטורי של הסרט, כך שהוא מקביל שוב ושוב בין הבדידות בעולם מנוכר והצורך לדאוג לאחר לבין טכנולוגיה וזקנה. עושים, לדוגמה, שימוש מספר פעמים בהקבלה בין המילה חייזר למהגר (באנגלית Alien), ויש גם תעלולים סמליים סביב טכנולוגיה אנושית וחייזרית – כאלה שזקנים לא מצליחים לפענח.

כמו ג׳ולס, הסרט נוחת כדי להזכיר על אודות הדרך לנהוג במה שלא מוכר, במה שזר, ובמה שלא הצליח להתקדם עם חרושת התרבות ובכך הפך למנוכר. זו תזכורת חשובה, אבל היא נותרה חסרת שיניים

מבחינת האפקט הרגשי של הסרט, הוא עובד ברובו. הוא אמנם זז לאט בהתחלה, אך הקשר שהולך ומתפתח – וגם מסתבך – הופך לנוגע ללב, בעיקר בסוף. קשה שלא להזכר ביצירות כמו ״אי.טי: חבר מכוכב אחר״ או סרטים דומים עלילתית; לא חסר. אבל הזיקה ביניהם היא בתבנית ובתמה החייזרית, וזהו. כאמור, מדובר בסרט אינדי צנוע, עממי, שאינו מאופיין בספקטקל מדע בדיוני גדול. ואפרופו אי.טי – ההומור בג׳ולס פזור בקמצנות ולא תמיד עובד.

עם זאת, האנסמבל שמוביל אותו מבריק, בעיקר בן קינסגלי ושמהרייט סנסום האריס, שמשחקים נהדר ובכימיה נפלאה. לכך מצטרפים הנושאים שבהם הוא עוסק, שמתכתבים בצורה אמינה הן עם התרבות המערבית והן עם היחס לאנשים מבוגרים באמריקה של המאה ה־21.

הבעיה העיקרית של הסרט היא שלמרות הניסיון לעטוף ערב רב של נושאים המתאימים זה לזה, הוא לא מתחייב לכך ונשאר לא החלטי באשר למסר שלו. אכן, הניכור בחברה הוא תחלואה. אכן, הדאגה לאחר החלש מביאה מזור. אכן, כבד את אימך ואביך הוא משפט יפה למסגרת אך לא תמיד עולה בקנה אחד עם יחס הדור הצעיר לזקניו. אבל האמירות האלו לא מתקבצות על מנת להגיד משהו חדש או בונות ומפתחות קשר חדש בין הנושאים.

ג׳ולס – החייזר והסרט גם כן – הם כדימוי לתזכורת חברתית. שכן כמו ג׳ולס, הסרט נוחת כדי להזכיר על אודות הדרך לנהוג במה שלא מוכר, במה שזר, ובמה שלא הצליח להתקדם עם חרושת התרבות ובכך הפך למנוכר. זו תזכורת חשובה, אבל בפני עצמה, ללא דרך ביצוע רטורית ענפה יותר ומורכבות – היא נותרה חסרת שיניים. ג׳ולס הוא סרט חמוד שכיף לצפות בו, אך מסתכם בביקור קצר של יצירה שאומרת את מה שאמרו טוב יותר לפניה ובדרכים מעניינות יותר.

---

ג׳ולס
בימוי: מרק טטרלטאוב
90 דקות; ארצות הברית, 2023
3.5 כוכבים