״עולם מפריד ביננו״: אף פעם לא מאוחר מדי לשנות

קשה להגיד שציפיתי להרבה כשהלכתי לסרטו החדש של הבמאי האיטלקי ריקרדו מילני. מעולם לא חיבבתי במיוחד את סרטיו וסגנון ההומור שלו. אבל סרטו החדש, ״עולם מפריד ביננו״, גרם לי לשקול מחדש את עמדתי, זאת שכן ב״עולם מפריד ביננו״ – אין דבר מפריד. להפך. מה שמתחיל כסיפור פשוט בסגנון ״דג מחוץ למים״ על אדם פשוט בחברת אנשים פשוטים, הופך לא רק ליצירה קסומה ומרגשת, אלא לאחד הסרטים המצחיקים של השנה.

כשמישל (אנטוניו אלבנזה), מורה שחוק ממערכת החינוך האורבנית, מבקש לעבור מפרברי רומא לכפר בהרים המושלגים של חבל אמברוצו, הוא לא יכול לדמיין מה יקבל: טמפרטורות כפור, כיתה רב־גילית קטנה של ילדים שנונים וחצופים, קהילה מזערית ומרכלת עם גינונים מקומיים, קולגות קשוחים כפרד ואתגרים רבים. אה, ויש גם זאבים וחיות פרא שונות.

הוא מגיע במטרה לשנות, לכאורה, את העולם. בפועל הוא לא מרוצה מעולמו שלו. לכן במהרה הוא מגלה שחלומות גדולים ופילוסופיות גרנדיוזיות לא מועילים במיוחד אם אינך יודע להצית אש באח הביתית. הוא גם מגלה שהאני מאמין החינוכי שלו לא ממש מעניין אף אחת ואחד.

להפך: רבים, בעיקר ההורים, בזים לו. ואם לא די בכך, בית הספר שבו החל ללמד עומד בפני סכנת סגירה. זה מאלץ אותו, את סגנית המנהלת (וירג׳יניה רפאה) שאיתה הוא מתיידד, את הצוות ואת הילדים, למצוא דרכים יצירתיות משהו לצאת מהתסבוכת.

כבר מהדקות הראשונות ברור כי מדובר בסרט הומוריסטי, עוקצני, עם מסר נוסטלגי ואידיאולוגיה כלכלית, חברתית ואקולוגית. הגיבור מסמל את השאיפה לעבר אבוד ובלתי ניתן להשגה, על רקע אפרורי שבו כולם נכנעו לציניות וייאוש המעוצבים דרך דימויי קידמה, תאוות בצע ותחושת כשלון – דבר התקף למיקרו ולמאקרו גם יחד. אבל המתח בין נאיביות ושאיפה תמימה לבין הסרקזם והוויתור של סביבתו שחומלת עליו – הוא זה שמייצר שרשרת של אירועים הפוקעים מהומור.

התקווה מדבקת. ראיית המנהרה האידיאולוגית החיובית מחלחלת לכל נקבובית שנותרה בכפרים המושלגים וממיסה את לבם הקפוא, העטוף והמשוריין של דייריה

לצד ההומור, התקווה גם היא פורחת. מסתבר שהמורה שהגיע עבור עצמו, הוא בדיוק מה שהרופא רשם לקהילה הקטנה והדועכת, המחכה לרגע הנכון להרים דגל לבן. התקווה מדבקת. ראיית המנהרה האידיאולוגית החיובית מחלחלת לכל נקבובית שנותרה בכפרים המושלגים וממיסה את לבם הקפוא, העטוף והמשוריין של דייריה.

את העיריה וחוסר האמונה בשינוי ובהחזרת האדרת מסמלת אגנס, שמצד אחד מסרבת להאמין ביכולתה לעודד לשינוי, אך בגיבוי המורה החדש מגלה מחדש את עוצמתה הפראית. כך שבמהרה, התבנית של דג מחוץ למים הופכת לסרט קומדיית מתח כמעט, שבה הסאטירה מבצבצת והציניות הסרקסטית הופכת מחולשה לחוזקה; או אפילו לכלי במסגרת משימה בלתי אפשרית נגד כל הסיכויים ונגד הזמן, להציל את מה שנותר מזיכרונות העבר, את מה שקיים בהווה ומנצנץ ככוכב בעלטת השחר. גם את האור שיזרח. להציל את בית הספר, את הכפר, אולי גם את הנשמה.

מעט אל תוך המערכה השלישית חל שינוי בקצב. ניחא. מתרחש גם שינוי בטון. בחלק זה אפשר להרגיש דעיכה מסוימת. הוא מאופיין במתיקות מסונתזת, מאולצת עם טעם לוואי של פאתוס מיותר. כל אלה פוגמים ברמת האמינות וברמת האיכות של היצירה. ועל אף זאת, ההומור מלווה אותו מההתחלה ועד הסוף.

״עולם מפריד ביננו״ הוא קולנוע איטלקי במיטבו. מלאכה רבת תבונה, רגישות והומור, בית ספר לתזמון קומי וראייה נכוחה של המציאות העכשווית. מדובר ביצירה המבקשת להפיח תקווה באנושות, בדור הבא, בחינוך וביכולתו לעצב את העתיד. וכמובן להזכיר – שאף פעם לא מאוחר מדי לשנות ולהשתנות.

---

עולם מפריד ביננו
בימוי: ריקרדו מילני
113 דקות; איטליה; 2024
4.5 כוכבים