הנוסע השמיני חזר וזה מגניב, מדמם ופאקינג כיף

כמה אפשר להפריז בחשיבותו ההיסטורית של ״הנוסע השמיני״? כנראה שלא מספיק. בכל זאת, מדובר בדובדבן של קצפת שעיצב ז׳אנר שלם וגם שבר הרבה מוסכמות קולנועיות שהיו קיימות לפניו.

הבולטת שבהן היית הצבתה במרכז של דמות נשית, ראשית וחזקה על אמת. נגמרו הימים (כביכול) בהם נשים חלשות נזקקו לגברים חזקים ושעירי חזה שיצילו אותן. אלן ריפלי, בגילומה של סיגורני וויבר האחת והיחידה היא מודל ממודל – וקודם כל של כתיבה תסריטאית מופתית.

חוץ מההקשר ההיסטורי־קולנועי החשוב שלו, ״הנוסע השמיני״ הוא לא פחות מיצירת מופת על־זמנית, ופיצ׳ר שהביא גישה ויזואלית שונה לאיך נראים חיים אחרים בחלל החיצון AKA חייזרים. עם הקלאסיקה שביים רידלי סקוט, והזינומורף (בעיצוב אדיר של האמן הנס רודי גייגר) שהגיע איתה קומפלט, הקולנוע עלה כיתה.

נוסף על האווירה הקלסטרופובית עמוסת הפחד והסטרס שבו, האמנות האמיתית של ״הנוסע השמיני״ הייתה להביא את הצופה לרמת חרדה ברמה אחרת לגמרי. בדומה ל״מלתעות״ הגאוני לא פחות, ״הנוסע השמיני״ גרם לנו לפחד דווקא מהדבר היחיד שאנחנו לא רואים. ואם זו לא אמנות/גאונות קולנועית, אז מה כן?

מאז יצירת המופת הקלאסית הזו עלו ובאו אל המסכים סרטי המשך ופריקוולים שונים ומשונים. אך אם מוציאים מהמשוואה את ״שובו של הנוסע השמיני״ (1986), שנחשב לאחד מהסיקוולים הטובים בהיסטוריה של הקולנוע, אף סרט בסדרה לא הטביע את חותמו בזיכרון של הצופים. גם ההכלאות והקרוסאוברים של הטורף והזינומורף בסרטי ״הנוסע השמיני נגד הטורף״ לא ממש עזרו לכל הדרעק הזה להתרומם, והפרנצ׳ייז, כמו כל פרנצ׳ייז סחוט עד אחרון החרצנים, נשאר שכוב על הקרשים, ממתין שמישהו ייתן לו יד ויגאל אותו מייסוריו.

רומולוס״ הוא פיצ׳ר מלחיץ ואפקטיבי ביותר, וניכר שיוצרו מבין בדיוק מאיזה חומר צריך לקרוץ סרט בזיכיון של ״הנוסע השמיני״. אלוורז מספק כאן הרבה סטרס, הרבה דם ופסקול מלחיץ ומטריד. קריפי בול במידה, בכל אמצעי ובכל מבע

הסרט הבא שמנסה להרים אותו מהקאנטים הוא ״הנוסע השמיני: רומולוס״, שעלה החודש לאקרנים. על כיסא הבמאי ישב פדה אלוורז האורגוואי (״לא לנשום״), שאף היה אמון על כתיבת התסריט.

על ציר הזמן, ״רומולוס״ ממוקם בין ״הנוסע השמיני״ לבין ״שובו של הנוסע השמיני״; ובימים הארוכים שבהם שאלן ריפלי משוטטת בחלל בתא המילוט שלה, קבוצה של צעירים המתגוררת במושבת כורים על כוכב מרוחק וסופר מדכא שנמצא תחת שליטת תאגיד הענק ״ויילנד־יוטני״, מנסה להמלט ממנו ולהגיע למקום שכולו טוב ושטוף שמש. הדרך שלהם לעשות את זה: להגיע אל תחנה נטושה אי שם בחלל החיצון בשם רומולוס. האמצעי: אנדרואיד בשם אנדי, שכל תפקידו הוא להשגיח על ריין (קיילי ספאני), שמפנטזת לצפות פעם אחת בחייה בשקיעה.

כשהם מגיעים לתחנה ההרוסה, הם מגלים ששורצים בה גם עשרות יצורים טפיליים מקריפים. המעריצים יכירו אותם בתור ה־Face Huggers. איך, כמה, למה וכיצד הם הגיעו בהמוניהם לרומולוס? כל התשובות נעוצות (גם) באירועי העבר מהסרט הראשון ולכן מומלץ לצפות בו (ובסרט ההמשך) טרם הצפייה ב״רומולוס״.

מבט זריז בפורטפוליו של אלוורז עלול להטעות ולא להרשים יותר מדי (בכל זאת הוא ביים גרסה בינונית למדי ל״מוות אכזרי״), אבל ב״רומולוס״ אלוורז מפתיע ועושה עבודת בימוי טובה מאוד. מה שאי אפשר לומר על התסריט המחורר עלילתית, אבל זו טענה שאפשר להשליך בערך על כל סרט מד״ב שני שעולה בקולנוע (חוץ מ״חולית: חלק 2״. זה סרט מושלם).

בכל אופן, ״רומולוס״ הוא פיצ׳ר מלחיץ ואפקטיבי ביותר, וניכר שיוצרו מבין בדיוק מאיזה חומר צריך לקרוץ סרט בזיכיון של ״הנוסע השמיני״ (מה שאי אפשר לומר על דייוויד פינצ׳ר למשל, שביים גרסה מוזרה למדי ב״הנוסע השמיני 3״). אלוורז מספק כאן הרבה סטרס, הרבה דם (הסרט מדורג לצפייה מגיל 16) ופסקול מלחיץ ומטריד עם סירנות שלא ייתנו מנוח לנפשות העדינות באולם הקולנוע. קריפי בול במידה, בכל אמצעי ובכל מבע.

בדומה לשאר סרטי הקיץ באשר הם, ל״רומולוס״ יש תפקיד ברור מאוד: לבדר את הקהל, בזמן שהוא מנשנש פופקורן ונאצ׳וס במחיר מופקע. המניפולציות המקובלות שהוא עושה על הצופים מובילות אותו בדרך האבנים הצהובות לבצע את המשימה שהוטלה עליו כהלכה.

על רמת המשחק הסבירה מינוס אין מה להתעכב כאן יותר מדי. באנו לראות דם; למרות שאת הסרט מובילה קיילי ספאני המוכשרת, שסיפקה הופעות יפות ב״פריסילה״ וב״הקרב על אמריקה״, היא עדיין לא סיגורני ויבר והכריזמה של ריין בגילומה רחוקה שנות אור מאלו של אלן ריפלי כפרעליה. לא פעם היא מתגברת בקלות יחסית על זינומורף אחד, או שניים או יותר. זה קצת מצחיק מאחר ומדובר במישהי נטולת כל יכולת לחימה שלומדת לעשות את זה תוך שעות ספורות.

הקאסט לצדה של ספאני חביב ולא יותר וממלא את תפקידו נאמנה, כלומר – למות מידיו, לשונו המשוננת או זנבו החד של הזינומורף. רק חבל שהסרט לא כולל קצת יותר דמויות זניחות שנועדו מראש למיתות שונות ומשונות, כדי שהצופים תאבי הדם וה״גור״ יוכלו להנות מעוד מוות יצירתי של דמות חסרת תכלית. מצד שני, יש כאן את אחת מסצנות הסיום הקריפיות ביותר שנראו לאחרונה וזה מספק בפני עצמו את היצר הפסיכוטי של חובבי האימה.

״הנוסע השמיני: רומולוס״ משתחל באלגנטיות לנישת סרטי האימה המד״בים בקלאס, מינימום מאמץ ומקסימום אפקטים פרקטיים משולבים ב־CGI ואשכרה כאלה שעובדים טוב. לא נדרש מפדה אלוורז יותר מדי כדי לעשות את זה. בכל זאת, הגיע לידיו מטמון קולנועי בדמות פרנצ׳ייז ותיק ואהוב וכל מה שהיה מוטל עליו לעשות הוא פשוט לא לחרבן את זה. הוא רק היה צריך לתת כבוד למקור, ובו בזמן לתת למעריצים את מה שהם רצו. והוא נתן. וזה מגניב וזה מדמם וזה פאקינג כיף.

---

הנוסע השמיני: רומולוס
במאי: פדה אלוורז
ארצות הברית, 2024, 119 דקות
4 כוכבים